תותים

בניגוד לנושאים אחרים – כמו קרום בחלב הפרה הקדושה שגידלנו, או ריבות החבושים שבישלנו וארזנו יפה מתנה לחברים (אך נטו לא אחת להעלות עובש) – בנצי לא היה סלחן בכל הנוגע לתותי שדה.

לכן נאלצתי לגדל ולקטוף אותם בהיחבא. היו לי כעשרה שתילים, חלקה קטנטנה אצל השכנים, שם הייתי פורחת. בסתר.

מדי פעם אני עדיין נתקפת בהלה, אולי בנצי רואה אותי עם תותים זרים ביחד. אבל מאיפה שהוא יראה? בנצי רחוק ממני שנות דור מכל בחינה ולצערי אפילו עם משקפת חסומה לא יוכל להתבונן בעברו ולהרגיש אידיוט.

מאז שנפרדו דרכינו וגם שיניתי אזור אקלים – בו גידול תותי יער ותותי שדה הוא עניין קל כפִּיס אוֹף קייק, אני מחצינה לגמרי והתותים של השנה מניבים עכשיו פרי. לא, לא חלילה כאלו ענקיים שעברו הינדוס גנטי – רובם די קטנים אבל מתוקים מאוד, ולשמחתי לגמרי נקיים מטעם של פעם.

בנצי רודף כבר שנים אחרי גנבים שמרקיבים את השלטון, הוא עובד בפרקליטות. אני לגמרי תומכת מרחוק, רק מקווה שבלי קשר הוא לא מטריד יותר על בסיס תותי, כי זה יכול להיות ממש עינוי, מבחינה רוחנית כמעט עונש מוות.

פרדוקס קמעי

בערך שנה לפני שעברתי לכאן, התיידדתי מאוד עם קרמיקאי של קמעות, לא משנה מאיזו עיר ליד תל אביב. היה לי אז סטודיו די מעופש בגבעתיים ולו היה סטודיו די מסודר.

מעבר לביקורים שלנו אחד/ת בסטודיו של השני/ה היינו גם נפגשים לקפה של כמה שעות לפחות פעם בשבוע. רק לפעמים תה. מדברים.

באותה תקופה ציירתי בעיקר נשים עם זקן ו/או שפם בצעי שמן. זה התחבר שלם ללימודים שלי באוניברסיטה הפתוחה למגדר ולתזה שהתכוונתי לכתוב על זיקפה נשית. שבסוף לא נכתבה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

אהבתי מאוד את הקמעות שלו, או לפחות ככה האמנתי, שזה מה שאני אוהבת, את הקמעות עצמם – את הינשופים עם שלוש הכנפיים, את העכברים קטומי הזנב והכי את הסולמות עם השלבים החסרים. הם הצחיקו אותי.

 John Arthur Lomax / In der Bibliothek, signiert John A. Lomax, Öl auf Holz / 1923

אבל כנראה כדי להבין את הפרדוקס הקמעי, הייתי צריכה להגיע עד לצד הרחוק של אמריקה. מכאן, נהיה לי לגמרי ברור שמה שבעצם אהבתי, במיוחד בביקורים אצלו בסטודיו, היה לראות איזו עבודת נמלים הוא משקיע בכל ינשוף, עכבר או סולם ואז לראות אותו עובר עם קמע ביד מתחת לסולם האמיתי שנשען אצלו על אחד הקירות בסטודיו. בכוונה. כמה פעמים. הלוך וחזור. זה הצחיק אותי נורא. לפעמים הוא גם היה עושה קולות של ינשוף ומתחיל לעוף בתוך החדר ומסכים לנחות רק כשהפסקתי לצחוק.

באופן טבעי הקשר בינינו נחלש מאז שאני גרה פה. ואחרי די הרבה זמן שלא, פתאום היום על הבוקר אני מקבלת ממנו מייל – מה שלומי ושהוא עובר בעוד חודש לגור בקולורדו באיזו התנחלות של טבעונים, צפונית לדנבר, חור קפוא בהרי הרוקי.

דנבר זה בערך שעתיים טיסה מכאן. אז יחסית ממש קרוב. נתראה בטוח. הוא גם כתב שהוא הפסיק עם הקמעות. שהוא לקח קורס רקע מעמיק, ועבר לפסל ייצוגים פאליים מתקופת הציידים-לקטים.

אני קוראת ונמרחת מצחוק. צחוק של התרגשות ושל אושר וגם של פליאה: נהיה טבעוני ונדלק על ציידים?

