יונה, כרוון וכוחו של השומשום

חבילה הגיעה היום מהארץ. קרטון נוסף של דואר הצבי מונח על השולחן וכמו תמיד משחזר תחושות טירונות רחוקות. הפעם עד להתפקע מרוב חלווה, טחינה ומרציפן של מוזיאון המרציפן בכפר תבור, מממממ………איזה פינוק – אלו הדברים שממש חסרים לנו פה בניכר הפרוטסטנטי הרך הזה – קצת יידישקייט.
לא במבט ראשון אבל כן במבט שני זה קופץ: גם טחינת "היונה" ("טחינת קרואן") הנפלאה שמיוצרת בשכם וגם "חלוות הסולטאן" של "יונת השלום" ממעלה אדומים, שכנות בגוף ובנפש, אחיות למסע מישראל לביתנו – זוקפות בגאווה יונת שלום לזכותן. למרות שמסתבר שליונה של קראון יש בעית זהות – מסתבר שהיא לא יונה אלא כרוון, ציפור חיננית ממשפחת החופמאים. אבל בישראלית על אריזת טחינת קראון היא יונה, זה מה שתפס וזה מה שרץ – כי עם הענף הזיתי הזה למרגלותיה – היא מעוררת את התשוקה הקמאית לאחווה וטעמה המשובח של הטחינה הזו ממכר כמו תיקווה.
מה יותר מסבר את האוזן והלב מהדימוי הזה של יונה, רצוי לבנה, מלווה בענף קטן עם כמה עלים? צימחונית, נקיה, מסודרת. ומה יותר מרגיע, פשוט וצנוע מהצירוף : "יונת שלום" או אפילו "כרוון שלום"? קלאסי, מתנגן, שוחר טוב. זה מה שנקרא לתפוס את המקל בשתי קצותיו.

טחינת קרואן ("היונה")
בסמל – כרוון עם בעית זהות
והרוב הצרכני קבע: זו יונה! יונת שלום!

100% חלוות יונת השלום ממעלה אדומים

…את המקל בשתי קצותיו

זה מזכיר לי, כמה יפות היונים בארץ, כמה חכמות! כל השילובים ההרמונים האלו של נוצות בשחור, אפור, חום ולבן ולאחדות גם פס של ירוק מטאלי… והגירגורים שלהן, רכים, עם כל הנשמה, כמה עומק, איזו זרימה!
פה זה מוזר, שליו מאוד (peaceful), אבל אין יונים. יש המון עורבים ענקיים שמגיעים למימדים של תרנגולות וחורקים בקולי קולות, ציפורים כחולות עם זנב מפוצל, הרבה מאוד ברזווזים בזוגות, ובלבן? – שחפים שמנמנים וצווחניים שעשו הסבה מהים לכאן והם לא ממש בענין של שלום (היצ'קוק, "הציפורים"…).

געגועים ליונה הישראלית

אז מה יש לי להגיד על תכולת חבילת מזון מספקת שכזו? שלא צריך לזלזל בעוצמתו של השומשום. כל הסידן הזה שבשומשומים הקטנים, בונה עצם ועוד איך מעורר השראה. מעולם לא צפיתי שגם אני אשתעשע בדימוי של יונת שלום, או בדימויים פולקלוריסטים אחרים, אבל מאז שהפכתי ל"אומנית זעירה", והתחלתי לקבל משלוחים קבועים של טחינה וחלווה מהארץ – השמים (עם יונים או ציפורים אחרות) הם הגבול. כלומר למה לא? אם בשכם ובמעלה אדומים משתעשעים בוריאציות על הסמל השמיימי הזה אז למה לא ביוג'ין?

סט מגנטים (חמסות)

כוחו של השומשום

כך, מעבר לטעמיו הנשגבים של השומשום וזיקתו לנושא השלום ומעבר ליכולתו המדהימה של מוזיאון המרציפן בכפר תבור ליצר מרציפן אגדי ומעבר לגילויו של החופש הטמון ביצירת "אומנות זעירה", הבנתי את מקומי הגלובלי בשרשרת האותנטיות הזו: ישראלים שחיים באמריקה חומדים ומתגעגעים למטעמי ארץ ישראל ולאלו בהשפעה ערבית בפרט והיהודים האמריקאים חומדים אותנטיות ישראלית בקטנה, בסימבולי. במילים אחרות – בבוקר אחד אני מקבלת טחינה משכם, אחת לחודש בערך הולכת לאכול צהרים במסעדת "קפה סוראיה" שבבעלות איברהים, פלשתינאי שהיגר לכאן ובערב מכינה למשלוח את המגנטים עם חמסות לגב' קירשן באן ארבור מישיגן, וכרטיס עם יונת שלום לגברת זיסמן בקליבלנד אוהיו. סינרגיה!

