סוף שבוע

שישי – רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

שבת – בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות – כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס יש בטירה, ריק?

ראשון – כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות – איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה?? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב", יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.

מבוא לפטישיזם

שנים היא סובלת מיובש בכפות הרגליים, בכל קיץ הדבר נהיה פשוט בלתי נסבל. הכל נסדק. נורא. והשנה כבר באביב התחיל ענין חדש לגמרי – תשוקה בלתי נתפסת לאריזות, קופסאות ומדבקות של כל מיני מוצרים – מדברי קוסמטיקה (שפה אולי למצוא הגיון מסוים) ועד למוצרי מזון, ניקיון ותחזוקת הבית. אבקות כביסה, ביצים, אטבי כביסה (כבר שנתיים שיש להם מייבש), תחבושות היגייניות ואפילו קפואים. היא החלה לחזור בחיוכים חשודים מהסופר, עמוסה בשקיות אינסופיות. כל פעם שאמר משהו ענתה בקול מתפנק – "אני כל כך אוהבת את האריזה, לא יכולתי להתאפק".
– "של במיה?!!!" שאל מבועת, בזמן שהיא דחסה שלוש שקיות של במיה קפואה עמוק לפריזר, "את הרי שונאת במיה, את תמיד אומרת שזה כמו לאכול מדוזה!"
– "נכון, אבל ראית איזה איור מהמם של במיות רוקדות על רקע מדברי הם שמו על האריזה? זה החזיר אותי בטיל לחושה ההיא בסיני, לים, לשנירקול, לדגים, לשמים בלילה עם כל הכוכבים, איזה כייף היה שם!". כל מה שהוא זכר מהחופשה ההיא בטרבין, היה את השירותים המטונפים שגרמו לו לרצות לעוף משם כמה שיותר מהר בחזרה לציוויליזציה. כך או כך הבמיה הזאת, הקפואה, שברה אותו. בשלב הזה, כבר היה לו מאוד ברור, לנתי, שלא כל כך מזמן לקח שני קורסים – ב"מבוא לפטישיזם", וב"מגדר ופטישיזם" שהוא חייב לקחת את הכלב ולהסתלק. הכי טוב לדודים שלו בהולנד. זה רחוק, זה נקי והוא מת על אמסטרדם. אבל טומי בן האחת עשרה היה כלב עצלן, לא דלוק על שום חומר לא קונבנציונלי ובעיקר שונא שינויים. כששמע את הרעיון ההולנדי, תוך דקות יצא עם פתרון בייתי ופשוט, שלא ידרוש ממנו שום אריזת מזוודה, מתנות למארחים, טיסה בתא המטען או שיקוף ברנטגן… חתיכת טיפוס…. ערימת פרווה שאין בה חצי שערה שמתבזבזת על חוסר וירטואוזיות.
"תצרוב לה את המדפים של הסופר על דיסק. אני מוכן לבוא איתך, נצלם את כל האריזות ונעביר לדיסק או לצו'פציק הזה… איך קוראים לו? פלאש דרייב? היא תוכל להמשיך להיות דבוקה ללפטופ שלה אבל תפסיק לחסום לנו את כל האויר בבית במיליון שקים של חול לחתולים (?) וקופסאות של צמר פלדה."
שבע רצון מעצמו, כאילו לפחות בא עם רעיון של אינשטיין, נשכב על הגב, פיהק ואמר: "בטח אמרו לכם בקורס ההוא של הג'נדר – שלפעמים אצל נשים יובש בכפות הרגליים, מייבש גם קצת את השכל, אז אל תקפוץ למהלכים דרמטים שכולנו נצטער עליהם אח"כ. עם קצת טכנולוגיה נוכל לסדר לה את הראש בחזרה למצב של חורף".

נתי ושני (בחורף)

"הי הי טומי, עכשיו הגזמת! מה זה הבדיחות השוביניסטיות הנמוכות האלו? …", טומי נאנח באכזבה, זה נתי שנהיה כל כך כבד, או מה שהצחיק פעם כבר לא תופס היום?… כניראה שהוא מזדקן… טוב, אחת עשרה שנים של כלב – כמה זה? שבעים ושבע שנה של בן אדם? נו בטח – קשיש!