מעל המחשב תלוי כבר כמה שנים קמע שלו, שהוא נתן לי במתנה לפני שנסעתי. עכבר צבוע בכחול פטרול עם גלזורה וכמובן זנב קצוץ כמעט על ההתחלה. ממש הורס להסתכל על זה עכשיו. פשוט ייצוג שהחסיר את זמנו!

רב מכר שלישי

גשם ברחוב הויט. בטי והסופרת השדופה, שזהו בפוטנציאל הרב מכר השלישי שהיא מסיימת, נפגשות לתה חליטות נטול משהו. בטי בכלל לא אוהבת תה, אבל אסור לה קפאין ושם יש גם את הנטול משהו וגם בלי קפאין שיש גם בהרבה מקומות אחרים.

הסופרת השדופה עשתה מלא כותרות לפני שנה, משהו פוליטי שקשור בסמים, אבל מי זוכר את זה היום? כמעט אף אחד. בטי מקווה שהחדש שלה ישרוף את הרשת האדישה של הקוראים הצעירים וגם של המבוגרים שמחוקים מרוב מדיה, כדי שמשהו ייחרת בזיכרון שלהם ליותר משבוע שבועיים. ואלוהים יודע שלסופרת הזאת יש הרבה שריטות לתת להם, אם רק יאהבו אותה כמו בראשון ובשני, היא תעשה להם את זה. כן, היא כל כך רוצה שהם יאהבו אותה, קוראיה הנזקקים ודאי ישמחו לדעת שניתן יהיה להוריד מהדורה אינטרנטית. 

הן יושבת וממולן קומקום שסגנונו הקרמי יפני וניחוחו לבנדר מקומי. יש לשתיהן זרעי לבנדר בשקיקי בד פרחוניים בארונות, ולא שהבתים שלהן דומים, בכלל לא אבל עכשיו שתיהן לוגמות את הריח של הארונות ובטי אומרת בקול נעים – קראתי. זה מצוין. בגדול יש לי כמה הערות תוכן אבל הן ממש קטנות. והסופרת בוחנת את בטי שמבוגרת ממנה בכשלושים שנה מיותרות. מה היא מסתירה, יש בטח משהו משמעותי שהיא ממש לא אהבה. אבל בטי כן אהבה, היא רק רוצה לסיים את עבודת העריכה כמה שיותר מהר. יש לה עוד את הנסיעה לאיטליה במאי. והיא יודעת מהניסיון מה מחכה לה עד אז – עוד המון גשם והמון תה צמחים תפלים ושיחות חיזוק של – את לא מתפרקת, את חזקה יותר ממה שאת חושבת ואת מוכשרת, כל כך מוכשרת.

אלא שהסופרת הרזה נראית היום אחרת. הרבה פחות פגיעה. היא שותה את התה בשלוקים מתקבלים על הדעת והפוני שלה מסופר פחות קצר מתמיד. אה… היא מאוהבת? כן, היא מאוהבת. בקורא שלה. הוא כתב לה מייל מחמם לב והיא נפגשה איתו. הוא ביקש שהיא תקריא לו פרקים שלמים. והיא הקריאה. אחר כך היא שכבה איתו כמו הדמות הראשית בספרה הראשון (המסופר בגוף ראשון) ומיד אחר כך כמו דמות המשנה בספרה השני (המסופר מנקודת מבטו של כלב).   

מַנְיָה

ובחלומי, מכל האנשים בעולם, באה אליי סבתא מניה. פעם ראשונה שהיא באה ולא שלא הזמנתי אותה קודם, הזמנתי אותה המון פעמים, אבל מה? בדלת הכניסה לבית שלנו, דווקא יש מזוזה, אבל עם חיות.
זו תיבת נח, הסברתי לה, אבל היא בסירובה – לא מנשקת חיות. אבל הלילה התגלשה בקלות ישר לחדר השינה בלי למצמץ ואמרה – זה סוף שבוע מיוחד, לכן באתי לבקר.

אוי סבתא מַנְיָה את לא צריכה סיבה, את יודעת שאת תמיד מוזמנת. אבל סבתא מַנְיָה חייכה במרירות ואמרה:

בלי סיבה לא הייתי באה, אבל עכשיו אני במאניה, תמרי. קצת דומה למה שהיה כשהייתי צעירה ונכנסתי בכל הכוח לייבש להם את הביצות, לא מפחדת ומנגבת כל הזמן את היתושים המדממים מהמצח. אני בקריזה תמרי.

בגלל הבחירות סבתא?

בטח שבגלל הבחירות.