קפה סוראיה מבחוץ
לא, לא דברנו עם איברהים על "הקונפליקט"

לקליבלנד אוהיו

אח…… אח…. אם רק היו נותנים לנשים את הכוח, כבר מזמן היה שלום עולמי. כי הרי אחרי הכל, כולנו יונות טחינה, רקמה ומרציפן.

9 מחשבות על “יונה, כרוון וכוחו של השומשום

  1. את טיפוס אופטימי, רואים (:
    אני עוד חושבת על היונה המצויירת שלך, על אייקונים (ואיקונות?) שברגע שהם הופכים לאייקונים =מחווה אוטומטית, הם מאבדים מערכם המהותי ונטענים ערך קישוטי-צרכני. אייקון שירד מגדולתו ("היונה הלבנה כבר זקנה") משול לצלחת טחינה מרוקנת במסעדה, עם שלוליות זעירות של שמן זית בצלחת וסימני מריחה.
    אבל גם לי יש משהו אופטימי לספר לך –
    בשנים האחרונות המציאו את הטחינה ואת החלבה מחדש, באגף הקינוחים – לא יודעת אם יצא לך לטעום, אבל בגירסה אחת שטעמתי זה הולך ככה –
    בתשתית, כדור גלידת מסטיק , כדור גלידת חלבה, קצת טחינה גולמית להקהות את המתיקות, כמה פיסטוקים, עוד קצת מתוק מלמעלה – שערות קדאיף בסירופ עם מי ורדים, ובצד צלוחית קטנה של מלבי עם סירופ אדום, גם הוא בניחוח ורדים. זה נורא טעים.

    אהבתי

  2. תודה מירי! שמחה שאהבת ושראית אופטימיות – זה תמיד נעים שמישהו אחר רואה בך את הדבר החמקמק הזה….
    אני מסכימה איתך לגבי מסחורם של האיקונים עד נביבות מוחלטת. הכי חזק אני מרגישה את זה בהצפות המוניות של איקונות באיכות ירודה  לכבוד קריסטמס שמיוצרות מן הסתם הרחק הרחק  מכאן על ידי מאמינים מסוג אחר – אי שם בסין הודו וכו'  (ענין לא קל בפני עצמו). 
    מצאתי שמאתגר ואף מרתק בתור יוצר (זעיר), לחפש ולמצוא דרך אחרת , מקורית לטפל באייקונים משומשים עד דק, בתקווה שזה יעניק להם חיים חדשים, גם אם לא חיי נצח…
    ובקשר למכת המחץ ששלפת:
    לא, לא יצא לי לטעום – הקומבינה של הגלידה והפיסטוקים והחלבה והקדאיף והטחינה….. פשוט הרסת אותי לגמרי עכשיו עם התיאור הזה…. זה נשמע מדהים……וקחי בחשבון שאני נימצאת כרגע בלב ליבו של השיעמום הקולינארי!

    אהבתי

  3. תודה על הלינק!  וגם התמונה מקסימה!
    את האינפורמציה על מיהי הציפור על הטחינה קיבלתי פה:
    http://www.2all.co.il/web/Sites/mizrechi/PAGE12.asp
    אבל הלינק שהצגת הוא ללא ספק יותר משכנע. ככה זה שמכירים ציפורים דרך אריזות של אוכל….. פרופורציות מתעוותות אותיות מתחלפות … האם "קראון" על האריזה" היה אמור להיות "כרוון" או שזה כבר סיפור אחר?
    כל זה אני מניחה חלק מהקסם ו ה א ו ת נ ט י ות  של ניחושים בין ערבית – לעברית. סלטות לאחור ובחזרה.
    תודה AlMuaddib!
     

    אהבתי

  4. טחינת קרואן כמובן. הטובה ביותר. למזלי היא נמצאת בחנות התבלינים ליד הבית. שם מחזיקים גם חלווה בגושים גדולים שבאים מנצרת (שכחתי את שם היצרן). תענוג. מעלה אדומים… הפוליטיקה של המקום מקלקלת את הטעם. עדיף נצרת. מוזיאון המרציפן, כן כמובן. מעולה.
    איזה כיף לך ששולחים לך לקצה העולם מטוב הארץ.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s