קמה והסתלקה

למרות שאני לא צרכנית קלאסית של נוסטלגיה, לפני איזה חודש, נכנסתי לחנות ענתיקות ובעבור כמה דולרים חזרתי הבייתה עם משהו שהרגיש אותנטי וגם קצת סוריאליסטי. מסגרת עומק (דיורמה) מתוחרת, פנים וחוץ. חדר שינה נטוש של גברת אחת שלא חוזרת. תליתי אותה, דקורציה מעודנת ולא שיגרתית על הקיר שבדרך מהסלון למקלחת. נעים.

אבל אז, לפני כמה ימים, בלי כל אזהרה מוקדמת זה החל להטריד: מה פתאום השאירה מיטה מסודרת, פורטרט מצועף ונעלי בית מיותמות והסתלקה? ככה, בלי שום כיתוב ושום תיעוד מה ומי, למה ומתי. קמה, יצאה, הלכה ולא שבה.

קמה והסתלקה – לפי הפאתוס והסגנון בטח לפני לפחות מאה שנה.

מה אפשר לעשות כדי שתחזור?

אם בוחנים את הסוגיה ברוח התקופה הטרנדית שלנו, אולי אפשר להבין. כי איך יכלה בעצם להישאר? הרי כל יועץ פאנג שואי בגרוש היה מתעלף על המקום לו היה נידון לישון בחדר כל כך עמוס מונומנטלית: פורטרט כבד (שלה? אם כן זה בטח אפילו יותר גרוע ממראה בחדר השינה…) עם שני לפידים בצדדיו, מעל הראש (!), מיטה שממוקמת פרונטאלית כך שהרגליים בול מולינו ומשני צידי המיטה אורלוגין ענק וויטרינה מקושתת, כל אחד שני טון. הרי אפשר בשניות להיחנק מנטאלית בחדר כזה, שלא לדבר על אפשרות ריאלית לתפוס תנומה והכי חשוב – מה יכולה לעשות אנרגית צ'י בחלל כזה? ללכת מכות עם עצמה? או רחמנא ליצלן להידחק אל תוך אחד החריצים הצרים שבריצפת העץ?

בדרך מהסלון למקלחת

אתמול ביקרו אצלנו ג'רלדין וג'ף בפעם הראשונה. חברים חדשים יחסית. ג'רלדין, צרפתיה במקור, חובבת חרוזים אפריקאיים, שנה רביעית בלימודי תולדות האומנות של המאה ה-19 אמרה שזה אבוד. "מילא אם זו הייתה יצירה חתומה, בעלת ערך כלשהו, של אמן ידוע, או אם הייתה זו יצירה שלפחות עשויה בטכניקה מסורתית, אירופאית. אבל במקרה כזה? אני אפילו לא סגורה על כך שהרהיטים הם מהגוני, …בעצם בטוח שהם לא מהגוני … טוב נו, פה ביבשת החיקויים והתאגידים למה כבר אפשר לצפות…", טילטלה את ראשה ועיקמה את פרצופה בחוסר שביעות רצון, "…כך שאין לכם שום קצה חוט ושום סיכוי למצוא אותה ולשכנע אותה לחזור". ג'רלדין לגמה מהתה הירוק וניראתה מרירה וקודרת מאוד. (איך, איך באה מצרפת ללמוד דווקא פה בין היערות הפראיים, תחנות הדלק וההמבורגרים אומנות של המאה ה- 19 ???)
ג'ף בעלה, טיפוס שמנמן במצב טוב, יליד ניו יורק ומומחה לספרות רוסית, אמר שלדעתו אנחנו צריכים להפסיק לחכות, "תהנו מהמלנכוליה הניפלאה שבאובייקט המיוחד הזה, זו הרי פשוט שירה! וחוץ מזה למה שלא תסתכלו על זה ככה: היא הצליחה להימלט! זוהי סצינה שמנציחה אקט של בריחה אל החופש, איך אפשר שלא להזדהות עם זה?" אמר ונתן נגיסה קולנית בבורקס פטריות שהוצאתי כמה דקות לפני כן מהתנור.
אולי ג'ף צודק. זה תפס אותי הענין עם החופש. מה אני נכנסת למצב כפייתי כזה של להכריח אנשים שהשאירו אצלי מיטה ונעלי בית ורודות לחזור ולגור איתי? הרי כמה דונה מדברת ביוגה על החשיבות של ה- "Let it go" ("להניח לזה") ? מי צריך שתחזור? עם כל המועקות, הכביסות, המאהבים, הנוצות, חותמות השעווה והטלפונים לכל העולם? למה לא באמת, כמו שג'ף אמר, להסתפק באוויר הכלוא במסגרת הזכוכית הקטנה שמשמר יפה כל כך את המהות שלה ושל מי שיצר את העדרה? מהגוני, פורמייקה או אבן קיסר – למי איכפת?