את פוחדת שהוא יישאר?

מאוד פוחדת.

גם אני פוחדת, שיתפתי.

כשסבתא מַנְיָה הייתה בת שלושים ושמונה סבא שלי מת, זה היה הרבה לפני שנולדתי. היא לא התחתנה שוב. במשפחה אמרו שהיא לעולם לא תוכל לפתוח את הלב או את הדלת לגבר אחר, וכך היה. היא נפטרה בשנתה בגיל תשעים ושלוש, בבית, על מיטה זוגית, בצד אחד הסדין מגוהץ.

הסקרנות כבשה אותי, לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי – סבתא, איך זה שם בשמים? אתם רואים את כל מה שקורה כאן?

רואים רואים, יותר מדי טוב רואים, תמרי.

וסבתא… נפגשת שם עם סבא?

ראיתי את סבא כמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, בתור לתצפית מודרכת על ירושלים. יש לנו טלסקופ מיוחד לזה, אפשר לראות פרטים ממש קטנים, למשל את הפתקים שאנשים תוקעים בכותל, אבל סבא שלך עשה כאילו הוא לא מזהה אותי. טוב, זה נכון שאני כבר לא נראית איך שהוא יכול לזכור אותי, אבל עדיין, זה לא היה לי קל. בכל מקרה הוא ניראה בדיוק כמו שאני זוכרת אותו והיה מחובק איזה פרגית צעירונות. אז עברתי לאפליקציה אחרת, לתור של התצפית על על סן-פרנסיסקו ואז לקחתי קצת צפונה וראיתי שעברתם לכאן. כמו שאת יכולה לחשב, זה כבר היה לפני כמה שנים טובות ואת יודעת טוב מאוד למה לא רציתי לבוא לבקר אותך… בגלל הגן חיות שלא הסכמת להחליף, טוב, היו לי בזמנו כל מיני עקרונות. אבל עכשיו זה כבר לא משנה לי, כי הפסקתי לנשק. מה יעשו לי? יקראו לי גזענית? כאילו שזה משנה למישהו, בין כה אני כבר לא קול של אף אחד.

ג'ודי ממונטריאול

הוא נולד וחי בארץ ומיירט את עצמו ליעדים רחוקים לחבוק במכחולו העבה את החן האוטופי של עולם הולך ונעלם. אמן אקזוטיקה. היא צלמת יפה של נשיונל ג'יאוגרפיק ומלווה את מסעותיו. בכל עת שהוא מעמיד את כן הציור הדמיוני או האמיתי על אדמה זרה, היא צדה אותו בעדשה מקרבת שאורכה כאיברו הזקור של גמל.

הרומן ביניהם נבט ניצנים כשהוא הפך למתנחל רעיוני כפייתי אחרי חורבן בית שני פרטי, כשכף רגלו נחתה לראשונה באפריקה – בדיוק כחודש לאחר שהיא התקבלה לעבודה במגזין הנחשק. במבחן שטח שערכו – היא היחידה שהצליחה לחכות בעיניים פקוחות שתי יממות תמימות עד ששימפנזה על סף המשווה תואיל לפלות מעצמה כינים. ולא שחסרים לנשיונל צילומים כאלו בארכיון, אבל ככה נהוג אצלם. מסורת ותיקה כמראה למין האנושי.

ועוד מקודם הצייר הזה החזיק מעצמו סוג של המינגווי של אמנות פלסטית. משיכות השמן שלו עבות וקצרות והוא יודע איך לזלזל בבחורה ככה שהיא מתפשטת מהר ולא אכפת לה אם אור. וגם ג'ודי, הצלמת הצעירה הזאת ממונטריאול, נכנסה ככה תיק תק לפורמט של מעריצה מרצון. עד שיום אחד נכנס לה לפריים איך שהוא רושם סקיצה, דווקא של ילידה בישראל.

אישה מלאה כבת חמישים חובקת כד ועז במטע זיתים. איזה רטט רעב התחיל לזגזג לו מעל השפה העליונה ותוך דקותיים הוא אומר לילידה – 'תישארי ככה, אני כבר חוזר' ואז אומר לג'ודי – 'תניחי את הזה של הגמל בצד. בואי מותק, נכנס רגע לאוהל'. כי בכל מקום שהוא צייר הוא ישר תקע אוהל. אפילו שם, מרחק של פחות מחמישים קמ' מהבית שלו. ובבת אחת ג'ודי הבינה: הבן אדם קולוניאליסט של עצמו. פשוט בא לה להקיא.