טומי, קשיש בן 77

"נכין לה מצגת כזו שהמוצרים מתחלפים כל הזמן ואיזה מוזיקה מלטפת של ויוואלדי, ארבע העונות (או אולי כדאי רק שלוש?) ברקע, עם כמה קלישאות בין לבין על יופי וארוס. היא תאהב את זה. שני הרי, היא אולי היחידה בעולם שפותחת את כל הפורוורדים עם המצגות המייגעות על כמה העולם מלא בכל טוב וקסם, שהדודות של אמא שלה, שולחות אחת לשניה במייל ואמא שלה לא מפספסת ומעבירה אליה."
הכלב המשיך לברבר ונתי התחיל להרגיש שהוא בעצמו משתגע, כל הפריזר מלא בבמיה, טומי, כלב נעוריו מסדר לו משימת סריקה וצריבה בלתי נגמרת  ובנוסף, כל הזמן גם לא מפסיק להפליץ. הכל לופים על לופים. אין בזה שום טעם. הוא חייב לנסוע  בקרוב לראות את פיט מונדריאן. מאוד בקרוב. יש תערוכת קבע מצוינת שלו במוזיאון העירוני של האג . נדמה לו שפרופסור דליה קנון אמרה את זה בקורס שלה, "הפרטי מול הקונספטואלי" – "הקנבסים עם הגרידים והריבועים של מונדריאן מסדרים את המחשבה ומתחזקים את ההומניסט שבך". זה כל כך נכון. חוץ מזה אומנות תמיד הייתה בשבילו מקור לנחמה.

מה יצא לך מכל האמריקה הזו?

לא אחת חברים ומשפחה מישראל שואלים אותי: "אחרי כל השנים האלו, מה יצא לך מכל האמריקה הזו?", הם קצרים בסבלנות ורוצים תשובה של משפט אחד ("במשפט אחד") או יותר עדיף – מילה אחת ("במילה אחת"). אני לא מאשימה אותם, הם למדו את זה מראיונות בטלויזיה וברדיו וחוץ מזה, זה מקל על אפשרות לטייט, לסמס ולפייסס את זה, דקותיים אחר כך לכל דיכפין בעולם שזה מענין לו את קצה הציפורן. אבל בלי קשר לפורמליזם, השאלה הזו היא שאלה רלוונטית, סופר רלוונטית ואחרי כמה פעמים שנותרתי ללא מענה וללא שום טיפת כבוד עצמי מול דורשי שלומי, עיניתי את מוחי ימים כלילות בחיפוש ומצוד אחר תשובה ראויה. ואז שחר אחד זה קרה, ההארה נחתה מולי ואיתה התשובה. או אז הרמתי אי אלו עשרות טלפונים לארץ ודיקלמתי בקול צחור:
"הורים, משפחה וחברים – מה יצא לי מאמריקה הזו? וופל."
פה הצטלבו לראשונה דרכנו, פה התאהבתי בו, פה חלקנו סופי שבוע ופה רכשתי את המכשיר הגאוני עם הריבועים השחורים והבולטים על מנת לפסלו.
טוב, זה אולי תאור קצת אובר-פואטי כי אם להיות כנים, המפגש הראשון שלי עם הוופל היה מעט יותר מחוספס שלא לומר טראומטי. סקוט וקארי (זוג לא מובן מאליו בכלל שהכרנו לפני כמה שנים) היו אחראים על הסצינה. סקוט הוא דוקטורנט במדע המדינה, מומחה בהתכתשויות של המזרח התיכון ויודע לדקלם למרבה הפליאה והצמרמורת בדיוק איפה כל טיל גרעיני של ישראל ממוקם, לאן הוא מכוון וגם מה יהיה הטריגר לשיגורו. בחור נאה, ללא ספק מבריק, אך השיחות איתו משאירות אחריהן משום מה שובל של אימה ועודפים גסים של יאוש וצער קיומי. קארי לעומת זאת היא שיננית במקצועה, חובבת וינטאג' וקמצנית מדופלמת, מרבה להתלונן על סקוט ועל כך שבאורגון מסרבים להכניס פלואוריד למים. לא קל.
אחרי שהזמנו אותם לשקשוקה יפואית ובורקס מלוא הטנא, הצייקנית מצאה את עצמה על אי דחוק ושאלה אותנו האם אנחנו אוהבים וופלס – "אף פעם לא טעמנו", אמרתי בבישנות שלא משתמעת לשתי פנים. "אז בואו אלינו לוופלס ביום ראשון הבא", הגיע המתבקש.
באנו, עם סקרנות בריאה בקיבתנו ורון בלב. הגברים מיד יצאו אל הגינה להתרווח ולדסקס – בוש, מאזן הנפט, ישראל, מכות, מצרים ועיראק, הילדים הלכו לריב ואני הצטרפתי למארחת המאורגנת לצפות בהכנת הוופלס. בטח, עוד לא ידעתי אז מהחיים שלי, עיני נפקחו בתדהמה כשאבקה נשפכה מקופסה לתוך קערה, עורבבה עם חלב ואז נשפכה בדייקנות אל תוך מכשיר הוופלס. מה שמוחץ באבקות ההוקוס פוקוס האלו זה שאחרי שהענין מוכן, חזותית אי אפשר לדעת שהן היו המקור. האוביקט הסופי ניראה טעים ממש כמו יריבו ה"אמיתי" שנעשה בעמל מסוים ממוצרים חיים ורעננים. אבל אני ראיתי וגם הספקתי לשלוח לחישת אזהרה בעברית למשה. כשקארי חילקה את הוופלס לצלחות ושאלה אם לשים לכל אחד מאיתנו וופל ענינו בקנון מושלם ובנימוס אנגלי לא אופייני, שנחלוק אחד לנסיון. חצי חצי.
היה טעים למרות האבקה, ועד שסיימנו כל אחד את החצי שלו, שאר הוופלים שהיו מקודם על השולחן כבר הוטסו מהשולחן למעלה המטבח ולא ראינו אותם שוב. נשארנו, מה שנקרא, עם חצי מזלג בפה. החלפנו מבטים וחייכנו בקריצה האחד אל השני, שקוף – זהו עוד מקרה קשה שמזכיר ש: "קמצנות לא רוכשים – עם קמצנות נולדים".
כך או כך חצי הוופל האבקתי הזה הכניס בי מוטיבצית טורבו לפצות אותנו במרובעת. קנינו מכשיר, סרקתי מתכונים ברשת, עשיתי שינויים, שייפתי וליהקתי והנה המתכון לגירסת הוופל האמיתי שלי:

חומרים לכ-14 וופלים

1 כוס קמח מלא
1/2 1 כוס קמח תופח
1/2 כוס סוכר
1 כפית קנמון
80 ג' חמאה מומסת
3 ביצים
2 כוסות חלב
1 כפית תמצית וניל

בקערה גדולה מערבבים היטב את הקמח המלא, הקמח התופח, הסוכר והקנמון. מוסיפים את החלב, הביצים, הוניל והחמאה המומסת ומערבבים עד שנוצרת בלילה חלקה.

מחממים את מכשיר הוופלס. כשהמכשיר חם (הנורה ניכבת) שופכים עם מצקת בלילה לתוך המכשיר

(לא יותר מדי כי הבלילה הולכת לתפוח!).

כשהוופלס מזהיבים מוציאים אותם בעזרת מרית עץ
(שלא לשרוט חלילה את קודש הקודשים), כעבור בערך 5 דקות.

מגישים עם רסק תפוחים, פירות וסירופ מייפל משובח.

הוופלס נשמרים מצוין בהקפאה ומתחממים מעולה בטוסטר.
(ולא, לא מומלץ לחתוך אותם לחצי – כי אז הם מסוגלים כאמור, להיות מנוף אימתני לקמצנות יתר).

העתיד שמאחורי הגלימה

זה היה השבוע של הגלימה וההגרלה. גלימה ירוקה מבריקה ונוצצת, כובע עם ציצית צהובה ו"צעיף", בירוק וצהוב – צבעי האוניברסיטה. בטח שמיששתי, הבד הרגיש כמו סאטן גס ואיך לומר, זול, אבל הגיזרה ללא ספק סקסית והחומר מסתבר סופר ידידותי לסביבה, לא סתם איזה פושט שמסרב להתפורר בתום ההליכים. הכל כתוב בטרנדיות אורגנית על התגית המצורפת:
אם תתפלש לה הגלימה טוב טוב באדמה מובטח שתתכלה כעבור לא יותר משנה. הבד עשוי מעצים שגדלו ביער שלא כורתים סתם בשביל להרוס ולהחריב אלא מיער שקוצצים ומחדשים, מן חוות עץ כזו. ומי שהוטרדה נפשו באשר לריצ'רץ ולניתים – הם לגמרי ממוחזרים מבקבוקי פלסטיק (PET).
קיבלנו באהבה, זה כל כך מתלבש מתאים על החיים ביוג'ין שהיא עיר שמתהדרת כל הזמן במיני מיחזורים ואהבת הסביבה, קומפוסטים, מוצרי מזון אורגנים וחלוקת אשפה למיליון קטגוריות. חוץ מזה, זה מה שמכרו בחנות של האוניברסיטה ולא – אין גלימות להשכרה (למה להשכיר אם אפשר להתכלות?)

התגית שהוצמדה לגלימה:

"שמר את העתיד בזמן שאתה מתחיל את (העתיד) שלך"

אהבתי את החדר בספריה הפסאודו עתיקה שבו נערך הטקס ואת הכניסה הדרמטית של המרצים והמסיימים בגלימות ובכובעים לצלילי מוסיקה קלאסית (לראות את הוידאו לחצו כאן). מיני אירופה הקלאסית, בחיי. בטקס המרצים לבשו את הגלימות שלהם שמלוות אותם מהזמן והמקום בו סיימו את לימודיהם, ולכן מדובר בגלימות עם קומבינציות צבעים שונות, כך נוצרה לה מעין תצוגת מניפות. באמת היה יפה, קצת פסנתר כנף, קצת מילות חג, סידורי פרחים במינון נכון, תוכניה, תותים ועוגת שוקולד.