הגנה ושיק מדברי

בחדר ישיבות במחלקה לספרות השוואתית התאספו חמשת מנחי הדוקטורט של משה, משה, כמה חברים ואני, למה שנקרא DEFENSE ("הגנה"), השלב הסופי של הגשת הדוקטורט, בחינת הטיוטה האחרונה. יום חגיגי מאוד. אחרי שש שנים של יזע, יחליטו האם ערימת הנייר שכתב ראויה להיקרא ולהיחשב עבודת דוקטורט והאם האדם שמאחוריה ראוי להקרא "דוקטור".

בדרך ל"הגנה"

"הגנה" זו מילה מסתבר די שימושית. לקראת האירוע גם אני נתקלתי בה במפתיע. כיוון שיש לי שיער קצר, ביקור אצל ספר נדרש בערך אחת לחודש – מקסימום חודש וחצי. בגבעתיים היה את אילן עם החופפת התוקפנית שמורידה שאריות צבע עם אפר של סיגריות. באמת מספרה תוססת, אבל פה עדיין לא הצלחתי למצוא את בעל/ת ידי הקסם שאשוב אליו פעם אחר פעם מרוב שביעות רצון.
ביום שישי לפני שבוע, לכבוד ה"הגנה" הלכתי לחפש ספר/ית חדש/ה. יש קרוב לבית שלנו המון מספרות, אבל כולן היו מלאות והומות נשים ערניות שהצטייצו לקראת הסופ"ש. בכל מקום אמרו לי לחזור עוד כמה שעות כדי שיקצצו. לא ממש בא לי לחזור אח"כ ואז למרבה השימחה נגלתה למולי מספרה בעיצוב שחור, מספרת גבר. משהו במספרה הזו הזכיר לי את את רחוב המספרות של גבעתיים, במובן החיובי של המילה. הייתה הבטחה למשהו פחות פרובציאלי – כלומר אולי הפעם אצא מפה ממש יפיפיה עולמית, כמו שהייתי יוצאת מאילן. הספר, בן כ 45 היה לבוש בשחור, לחץ את ידי והציג את עצמו ככריס. הושיב אותי על הכסא המסתובב והתחיל למדוד בקפדנות את ארכי השיער שלי מכל הצדדים. בחשיבות שלא תאמן שאל אותי מתי הסתפרתי בפעם האחרונה, מה אני רוצה, איך אני מסתרקת וכו'. מיד אחר כך לא התאפק ועם מבטא כמו שלי גם אין מנוס, שאל מאיפה אני ופשוט התמוטט מהתרגשות למשמע המילה ישראל. למה? כי הוא לוקח עכשיו קורס ב HAGANAH ("הגנה") והוא מאוד מרוצה. תירגמתי לו את המילה "הגנה" שעד כה נשמעה לו מילת מחץ אקזוטית, (זה בסה"כ מה שאתם קוראים "דיפנס"), והוא הסביר בגאווה שזהו קורס פשוט מצוין בהגנה עצמית. "הבת שלי בת 16 ולעולם אין לדעת, אני חייב להיות מוכן להגן עליה מפני כל מי שמסתובב סביבה עכשיו, בגיל הזה את יודעת…", ובתשובה לשאלתי המתבקשת – " לא, המורה לא ישראלי אבל הוא למד בניו יורק את השיטה של ה'הגנה' מישראלים (!)" הוא הבטיח. עברנו לחפיפה, אח"כ סרק והחל בגזימה זהירה. מובן, הוא עדיין לא נרגע, עכשיו התחילו השאלות מזילות הריר על השירות בצבא הישראלי. כמה, איך ומתי. הקשיב והפנים. בצער עמוק ובקול חלוש הוא התוודה – "אני כל כך רציתי להתגייס לצבא אבל לא נתנו לי כי אני סובל מאקזמה קשה בכפות הידיים – ובמזג אויר יבש או מדברי (עיראק, אפגניסטן?) הכל מתפקע" – תיאר, שיחרר אחיזתו מהמספריים ופרש את שתי כפות ידיו לפני – (אני לא מאמינה שזה קורה לי…..אחרי שחפף וקירצף את ראשי בכזו שקדנות!) – הנה הן כבר כאן מולי, קרובות מאוד…. האמת? זה היה פחות גרוע ממה שהצלחתי לדמיין בשתי השניות ההיסטריות האלו, כי לא היה מדובר במשהו חי ומתקלף אלא בכפות ידיים שניראו פשוט כמו כפות רגליים – כלומר סוליות – עטויות שכבת עור קשה וצהבהבה. אך המילה אקזמה! על הראש שלי!…….. אולי בגלל זה החפיפה הייתה כל כך אינטנסיבית, ניסיתי לקחת בהומור את יצר הבאנג'י שלי בנוגע לגורל שערותי. עכשיו חיברתי: יום שישי בצהרים, המספרה שוממת, לא טלפון, לא תור, לא צל של לקוח נוסף, נו יופי!
הוא לא חש בשום משבר בינינו והמשיך לספק אינפורמציות : אישתו מרפאה בקריסטלים, הוא לא שותה בירה כי הוא מורמוני (מאידהו) והוא אוהב לנסוע אחת לחודש לקניות בפורטלנד.
איך יצא? – אני מאוד מרוצה, התיספורת של כריס באמת יצאה טוב… מיוחדת, עם סוג מרענן של שיק מדברי…