William Blake, Europe Supported By Africa and America, 1796

בכניסה המרוצ'רצ'ת של האוהל היא עוצרת ואומרת לו – 'סליחה, אבל אני לא מרגישה כל כך טוב'. והוא מחזיר – 'מותק, אל תדאגי יש לי בפנים שק זעתר טרי'. היא לא זוכרת מה זה זעתר, אולי זה משהו שקשור לטקס חינה שהיא צילמה לפני כמה חודשים (?…), בכל מקרה אחרי שהיא קלטה עליו את מה שקלטה, היא ידעה שכלום כבר לא יחזיר לה את החשק. הוא הרי יכול להיות אבא שלה.

והוא, בן אדם פרנואיד במידה, עם עין מצוינת, תפס שהיא מהססת, אז אמר –
'ויש גם לבנה ופיתות ושמן זית'. והיא צחקקה בהקלה – 'אה, לא נכנסים בשביל פאק?'
'לא מותק, סתם מזמין אותך לנגב איתי'.

מזהה שהוא שינה כיוון במודע. היא לא פראיירית שעשו אותה באצבע של הגולה. היא מריחה את הזיעה שלו חונקת את כל האוהל ומתחילה לחתוך את האוויר בסכין. זה לא רצוני, היא ממש מתנהגת כמו תינוקת, אבל מה היא יכולה לעשות? להתחפש בשבילו לילידה קנדית? איפה שהיא גדלה אין חיה כזאת.

ג'יי דאבליו פוד ארט

ג'יי דאבליו פוד ארט (JW.FoodArt) בסיאטל, היא גלריה לאמנות נשים הבוחשות באוכל יהודי, חוגגת שמונים וחמש להיווסדה. אמניות הגלריה (ואני ביניהן) – כולן כאחת נוהגות לאפות ולבשל את יהדותן בטמפרטורה רותחת מהרגיל, התבקשו על ידי האוצרת, ננסי, להכין כל אחת עבודה אחת לכבוד האירוע. העבודות יוצגו בתערוכה מיוחדת שתיפתח בסוף השבוע הקרוב בגלריה. איזו התרגשות!

ובאוכל יהודי, הכוונה בעיקר למה שנחשב בארה"ב ל'אוכל יהודי' – כלומר אשכנזי רחמנא ליצלן ועד כמה שניסיתי לרחרח במקדים אצל עמיתותיי הקרובות יחסית – ג'ניפר מילר מסן-פרנסיסקו וברברה רוזנברג מדנבר, לא הצלחתי לנחש מה הן מתכננות – אלא שאחרי שסגרתי את הטלפון עם ג'ניפר, נותר באפי ניחוח ברור של כבד קצוץ, ותוך כדי שיחה עם ברברה בקעו מקולה פצפוצים נימוחים כמו של קוגל מתוק בקינמון. לא ירושלמי.

כך שלפחות בהבזק של אינטואיציה נשית – השיחות איתן השאירו לי את השטח נקי: ללכת על הרעיון שכבר היה לי – ולארגן צלחת פורצלן אובלית עם קרפעלך כמספר החג. כן, וזה לא שממש עניין אותי מה הן מתכוונות לעשות, אבל בטח לא רציתי להופיע כמו אידיוטית עם אותה שמלה, זאת אומרת עם עבודה דומה, ואני הרי בכלל לא לובשת שמלות.

שמונים ושישה קרפעלך ציירתי על צלחת בסיגנון סבתא, אקריליק על בד – שמונים וחמישה פלוס אחד לשנה הבאה, כמנהג הישראלי שכולו טוב. והיום נסעתי לתלות ואז ראיתי מה כל השאר הביאו. ברברה אגב, בכלל לא הביאה משהו עם קוגל – רחוק מזה – היא סרגה במסרגה אחת, לעטקס ענקית מגומי צימוקים ותלתה אותה מהתקרה באמצע החלל, לעומת זאת – ג'ניפר כן הלכה על כבד קצוץ (וי גדול לאינטואיציה הקווית!) – צילום של קערית קצוץ, עם פטרוזיליה לקישוט שיוצרת תמלול של 'הפי-ברסדיי'.

ננסי האוצרת, נראתה ממש מאושרת. היא לא ביקשה לבדוק איתנו מראש מה כל אחת עושה. מה שתביאו יהיה טוב, סומכת עליכן, ככה היא כתבה לנו למייל, זה יומולדת. בחיי, איזה הימור אמיץ, יש לה ביצים לננסי הזאת, קשות. היא שומרת לעצמה מהחמין המשפחתי בריבית דריבית, לא צחוק, היא סיפרה לי פעם, שזאת מסורת נשית אצלם במשפחה.