לפני הטקס. משה (בירוקה) עם קן, המנחה שלו (בכחולה) ופרי (בלבנה המשובצת).

(רק בטקס עצמו קן הלביש למשה את "הצעיף").

אחרי.
בעיקבות הקלאסה – משה חושב שהוא צרפתי,
פרי משוכנע שהוא מנסר בסופלה שוקולה.

גם הטקסים של מחלקות אחרות נערכו בערך באותה שעה אך במקומות שונים בקמפוס. חלק בפנים וחלק בחוץ על הדשאים, כך שהעיר כולה קירקרה וצהלה מרוב הורים, אחים ואחיות עם מצלמות, חיוכים רחבים, שמלות קלות (נשים), גרבים לבנים עד הבירכיים (גברים) ומכוניות עם גגות נפתחים בצבעים שמחים שבדרך כלל הצפינו לכאן מקליפורניה. אפילו השמש יצאה באותו יום מבין העננים וזה בכלל לא מובן מאליו, אפילו שכבר אמצע יוני.
לאחר הטקס נסענו לחגוג בארוחת צהרים מחוץ לעיר, ביקב. אוף, היה כל כך טעים ונעים! הזמן רץ ושעות ספורות בלבד נותרו, עד לקרמל האמיתי של היום – הקרנבל של "קרסט דרייב", בית הספר של פרי. ואריציה אמריקאית שכיחה למסיבת סיום שנה, שכמובן מאגדת בחובה, איך לא? אירוע התרמה לבית הספר. כבר התרגלנו, בערך אחת לשבוע יש איזה מס קניה של איזה משהו לא נחוץ שבית הספר מציע להורים לקנות, תחת הכותרת הנעלה "תרומה לבית ספר", אבל בסוף השנה – זה בגדול – קרנבל שלם עם מתקנים מתנפחים למינהם, כל מיני קליעות ומיני גולפים, פיצות, נקניקיות, תאילנדי, גלידה וברד צבעוני ו- גולת הכותרת ה"ראפלס" (ההגרלה!). הכל במחיר רכישת אי אלו עשרות כרטיסים.
חביב עלי מכל היה – מתקן אקדחי המים בין חבילות קש. תמורת כרטיס – אתה יורה בחבריך עד שהמים באקדח נגמרים. מיני מערב פרוע. אנחנו כל כך משתדלים. כבר שלוש שנים. כל קיץ אנחנו מכתתים את רגלינו בנרות ממש, כדי למצוא "אקדח מים" שהוא לא בצורה של אקדח ואז השבוע – הידד! בסוף כיתה א', המרכז החינוכי בחיינו, מחריב את עבודת הנמלים הזו באחת. לא, מה פתאום, אני לא לוקחת את זה קשה, צודקים זיקני צפת – זה בין כה לא משנה כלום, אז מה אם כבר בדרך חזרה הבייתה הילד התחנן לקבל תותחי מים מתנה לחנוכה?
ומה בהגרלות? אהה! אטרקציות שלא מהעולם הזה! כל כתה הייתה צריכה להכין "סל" (בחיים האמיתיים גיגית ענק מפלסטיק) לפי נושא: "כייף במטבח", "ספורט", "ערב משחקים", קבוצת הספורט המקומית והנערצת ה"אורגון דאקס", "אומנות ויצירה" וכו'. במילים אחרות, ההורים קונים איזה קשקוש באותו "הנושא" וכך מתמלא הסל לעייפה. בחישוב זריז – בין 20 ל-25 פריטים נדחסים לכדי עיסה של מיצוי הנושא. ברור, ככל שה"סל" אטרקטיבי יותר – יש להניח שימכור יותר כרטיסי הגרלה. מיני קאפיטליזם, בקטנה.