גם משה הסתפר יום לפני ה"דיפנס". שלפתי אותו מהמיטה ממש לפני שסוגרים את כל המספרות, מרוט כולו, מנזלת ושיעולים אחרי שוירוס קרצייתי במיוחד עינה אותו במשך שבוע. "קדימה – לג'ון הספרית, אין מצב לדיפנס עם ז'אקט וכרבולת כזו על הראש!", חרצתי. בחוץ סופות גשמים עם רוחות קרות כיאה לחודש מאי באורגון, בפנים חרדה לקראת ההגנה של מחר. הוא יצא מהבית כמו סמרטוט וחזר מקוצץ כמו חייל בצבא ההגנה.

המכובדים קראו וחרשו מבעוד מועד אה ספר הטיוטה העבה שכתב, 150 עמודים, ועכשיו באו, מצוידים במנה עודפת של טוסטסטרון, להתקיל בשאלות. משה כתב עבודת דוקטורט על קומדיה, אתיקה, קולנוע, ספרות אמריקאית וספרות איטלקית. לא, זה לא היה ארוע מצחיק, אבל הוא הראה להם בישראלית, הגן על זה יופי ו-עשה זאת! הידד!

כל יום דבר חדש

מיסיס ריקן הראתה תמונות ונתנה לכל ילד לבחור חיה שהוא ירצה לעשות עליה "מחקר" (research).
לא בנמר, לא בקוף, לא בג'ירפה ולא בפיל, פרי בחר בתמונה של דג, סלמון מסוג קוקני (kokanee salmon) ליתר דיוק. החלטנו להקדיש נסיעה ל אקווריום של חוף אורגון שבעיר החוף ניו-פורט, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, למען השכלתו של הילד. הרי אי אפשר לדעת לאן יכול להוביל פרויקט על דג בכיתה א'. פרופסורה בהנדסה ימית? פיתוח כמוסות הזנה מהים לאסטרונאטים בנאס"א? תכנות משחקי מחשב תת ימיים? הכל אפשרי. חוץ מזה היינו חייבים לראות שהכל בסדר עם הפסיפיק (השקט), אז זה היה תירוץ טוב לארוז ולנסוע.