מסורת שמסורת, העיקר שמחתי לראות שכל העבודות ברמת הגשה מצוינת, שאני הקרעפלה היחידה ושאין תודה לאל יותר לקרדות מהצפוי. זאת אומרת – חוץ מאצל קטיה זונשטיין מניו יורק, שזו מתמיד אובססיה אצלה – הלקרדות. והפעם גילוף בעץ: שתי לקרדות מרימות לחיים הקרפיון. אין לה גבול לאישה הזו.

מירל'ה שלך

ובחלומי ראיתי הלילה את יוגב גלילי מקפץ על גבעות יפות, מלקט בלוטים מעצי האלון כמו עז. לרגע אף צלצל פעמון מצווארו כאילו יצא מאיורי צדיקים על מנת להאיר באור לפידים את בניני האומה. כל זה התרחש בעולם הפנטזיה, אלא שהמציאות חבטה, לא סתם בא אלי בשינה יוגב גלילי.

יוגב גלילי ישב לידינו במטוס והייתי צריכה להעביר במחיצתו עשר שעות של אוויר יבש, מאמסטרדם לפה. אנחנו מכירים מתקופת הלימודים בבירה, ומסתבר שיוגב עשה 'כברת דרך רצינית' מאז, כך הגדיר את המסלול שהריץ אותו להפוך מסומם בין יבשתי. לא, לא מסומם של סמים, מסומם של מקני צאן. הוא חוקר זנים של כבשים ועיזים. בכל העולם ועכשיו הוא בדרך לעמק הווילמט באורגון, יש שם המון צאן, הוא אומר בהתרגשות. אני יודעת, ואחר כך מספר בהתנדבות שנשוי פלוס שלושה ושאשתו מירל'ה חובצת. גבינות צאן. היא אחת של לעשות בידיים, הוא מוסיף.

אה, באמת?

כן, היא סוג של אמנית ואז המשיך לתאר את כל הדברים שהיא יודעת לעשות לו עם הידיים היפות שלה. ושלמרות החביצה היום יומית, כפות הידיים שלה נראות נהדר, כמו של נערה, יש לה אצבעות גמישות וארוכות וגם חזקות מאוד, היא יכולה לסובב אבטיח על הזרת!

…רגע רגע, יוגב, התחתנת עם מירל'ה מקיבוץ אפיקים?

כן! איך ידעת?

בגלל איך שתיארת את הידיים שלה והכרתי רק מישהי אחת שעושה טריק הזה עם אבטיח.

הרסת אותי עכשיו! איזה עולם קטן, אה? רגע, מאיפה את מכירה את מירל'ה שלי?

זה אומנם דרש ממני לנבור בנבכי הזיכרון המסוכל, ולתמלל אותו. מאמץ. אבל מה היה לי לעשות? נותרו עוד ארבע שעות עד לנחיתה. חשתי בחילה קלה, האוכל שהגישו היה פשוט נוראי ומשה ופרי ישנו כמו דובים.

טוב, אז נפגשנו במחנה גדנ"ע, היתה אז מדיניות למזג בתי ספר, וקיבלנו את אותה מדריכה. ומי הייתה המדריכה?

מי?

מירי ר', כן מספר חמש.

באמת?… לא שמעתי את זה אף פעם… או שאולי כן ואני לא זוכר… החיים שלנו כל כך אינטנסיביים. תמשיכי.

אז מירל'ה שלך, שנראתה כמו קיבוצניקית מגלויה, עם הנמשים על האף והחיוך הרחב שלה, הביאה על ההתחלה למירי ר' את הסעיף העדתי ובת"ס הדי התחלתי, מירי ר' זרקה לה 'את שם, עם הישבן שַיִש, תתחילי לתרגל, למה את מחכה… לכוס קפה?'

ומירל'ה שלך עם הקוקו הג'ינגי, הסתכלה עליה בעיני השממית הכחולות שלה ואמרה – כן, אני מחכה לכוס קפה, עדיף קר עם גלידה, רוצה לערבב לי? לא הבנתי מאיפה היה לה האומץ… בכל מקרה מירי ר' חטפה קריזה והחזירה לה –

כוס קפה? אני אביא לך אבטיח בראש, יא חיוורת! תתחילי לזוז!