מתחת לכל "סל" שקית נייר אדומה להכנסת פתקי הגרלה.

על השקית שם "הנושא", הכיתה ושם המורה.

פרסי ראפלס (הגרלה) מתכלים? לא היתה חיה כזו.

אפשר היה לקנות כרטיסי הגרלה לדליים האלו ולפנטז, על זכיה שתרפד את הילד: א – בעוד אמבטיה, ב – בעוד ערימת פלסטיק ריחנית. תמיד מועיל. החלטנו לוותר הפעם. מסר שימור העתיד מהבוקר עדיין היה טרי מדי. בהחלט יתכן שהחיים פה חידדו את רגישותי ליציקות פלסטיק, אבל באמת – איך מסתדרים כל הפיטפוטים שפרי חוזר איתם מבית ספר כמעט כל יום, על חשיבותם של מוצרים מתכלים והמנעות מעודפי שווא בהקשר סביבתי, עם התצוגה הזו?
אהה, עכשיו הבנתי! זה עוד לא הגיל! עד שמסיימים תואר באוניברסיטה לא חייבים לשמר את העתיד או לחנך בפועל עבורו, לעומת זאת – אחרי שמסיימים תואר, ראשון, שני ואפילו שלישי יש להתחיל מיידית, כבר בשלב הגלימה.

"אלפיים רגל"

ארבע שנים של קניבליזם עברו עלינו ביחד במחלקה לאומנות בבצלאל וזה לא מעט. ירושלים הקפידה להישאר מאובנת גם כשהאקדמיה הייתה שורפת "מכשפות" ואחרים. על רקע דמגוגיות שוביניסטיות לגופה של אומנות, תוך הצהרות סופר נחרצות מצד המלמדים – מה נכון ומה לא, בדירה משותפת – בישלנו אורז עם ירקות, מרחנו קוטג' על לחם, ביקשנו להבין ולהתאים וגידלנו את זנב החתולה.
היינו נשים צעירות, עזבנו מאחורה עמק, נפגשנו בבירה ולחמנו זו לצד זו בשדה קוצים, בלי לדעת אפילו שזה מה שאנחנו עושות. אז, ברגעים של עננה, איילת הייתה מפלחת את האויר ומזכירה לשתינו בצחוק גדול: "אז מה? לפחות יש לנו שמות של טייסים: "איילת כרמי מקיבוץ בית השיטה!", "תמר המר מנהלל!".
ככה, כמעט 20 שנה אחרי, היא יוצאת בתערוכה חדשה בגלריה 39 עם השם האווירי "אלפיים רגל".

מצוידת היטב בתעשיה שלמה של חלקי כנפיים, גלגלים, עצמות וצוות נשים חוקר- יאללה עולים לאלפיים רגל.