אחד מהדברים החביבים עלינו בטיול בחוף, הוא חיפוש אוצרות במה שנקרא "בריכות השפל" (Tide pools ). זה אומנם נשמע בעברית כמו תאור של מצב פסיכולוגי גבולי, אבל בפועל מדובר במשהו הרבה יותר מהנה. בזמן השפל, באזורי החוף הסלעיים נוצרות בריכות קטנות עם כל מיני יצורים כמו כוכבי ים, מלפפוני ים, דגים קטנים צדפות וצמחים פרועים לגמרי. זה כייף גדול ללכת בין הבריכות האלו, להציץ ולהתמלא פליאה.
כך, כמה קילומטרים לפני העיר ניו-פורט, כשלאורך החוף נגלו סלעים ענקיים ושלט עם חץ שמאלה הורה ל "סלע כלבי הים – אתר נופש" (Seal Rock State Recreation Site) לא היססנו ופנינו.

סלע כלבי הים
(שהיו במים בזמן שביקרנו)

עד עכשיו ביקרנו בבריכות שפל באזורים שאסור היה לקחת שום דבר מהחוף אבל פה ממש שישו ושימחו. במקום היו לא מעט אנשים וגם די הרבה דליים. אהההההה….המקום הזה לא מוגדר כפארק ארצי (STATE PARK) פירשנו, אלא כאתר נופש אז כניראה שהליקוט פה חוקי.
חוקי חוקי, אבל מה עושים שני אלו עם האת והקילשון? מה הם מחפשים שם? את אטלנטיס?

"צדפות", ענתה האישה הנאה והחייכנית, "הן מתחבאות ממש עמוק בתוך החול" פירטה ותקעה בעוז את האת בחול שבין הסלעים.
"ומה תעשו איתן?" – שאלתי שאלת אוויל.
"ארוחת ערב אם יהיו מספיק" היא ציחקקה, " … בטח שיותר קל לקנות אותם בחנות", ענתה מרצונה לשאלה הפולנית שהצלחתי לא לשאול, " אבל אני גדלתי בים וזה משהו שאני נורא אוהבת לעשות".
באמת ניראה היה שהיא נהנת מכל רגע, לצידה בעלה החסון חופר במרץ, שומר על חיוך קטן ושתיקה, קשוח ומלא עוצמה. קאובוי ימי. סצינה רומנטית.

ברור שכיוון שאנשים היו באטרף כזה של בציר, כמעט לא היו אוצרות שאנחנו נטולי הדליים והידע המוקדם, יכולנו למצוא בבריכות. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היינו יוצאים בשבתות לקטוף פטריות ולא אחת היה ברור שמישהו הקדים וחרש את המסלול וקצר את כל הפטריות לפנינו. עכשיו, כדי לראות את האוצרות היינו צריכים לבקש להציץ בדליים.
הנה קבוצה של צעירים נמרצים עם דליים. סטודנטים לחקר ימי. אוספים קצת דקורציות למרכז המבקרים שממול האקווריום של ניו-פורט. כמה כוכבי ים, אצות מסוגים שונים. איזו מקריות התלהבנו כמו ילדים, "אנחנו בדרך לאקווריום, אולי במקרה אתם יודעים אם יש שם קוקני סלמון?"

(איפה הייתם בצבא? מכירים את שחר מפלוגה ב'?)
לא היו בצבא ואף אחד לא מכיר את קוקני.

