מעולם לא הבנתי את הרעיון של ערים תאומות או ערים אחיות, מעבר לעובדה שזו בטח דרך חלקה, שלא לומר שמנונית, להטיס עסקני עיריות פעם פעמיים בשנה לאחות האהובה שמעבר לים. עוד דבר שנשגב מבינתי הוא למה כל כך הרבה מקומות בארה"ב ניקראים על שמות ערים מפורסמות, ארצות או, מחוזות בעולם. כמה מסובך להמציא שם חדש למקום? אין מספיק מילים ו/או צירופי מילים באנגלית? האם המקומות הללו עד כדי כך נעדרי כל זהות שצריכים להדביק להן אחת מחו"ל, אפילו עוד לפני שנולדו. זה ממש קניבליזם.
כשנפרדנו מאנשים בארץ לפני שעזבנו את ישראל, שכן שאל אותי: "לאן אתם נוסעים?" אמרתי לו: "לאורגון, ארה"ב". הוא ענה לי בנחישות ישראלית: "לכזה חור? מה יש שם?" עניתי: "אוניברסיטה וזה נשמע דווקא מקום מאוד נחמד". הוא נסוג: "איפה זה בכלל?"
צדק השכן, באנו מגבעתיים, מרכז העולם, אבל למרבה השימחה ניראה איכשהו שהצלחנו לשמור, בדומה לארץ על מרכוז – אירופה בהישג יד ומעט זיקה למזרח תיכון חדש: שעה נסיעה דרומה מאיתנו נמצאת "לונדון" (כפר צנוע עם שניים וחצי תושבים), כשעה נסיעה צפונה מאיתנו משגשגת העיירה "לבנון" (…מרגיש כמעט כמו לגור בישראל, רק בלי כל הצלקות של "ראשונה" ו"שניה") ויותר מרגש – כשעה מזרחה : העיר "פלורנס" (פירנצה!) שעל חוף האוקינוס. אוה פירנצה פירנצה! עיר עתיקה על הים, תרבות, מוזיאונים, כיכרות צבעוניות, אוכל מצוין, הרבה פסטה ומלא שיק! אז נא להרגע ולעשות רי-סט. גם לי היו ציפיות מעיר עם כזה שם. אבל פירנצה, אורגון, היא אחת מאותן ערי חוף משמימות, שאין לך שום סיבה לעצור בהן (אלא אם אתה זקוק לדלק ואם להיות הוגנים – לגלידה).
אבל החוף של אורגון (584 קמ' אורכו!) כל כך מדהים שאסור לתת לאירוניה של כפילות בשמות, לבלבל את המוח, לקשקש את הפוקוס או להצית תיקוות נוסח אירופה הקלאסית. בערך 5 קמ' דרומית לאיטלקית הבדויה נמצא פארק (אחד מכמה ברצף) בשם "איש הדבש"-Honeyman State Park . איזה מקום!
(לחיצה על התמונות תגדיל אותן ותאפשר לקבל נתח מהקסם)
יערות עבותים צומחים באופן משתלח על פני הדיונות הענקיות,
חובקים אגמי מים מתוקים (שאינם מחוברים לאוקינוס) והאוקינוס עצמו ממש בסמוך, ענק, דרוך.
נסיעה אל החוף פה היא תמיד דבר מסעיר, כיוון שמדובר במפגש בין מיני חרק (אנחנו בני האדם) עם חיה עצומת מימדים, פרועה וטמפרמנטית. נסיעה שעה מערבה משליכה אותנו לאזור אקלים אחר, תמיד מפתיע. יש מצב סביר מאוד לערפילים כבדים במשך כל היום, רוחות עזות, אפרוריות לחה וסופות ברקים מרשימות בכל עונות השנה. אגב, זה לא דומה בכלום לחופי הים התיכון – אין אף פעם מצב לטבילה במי האוקינוס באזור הזה, או למטקות – המים צוננים מדי, והרוחות תמיד ערות. הרים מיוערים בצפיפות מגיעים עד לחוף האוקינוס ממש, וכביש 101 הצמוד לחוף (כן זה המפורסם שממשיך לקליפורניה) הוא כביש שכל הזמן עולה ויורד ואיך שהוא יורד – מיד מופיעים בצדדיו שלטי אזהרות צונמי חינניים. יש דרמה. פלא קרה וזכינו באפריל לביקור אצל "איש הדבש" במזג אויר מצוין, שמש נטו!
היה בהחלט מצב להתחרדנות.
ואז נהיים רעבים נורא. קצת מים מסביב וחשקה נפשך באיזה מנה טריה מהים! ….השתק, חבל על הפינטוז: זו אמריקה במערומיה. רחוקים מאיטליה, יודעים פה על החוף, רק לשלוף את הדגים או השרימפסים או הקלמרי או הצדפות מהכחול ליד ופשוט להרוג את כל רעננותם בציפוי פירורי לחם עבים וטיגון גס בשמן עמוק. יודעי דבר ותפריטי מסעדות באזור ישוויצו ויפרטו שהם מקפידים להשרות התוצרת בחמאה ורק אח"כ להחיל עליהם את שכבת הפירורים והשמן ואם מסורת אז עד הסוף – המהדרין מגישים ליד תוספת הצ'יפס והכרוב הטובע במיונז גם פרוסת לחם לבן וספוגי, בעובי 3 סמ' מרוחה בהרבה חמאה צהובה, שלא תשאר רעב או חלילה עם רמת כולסטרול נמוכה מדי. יש לזה טעם של חטא אבל לא משובח בכלל, אלא ברברי, עם הבטחה ברורה לצרבת מעבר לפינה. נכון – המקומיים טורפים את זה כמו משוגעים. אבל אנחנו, במקור שכנים אמיתיים של המגף, בעלי קיבה ים תיכונית, אחרי הפעם המי סופר כמה, לא נפלנו למכודת הקבועה וכן הכינונו מראש: צדנו רוסטביף מעולה מהסופר (המקסים) שליד ביתנו, שני אבוקדו, עגבניות, תערובת עלים רעננה ולחם נפלא ועשינו לנו משלוחה – סנדוויצ'ים גורמה של הגורמה. אוף, הם היו טעימים, הסנדוויצ'ים האלו! וממש בלי להתכוון הם גם היו הדבר הכי קרוב לאיטליה באזור המהמם הזה.
אומנית זעירה 