"מדובר בתהליך עבודה שהוא כמו כתיבת יומן. כל יום אני מציירת כמה דימויים או חלקי דימויים על גליונות פלסטיק שקופים… בזמן האחרון יש לי גם ענין רב בסוגים שונים של עצמות" סיפרה בהתרגשות, "וגם מבנה של כנפיים ממשיך לרתק אותי, בעיקר המקום של החיבור עם הנוצות".

צבע שמן על גליונות מפל (פלסטיק שקוף)

הדימויים הסופיים מורכבים מחלקי דימויים שצויירו קודם לכן
על גליונות פלסטיק שקופים, מחוברים אחד אל השני ואל הקיר בסיכות קטנטנות

לצוות הנשים של אילת, ראש על הכתפיים וידע טכני שעובר מדור לדור (ומתערוכה לתערוכה). הן מומחיות בבנית מכשירי טיסה, מיני גלגלים ומכניקות קמאיות, אלופות בלבצע משימות קיומיות בסביבה נתונה ולרוב מעדיפות לעשות את עבודתן בגוף חשוף. כשצופים בהן בעת מעשה ניראה (שקוף) שמלאכתן רוחנית וגשמית בו זמנית.

"אז הפעם אני רוצה לעבור את החוויה הזו של הרכבת הדימויים לראשונה בגלריה, להרגיש את הקסם ולשמר את הרעננות ואת גורם ההפתעה. כל הדימויים הסופיים יורכבו על הקיר של הגלריה, שכבות שכבות של השקופים המצוירים… לא, אני לא ארכיב אותם בסטודיו לפני", תיכננה וסיפרה לי לפני כמה חודשים.
"הגעתי לגלריה עם הערימה של כל הגיליונות שציירתי במשך חודשים, הפשלתי שרוולים ויצאתי למסע" פרקה באוזניי לפני כמה ימים, אחרי שהשלימה את ההרפתקה אצל 39.

איך היא יודעת בכזו שנינות לקסום בסך הדימויים הסוריאליסטים האלו עד שנוצרת סביבה כל כך אותנטית של אגדה שקופה, שכאילו היתה שם מאז ומתמיד?
כשעיינתי בצילומים ששלחה מ"אלפיים רגל" (וכמה חבל לי שאני לא יכולה לבקר פיסית בתערוכה) זה פתאום היה כל כך ברור: היא לא ידעה איך, היא פשוט קפצה פנימה, נכנסה לתוך אחת מהגיבורות שלה ועשתה את מה שהיא דורשת מהן כל השנים האלו: לפעול על פי אינטואיציה טריה בזמן הכי חם, בדקה הכי לוהטת – לאתגר את הקצה. מטרה חמקמקה אך מאוד ממוקדת שמבקשת ללכוד באוביקטים השונים, לכדי משהו שעובד. זו מיומנות כל כך מעודנת ומדויקת שלמרבה השיחוק יצרה חלופה ויזואלית מדהימה שמצליחה לטלטל היטב גם בראש וגם בבטן.

טכנאיות המעוף של אילת: לא קורבנות של קניבליזם, לא נותנים בהן ביס ולא מכניסים אותן לפיתה
ואם יש צורך הן עוטות כיסוי ראש.

איזה יופי!

"אלפיים רגל" עד ה- 17.7 בגלריה 39 , רח' נחמני 39 תל אביב
שני-חמישי 11:00-18:00 שישי 10:00-14:00 שבת 11:00-13:00

לאתר של אילת כרמי

© הזכויות לצילומים שייכות לאילת כרמי.