אבל הנה בחור חיוור שמסביר בשקט, "קוקני סלמון זה סלמון מזן די נדיר, הוא חי באגמים מתוקים ובנהרות, אני לא בטוח שיהיה אותו באקווריום, רוב הדגים שם הם דגי ים".
אחד מהדליים של הסטודנטים
כוכבי הים

יופי! טרקתי את הדלת במחשבותי – גם ככה אני מסתייגת מביקורים בגני חיות ואקווריומים. עקירתם של יצורים חסרי ישע מסביבתם הטבעית וכליאתם למאסר עולם עם תאורת ניאון ומבטים מטרידים של ילדים צווחניים ומבוגרים שבעים, היא הרי מעשה נוראי בעיניי. בנוסף, עכשיו זה כמעט ודאי: המחקר החשוב של בני לא יקבל תוקף במתחם המים המלאכותי הזה, עם הסלעים המגוחכים מהפלסטיק, צינורות ניקוז המים המבצבצים מבעד לחלונות התצוגה והחנות הענקית והצעקנית, כמעט 50% מהמתחם כולו, שדרכה חייבים להכנס וגם לצאת, המאה ה-21. הרגשתי שבעה מהביקור באקווריום עוד לפני שהגענו אליו. אבל כבר הבטחנו ואולי בכל זאת קוקני יהיה שם, ניסיתי למתן את הסערה שהחלה להלום ברקותיי.
אטרף

האמת – לא היה מאוד צווחני הפעם באקווריום. עוד חידוש / שידרוג נוסף לכלא הימי מאז שביקרנו בו בפעם הקודמת – פינת ליטוף ימית – עכשיו אפשר גם ללטף את כוכבי הים ומלפפוני הים שהיגרו לכאן לא מרצון, כמה נחמד. בריכת שפל כזו הם אפילו לא דימינו לעצמם בחלומות הכי אפלים שלהם, הרהרתי בשקט.
פינת הליטוף
בעיקר כוכבי ים ומלפפוני ים (הכמו פרחים הירוקים)

ממש לפני שיצאנו מהמקום, מודע לעובדה שאני פשוט חייבת כבר להסתלק מהמקום, משה אומר לי: "חכו לי פה עוד שניה", הסתובב ואץ בצעדים נמהרים למקום ממנו יצאנו. כשהוא חוזר אני שואלת :
"מה?"
"הייתי פשוט חייב לגעת במלפפון ים! לדעת איך זה מרגיש!"
חשבתי שהוא צוחק אבל אח"כ נזכרתי במשפט מתוך ספר קלישאות שמעולם לא קראתי: אם רק יש את התנאים הנכונים, תוכל/י ללמוד כל יום משהו חדש על בן/בת הזוג שלך.

טוב שאתם פה ולא שם

כמה אפשר לאכול עוף ודגים? הלכתי לסופר לקנות שרימפס.
בסופר השכונתי שלנו, מרקט אוף צ'וייס, קבוצה חביבה מאוד של קצבים בכל מיני גדלים וצורות. כל אחד מהם – מרגלית, באמת נחמדים.
– "מאיפה השרימפס?" שאלתי בחשדנות. "מהגולף (מפרץ מקסיקו)" – ענה לי הקצב ואישש את חששותיי. הוא קלט את מיד את העננה על פני והוסיף, "אבל הם הגיעו אלינו הרבה מלפני הענין עם הזיהום של הנפט, הם מגיעים קפואים בחבילות ואלו בטח כבר חצי שנה בפריזר".
דיסקסנו קצת את נושא דליפת הנפט במפרץ. היה לו מבטא דרומי ובכל משפט הוא כיבד אותי ב"מם" (Ma'am – גברת). "אף אחד לא יכול לדוג שם עכשיו שרימפסים האזור מזוהם לגמרי, מם".
"רוב השרימפסים מגיעים מהגולף"? שאלתי. "בהחלט מם, רוב אספקת השרימפסים בארצות הברית מגיעה משם ועכשיו מי יודע כמה שנים עד שיהיו שם שוב שרימפסים. באלסקה לקח 25 שנה עד שהדגים הופיעו מחדש".
"אז מה יהיה?" שאלתי, "בינתיים, יש עוד מאגרים קפואים בכל מיני מחסנים אבל כשאלו ייגמרו, אני לא יודע, מם".
יחד ביכינו את האסון וכל הכרוך בהשלכותיו. כשמיצינו הוא מסר לי את השרימפס ונפרדנו… "תודה רבה", על לא דבר ושיהיה לך יום מצוין, מם".
עברתי בבית להשאיר את השרימפסים, אוצר זמני, במקרר והמשכתי לספריה העירונית להחזיר את ערימת הספרים שפג תוקף השאלתם. בדרך חשבתי על דליפת הנפט הזו והרגשתי כמובן סוג של אשמה ואירוניה עצמית (קומבינציה שכיחה) על כך שמה שמחבר אותי לאסון האקולוגי הנורא הזה הוא השרימפסים בסופר. בפעם המי יודע כמה שיננתי כמה הייתי מעדיפה להיות צמחונית. לא ריאלי מם, יומיים בלי בשר או דגים את בחירפון מוחלט.
טוב, בלי קשר אלי, זה ללא ספק גורל יותר נורא בשבילם לטבוע בנפט שמכחיד גם אותם וגם את כל סביבת המחיה שלהם להרבה מאוד זמן, ריככתי את החשבון עם עצמי, שלא לדבר על כל ההשלכות הסביבתיות והאקולוגיות, הידקתי. ניסיתי לדמיין את כמות הנפט ולא הצלחתי.