מירל'ה שלך התחילה לזוז ותוך כדי אמרה לה – תביאי, אני אראה לך מה שאני יודעת לעשות עם אבטיח… ואתה מבין, שזה שהיה להן את בעצם אותו שם, פשוט חירפן לגמרי את מספר חמש. זה היה ברור לכולם.

ובערב, אחרי שהתקלחנו מכל האבק, מספר חמש נכנסה פתאום עם אבטיח גדול לאוהל שלנו ואמרה למירל'ה שלך – נו, תראי לי מה את יודעת לעשות עם אבטיח. ומירל'ה שלך לקחה את האבטיח, ליטפה אותו מכל הכיוונים עם האצבעות הארוכות שלה ואז העמידה אותו על הזרת היפה שלה וסובבה. הוא הסתובב על הזרת איזה עשרה סיבובים עד שנשבה ממנו רוח. לא יאמן איך, וכולנו מסביב נותרנו עם פה פעור. רק מירי ר' נעצה מבט מלא בוז, ירקה הצידה וזרקה – אוקיי, רשמתי לעצמי, כשאהיה ראש ממשלה אני אזמין אותך לשעשע את הקופים שלי. לילה טוב בנות.

 

 Boris Kustodiev / Merchant's Wife at Tea / 1918

פמיניזם קהילתי

וכולנו, כך נאמר לנו בחדרי חדרים, היינו אהובותיו הבלעדיות של יוחנן. די דומה לסיפור על סבתא בישלה דייסה, כי בסוף תמיד לאביבית הקטנה לא נשאר. ומכולנו, דווקא על אביבית ישבה המניה הכי שווה. מחמישתנו, היא הייתה הכי יפה, הכי חכמה, הכי מוכשרת בבגדים והכי הגונה.
אבל יוחנן אהב את השמנמנות שלו מדושנות. הוא העדיף אותנו שבעות טוטליטרית, ולכן  – מהדייסה שהוא בישל לנו, כשחילק, לא חסך – וככה לאביבית, שהייתה אחרונה חביבה (בגלל שתמיד הסתדרנו לפי הגובה) – הרבה פעמים כמעט לא נשאר. מהדייסה.

אז כשכבר התחילו אצלי ההתלבטויות, יום אחד תפסתי אותה, ככה מדוכדכת מזה שלא נשאר לה בכלל ואמרתי לה – תשמעי זה סתם חרא של סידור, יוחנן משחק עם כולנו. אני בכלל חושבת לפרוש ומצידי תתפסי את המקום שלי (תמיד הייתי שנייה). ואביבית, כאמור לא איזה סתומה, הסתקרנה מיד – לאן אני חושבת ללכת. אמרתי לה שאני עוד לא יודעת, אבל אם היא רוצה היא מוזמנת לבוא איתי. מתמיד חיבבתי את אביבית הרבה יותר מאשר את שרית, או את אחינועם, או את כרמית. שלושתן לטעמי היו המוניות וקולניות מדי במיטה. עם יוחנן הכוונה.

זה היה כבר לפני… כמעט שנה, לפני שאביבית ואני גילינו כמו שאומרים את אמריקה… באמריקה. זה לא מה שגרם לנו חלילה לרדת מהארץ, כי זה קרה הרבה אחרי שירדנו עמוק על מנת לקפוץ על המציאה:
אֶריק הנחמד. חצי היפי חצי קאובוי במראה. אנחנו הבטחנו לרקוח לו מעדן אלים מפטריות אויסטר ושאנטרל טריות שנלקט ביער על בסיס פחות או יותר קבוע – והוא נישק לפנק את שתינו בטיולים נהדרים על האלפקות החמודות שלו (ננסי וג'יימי), פלוס תוספות.
מאז, הוא לוקח אותנו בסופי השבוע למקומות בתוליים שבחיים לא היינו מגיעות אליהם לבד, ובחנית הלילה, אביבית ואני עושות לו נעים ברמות לא קונבנציונלית. בלי לעשות יותר מדי רעש. סולידי, לא תחרותי כמו עם יוחנן, אבל בהוקרה מלאה.

ערסים ופרחות / החוף המערבי

ערוץ שמונה לא מאפשר לצפות ב'ערסים ופרחות' מחו"ל. ככה כתוב על ההתחלה כשמנסים.
ולא ידעתי – האם עליי להחשיב את זה כאפליה, כמו למשל את העובדה שישראלים לא יכולים להצביע אם הם בחו"ל בזמן הבחירות, הרי לדוגמה אמריקאים כן יכולים.