אחרי הכלים

– "מה קורה?"
– "סיימתי להדיח" (שנים היא רוצה מדיח-כלים אך מסרבת ללוות כסף בשביל לקנות אחד).
– "אז בואי, נראה איזה טריפו, את פשוט חייבת לראות את פרנהייט 451. זה ב-ד-י-ו-ק מה שאת חושבת על מצב הספרים, הידלדלות המוח האנושי, התאגידיות, השתלטות טלוויזיות הפלזמה ועודף מונדיאל ואני ממש אשמח לראות אותו שוב".
– "יש הרבה סקס?", היא מבהירה שבועית את השפם וגם שוקלת הצרת גבות. אך פוחדת. מההשלכות.
– "לא בכלל לא, זה אינטלקטואלי לחלוטין, אבל יש הרבה כבאים והרבה מאוד אש, את מתה על כבאים לא?"
– "כן. אבל שוב טריפו? …די התאכזבתי מהמטרו האחרון…. עם דנבה הזו, שכולם התמוטטו ממנה" אמרה ביובש. לאחרונה רזתה, סוף סוף המזון דל הקלויות עשה את שלו.
– "טריפו עשה את פרנהייט 451 איזה חמש עשרה שנה לפני ואת לא תאמיני כמה הסרט הזה מרענן! תוכלי לדבר עליו שעות עם הסטודנטים שלך או בקבוצות הקריאה הבלתי נגמרות שלך, הוא מבוסס על ספר". היא שונה, תמיד הייתה, אך ללא כותרת, הגדרה או קבוצת תמיכה.
– "בסדר, תכיני את הדי וי די אני תיכף מגיעה", זה הסטרס ידעתי. היא ממשיכה לחשב חישובים ובו זמנית כל הזמן עסוקה במילולי.

הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים – מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו – לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים – זוכים בעדנה – מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה – דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע – מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג – "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.

מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול – גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי – יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם – טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית – תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"
לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב…מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי – "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? – קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.

ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה…. משפחה לדאוג לה…. בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום… לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות…"
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה  "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"….), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

לא עכשיו

לפעמים ספינה בים היא רק ספינה בים – אבל לא עכשיו. כרגע, שום דבר לא ניראה תמים או חף מכוונות.
הכל כידוע, ענין של טיימינג – והופה! לי יש, מהשבוע, אמן פוליטי מתחת לידיים. רוב הזמן הוא אוכל פסטה או בונה בלגו, אבל גם מצייר. הרבה. בעיקר ספינות פיראטים.
בלי ספקולציות או הסברה, בכל יצירה שלו, חד משמעית יש טובים ורעים. גם אם המפרשים לבנים כל אחד מבצע את תפקידו. הסצינה ידועה מראש ותמיד יש הרבה חרבות ורובים (לא בהכרח רובי צבע), מעט תכנון והרבה אקשן.

טושים על נייר

שאלתי את האמן: "ומה זה המשולשים הכתומים על המים (חששתי, חלילה שפיכות דמים), בניחותא של יוצרים שחוקרים היטב את הנושא שהם עובדים עליו הוא פלט – "השקיעה".
– "ומה זה הירוק בצד שמאל?"
– "אי".
– "אי של שלום?" שאלתי בתקווה.
– "לא, סתם אי".

אקריליק על קנבס

אקריליק על קנבס

ניסינו לעבוד איתו על זה אבל בינתיים ללא תוצאות, טובים או רעים, הספינות שלו תמיד מניפות את הדגל האמריקאי. Just in case (ליתר ביטחון), אני מניחה.

אקריליק על קנבס

הזמנה לנגן

מעולם לא היינו ככה קרובים בדעות וברוח הדברים אבל אני תמיד מזמינה אותו ל פסטיבל באך , שמתקיים פה כל שנה ביוני. הוא הרי מת על מוסיקה , בעצמו מנגן פסנתר – זה מאז ומעולם היה הקלף האינטלקטואלי שלו. "תבוא ככה חודש קודם, באמצע מאי, תיפטר בנחת מהג'ט לג, נטייל קצת ואז תהיה במיטבך בפתיחה של הפסטיבל. אנשים חשובים, שעוני זהב, נשים עשירות, מאזטים, יין, תהיה כוכב! זה הרי תפור עליך".

"אני בטוחה שישמחו לארח אותך….לא, מה פתאום! אין מצב שיזכירו את "גרגרת עקומה", את הדירה במגדלים או את …"פיצי תשאל!"…. ואולי אפילו תוכל להפליא בנגינה עצמה… ברור שגם צילי מוזמנת! …כן כן, בטח שיש פה מייסיס (Macy's) ".

אבל גם השנה הוא דחה את ההזמנה בנימוס, "…צילי דווקא מתלהבת, אבל יש הרבה עניני מדינה על הפרק", אמר בשקט  "…לא פשוט, את יודעת…"
למה, למה לא התעקשתי השנה? הוא הרי אף פעם לא היה טיפוס של ים.