בכניסה לספריה פסלו הדרמטי של מייסד העיר. בחיי שהוא דומה שתי טיפות מיים לקצב מהסופר.

Eugene F. Skinner   1809 – 1864

מייסד העיר

אחרי שהחזרתי את הספרים גלשתי לגן הצמוד לאגף הילדים, להתרגעות מהנושא האקולוגי שהמשיך להטריד. הגן עוצב על ידי זוג האומנים לילי אן ומרווין רוזנברג (Lilli Ann and Marvin Rosenberg) פסלים וקרמיקאים מהעיר ג'קסונווויל, כמה שעות דרומה מכאן. פנינה.

פרט מתוך "המרבד" שעל הפיל

מסביב לרחבה כמה אוביקטים מאבן מקושטים בעבודת מוזיאקה נפלאה ובטקסטים ספרותיים: כורסא עם שני שולחנות תה, צפרדע, שני מושבים בצורת טיפה (או עלה) ושלישיית ספסלי דגים.

פרט מהכורסא

שלישיית ספסלי הדגים –
טוב שאתם פה ולא בגולף של מקסיקו

הגן היה ריק, רוב הילדים בבית ספר או בגן וגם בוקר ועדיין קצת קר. זה היה נעים להיות שם בשקט ולשמוע את הלחישות בין האבנים הצבעוניות וכל הטקסטים המשולבים בינהם. ישבתי והקשבתי. זה היה צלול כמו תמיד: למרות היותו גן ספריה, קטן וצנוע באורינטציה ילדית, אי שם בעיר לא מרכזית – יש בו דיוק של יצירה ענקית, גאונית. כמו תמיד כשחווים אומנות במיטבה – יש בזה משהו מנחם, התיזכורת הזו שאנחנו, בני האדם, יכולים גם לעשות משהו טוב.

יונה, כרוון וכוחו של השומשום

חבילה הגיעה היום מהארץ. קרטון נוסף של דואר הצבי מונח על השולחן וכמו תמיד משחזר תחושות טירונות רחוקות. הפעם עד להתפקע מרוב חלווה, טחינה ומרציפן של מוזיאון המרציפן בכפר תבור, מממממ………איזה פינוק – אלו הדברים שממש חסרים לנו פה בניכר הפרוטסטנטי הרך הזה – קצת יידישקייט.
לא במבט ראשון אבל כן במבט שני זה קופץ: גם טחינת "היונה" ("טחינת קרואן") הנפלאה שמיוצרת בשכם וגם "חלוות הסולטאן" של "יונת השלום" ממעלה אדומים, שכנות בגוף ובנפש, אחיות למסע מישראל לביתנו – זוקפות בגאווה יונת שלום לזכותן. למרות שמסתבר שליונה של קראון יש בעית זהות – מסתבר שהיא לא יונה אלא כרוון, ציפור חיננית ממשפחת החופמאים. אבל בישראלית על אריזת טחינת קראון היא יונה, זה מה שתפס וזה מה שרץ – כי עם הענף הזיתי הזה למרגלותיה – היא מעוררת את התשוקה הקמאית לאחווה וטעמה המשובח של הטחינה הזו ממכר כמו תיקווה.
מה יותר מסבר את האוזן והלב מהדימוי הזה של יונה, רצוי לבנה, מלווה בענף קטן עם כמה עלים? צימחונית, נקיה, מסודרת. ומה יותר מרגיע, פשוט וצנוע מהצירוף : "יונת שלום" או אפילו "כרוון שלום"? קלאסי, מתנגן, שוחר טוב. זה מה שנקרא לתפוס את המקל בשתי קצותיו.