וגם לא ידעתי להחליט אם זה מידור על רקע גאוגרפי, שהוא בעצם כיסוי למידור על רקע עדתי וזה הרגיז אותי נורא. אז עשיתי מעשה. על המקום ארזתי ונסעתי  לברר בשגרירות הקרובה (שבה לא עונים לטלפונים או למיילים) – שבסן פרנסיסקו, מרחק של כשתיים עשרה שעות נהיגה מכאן – כמה-כמה? לעזאזל. אחת ולתמיד: כמה אשכנזים מול כמה מזרחיים רובצים פה כמו חזירים בחוף המערבי של מדינות וושינגטון, אורגון וקליפורניה. כי חשוב לי מאוד לדעת עד כמה בין עמי אני חיה.

הצילום: Octagon

כשהגעתי למקום לא ענינו אותי המאבטחים, עמדתי על כך שזהו מקרה חירום פרטי, עד שהקונסול בעצמו הסכים להיפגש איתי בארבע עיניים.

במבט ראשון הוא נראה לי מזרחי לגמרי. גבות שחורות מחוברות, עור כהה, מכריס קצת מתחת לחליפה לוחצת, שעיר, אבל במבט שני – פקפקתי, שכן אולי הוא בעצם מהפולנים השחורים האלו, כמו צד אחד במשפחה שלי – שיכולים לזייף את מה שבא להם.

אבל הקונסול שלנו לא באמת יכול לזייף, כי איך שהוא מתחיל לדבר קופץ בברור המבטא הרוסי שלו. היקשתי מיד, ש-נו, ברור, חבר של ליברמן, עוד אחד שסידרו לו. עוד אחד מהמנוולים שחוגגים מאז רצח רבין. בדיוק עכשיו יום הולדת.

טוב נעזוב דעות קדומות, פתחתי ישר ולעניין ובתשובה לשאלה שבגינה באתי. הוא נאנח קלות ואמר –
אין לי מושג כמה כמה. אבל הרבה מכל סוג.
ואין דרך לבדוק? הקשיתי.
אין דרך.
אחרי כל המאמץ שעשיתי כדי להגיע לשם, כל הדרך גשם ורוחות היסטריות, לא התכוונתי לוותר בקלות ודרשתי בתקיפות שאינה אופיינית לי –
יאללה יאללה, תוציא כבר את הנתונים.
זה כנראה העלה לו את הוודקה למוח והוא התחיל לצרוח עליי – שאם יש לי בעיות זהות שאני אלך לפתור אותם אצל פסיכולוג של נשים. שהוא מצטער מאוד אבל למדינה אין מה להציע לי.
למדינה!!!???… ומה זה בדיוק פסיכולוג של נשים?
אחד כזה שיש לו סבלנות לשטויות.
באמת???… פרימיטיבי אחד! שוביניסט!
לפני שפניתי לטרוק לו את הדלת בפרצוף, לקחתי את עצמי בידיים והכרחתי את עצמי לקרר ויש להודות שלא בקלות. הסתכלתי עליו שוב בעיניים, הפעם במעטה סקרנות –
אבל אתה ראית?…
את מה?
את 'ערסים ופרחות' בערוץ שמונה? לך זה בטח לא חסום כמו שליורדים רגילים…
פניו התרככו וכאילו נהיה לו המון מה להציע פתאום –
ראיתי.
נו?… שווה?…
ככה…
ככה איך?
לא יודע להסביר, אבל זה עשה אותי מה זה שמח שאני פה. אפילו צחקתי תוך כדי צפייה.
צחקת?…למה?
כי בינינו, ואז התקרב אלי והבהיל אותי פתאום – רק שאין לו איזו הטרדה מינית בראש או משהו, אבל הוא נעצר במרחק סביר ואמר בשקט –
גם, כי אני לא יהודי, וגם – כי הבת שלי מתחתנת בעוד חודש עם האחיין של אובמה.
מה אתה אומר? מזל טוב! ומה… החתן שחור (Black)?…
אל תגידי שחור, טוב? זה לא תקין…
מה גם שחור אסור להגיד? חשבתי שרק כושי אסור.
אסור. תגידי 'אמריקאי אפריקאי'.
וידעתי את זה, אבל מרוב פוקוס חפירה בעדתי שלנו, כנראה הותשתי ונשמט מזיכרוני.
אבל הקונסול לא באמת כעס והרגיע בטון מפויס –
לא נורא, זה בסדר. אחר כך הוציא נקניק סוס מהמקרר הקטן בלשכה המוזהבת שלו ורכבנו על זה.