טחינת קרואן ("היונה")
בסמל – כרוון עם בעית זהות
והרוב הצרכני קבע: זו יונה! יונת שלום!

100% חלוות יונת השלום ממעלה אדומים

…את המקל בשתי קצותיו

זה מזכיר לי, כמה יפות היונים בארץ, כמה חכמות! כל השילובים ההרמונים האלו של נוצות בשחור, אפור, חום ולבן ולאחדות גם פס של ירוק מטאלי… והגירגורים שלהן, רכים, עם כל הנשמה, כמה עומק, איזו זרימה!
פה זה מוזר, שליו מאוד (peaceful), אבל אין יונים. יש המון עורבים ענקיים שמגיעים למימדים של תרנגולות וחורקים בקולי קולות, ציפורים כחולות עם זנב מפוצל, הרבה מאוד ברזווזים בזוגות, ובלבן? – שחפים שמנמנים וצווחניים שעשו הסבה מהים לכאן והם לא ממש בענין של שלום (היצ'קוק, "הציפורים"…).

געגועים ליונה הישראלית

אז מה יש לי להגיד על תכולת חבילת מזון מספקת שכזו? שלא צריך לזלזל בעוצמתו של השומשום. כל הסידן הזה שבשומשומים הקטנים, בונה עצם ועוד איך מעורר השראה. מעולם לא צפיתי שגם אני אשתעשע בדימוי של יונת שלום, או בדימויים פולקלוריסטים אחרים, אבל מאז שהפכתי ל"אומנית זעירה", והתחלתי לקבל משלוחים קבועים של טחינה וחלווה מהארץ – השמים (עם יונים או ציפורים אחרות) הם הגבול. כלומר למה לא? אם בשכם ובמעלה אדומים משתעשעים בוריאציות על הסמל השמיימי הזה אז למה לא ביוג'ין?

סט מגנטים (חמסות)

כוחו של השומשום

כך, מעבר לטעמיו הנשגבים של השומשום וזיקתו לנושא השלום ומעבר ליכולתו המדהימה של מוזיאון המרציפן בכפר תבור ליצר מרציפן אגדי ומעבר לגילויו של החופש הטמון ביצירת "אומנות זעירה", הבנתי את מקומי הגלובלי בשרשרת האותנטיות הזו: ישראלים שחיים באמריקה חומדים ומתגעגעים למטעמי ארץ ישראל ולאלו בהשפעה ערבית בפרט והיהודים האמריקאים חומדים אותנטיות ישראלית בקטנה, בסימבולי. במילים אחרות – בבוקר אחד אני מקבלת טחינה משכם, אחת לחודש בערך הולכת לאכול צהרים במסעדת "קפה סוראיה" שבבעלות איברהים, פלשתינאי שהיגר לכאן ובערב מכינה למשלוח את המגנטים עם חמסות לגב' קירשן באן ארבור מישיגן, וכרטיס עם יונת שלום לגברת זיסמן בקליבלנד אוהיו. סינרגיה!

קפה סוראיה מבחוץ
לא, לא דברנו עם איברהים על "הקונפליקט"

לקליבלנד אוהיו

אח…… אח…. אם רק היו נותנים לנשים את הכוח, כבר מזמן היה שלום עולמי. כי הרי אחרי הכל, כולנו יונות טחינה, רקמה ומרציפן.