עוד על שירי אלזה נורפלד

הרצל צבי היה מאז ומתמיד צייר נשמה, הוא צייר מהבטן ואם יצא לו משהו יותר מתוכנן, למשל מהראש, הוא מיד מחק. פסל את עצמו מתוך אמונה מכוננת שיצירה מהשכל איננה אותנטית. 'רק מהלב הפעולה ראויה', כך היה אומר למי שהקשיב.

רונית רזי נאמן הייתה מעצבת גרפית מוכשרת. הקו הכללי שלה היה מעט נוקשה, אך מרשים. היא לא לקחה אחריות מאיזה חלק של הגוף זה בא לה. היא עשתה את מה שהזמינו ממנה על הצד הטוב ביותר לדעתה, ולדעת אחרים – אף למעלה מכך. במהלך הלימודים האינטנסיביים שלקחה בבירה, למדה אצל הרצל צבי רישום. היא לא סבלה אותו, הרבה לא סבלו, הוא ניראה לה דביק מבחינה רגשית, טרחן על פרטים וזקן. הוא היה אז בן ארבעים ושבע.

למרות שרונית רזי נאמן בחורה בהחלט נאה ומיוחדת מבחינה חיצונית, הרצל צבי לא זכר אותה כשנפגשו כעבור כעשר שנים, בפתיחת תערוכת מכירה שהצליחה לשלב עיצוב ואמנות ולגרור לכבוד האירוע הרבה אמנים ומעצבים מהמרכז לחור נשכח בנגב. היא כמעט לא הכירה שם אף אחד וניגשה לומר לו שלום, בעיקר משום שלא היה לה מה לעשות עם עצמה, אבל קלטה שהוא לא מזהה אותה והתחרטה על הרגע.

אבל לא הרצל צבי יוותר כשמשהו בלב אומר לו ששווה להתעכב. הוא היה אז פרוד טרי מאשתו השלישית שילדה להם תינוקת לפני פחות משנה והיה רעב לתשומת לב נשית עוד יותר מתמיד. רונית רזי נאמן חייכה במבוכה וכבר פנתה ללכת, אבל הרצל צבי אמר לה – רגע. אל תלכי.

והרי 'אל תלכי' היה השיר שהיא הכי אהבה מבין שירי אלזה נורפלד והיא שמחה כל כך שהוא מזהה! שיר הנושא של פרויקט הגמר שלה – הפרויקט כלל איור ועימוד של שלושים וחמישה שירים של אלזה, ולמקבץ הכרוך כסיפרון נתנה את השם 'אל תלכי'. והנה, הוא נחרט ושורד בזיכרון של אחד מהמורים. גאווה. רונית רזי נאמן התרגשה. תודה, היא אמרה להרצל צבי, המון תודה שאתה זוכר, זה מאוד מרגש אותי.

שם בנגב, הרצל צבי היה בין חמישים ושבע וקצת, ורונית רזי נאמן הייתה בת כמעט שלושים וארבע. ובהתחלה, למרות מרימי הגבה ההמומים, זה הלך די טוב ביניהם. אבל כשרונית רזי נאמן התפרצה עם רגשות הקנאה השורפת שלה, בנוגע ללא מעט תלמידות לשעבר של הרצל צבי שהגיעו להתייעץ, ואז עוד כשהתחילה גם לחוות דעה משויפת על הציורים האחרונים שלו, ולהגיד איזה יותר טובים בעיניה ובעיקר אלו פחות, הרצל צבי נאלץ לומר לה – 'סליחה ילדונת, אבל אמנות זה לא עיצוב. תעזבי'.

וכמו שבאה ככה עזבה, כי לא היה שום שיר שהיא הכירה שנקרא 'תעזבי' והיא ספגה את זה מאוד קשה, כי אהבה את הרצל צבי כמו אבא.

מהר מאוד הרצל צבי חזר לאשתו השלישית ולתינוקת שהפכה לפעוטה, ורונית רזי נאמן זרקה את קריירת הפרילנס שלה לזבל ונרשמה לתואר שני בספרות מגדר עברית. כמה שנים חרוצות אחרי, לקראת סוף הדוקטורט שלה על שירת אלזה נורפלד, קראה ב'גלריה' של 'הארץ' על מותו הפתאומי של הרצל צבי.

רונית רזי נאמן לא ידעה מה להרגיש – מצד אחד שמעה אותו צף מתוך זיכרון מתוק ואומר ברכות מלטפת – 'אל תלכי', ומצד שני – נזפה בעצמה – תעזבי, הוא היה חמור מצוי כמו כל אלו שלא מבינים כלום בשירה.