לפעמים ספינה בים היא רק ספינה בים – אבל לא עכשיו. כרגע, שום דבר לא ניראה תמים או חף מכוונות.
הכל כידוע, ענין של טיימינג – והופה! לי יש, מהשבוע, אמן פוליטי מתחת לידיים. רוב הזמן הוא אוכל פסטה או בונה בלגו, אבל גם מצייר. הרבה. בעיקר ספינות פיראטים.
בלי ספקולציות או הסברה, בכל יצירה שלו, חד משמעית יש טובים ורעים. גם אם המפרשים לבנים כל אחד מבצע את תפקידו. הסצינה ידועה מראש ותמיד יש הרבה חרבות ורובים (לא בהכרח רובי צבע), מעט תכנון והרבה אקשן.
טושים על נייר
שאלתי את האמן: "ומה זה המשולשים הכתומים על המים (חששתי, חלילה שפיכות דמים), בניחותא של יוצרים שחוקרים היטב את הנושא שהם עובדים עליו הוא פלט – "השקיעה".
– "ומה זה הירוק בצד שמאל?"
– "אי".
– "אי של שלום?" שאלתי בתקווה.
– "לא, סתם אי".
אקריליק על קנבס
אקריליק על קנבס
ניסינו לעבוד איתו על זה אבל בינתיים ללא תוצאות, טובים או רעים, הספינות שלו תמיד מניפות את הדגל האמריקאי. Just in case (ליתר ביטחון), אני מניחה.
אומנית זעירה 
אי אי אי
ידעתי שתביאי לנו את זה מאיזה כיוון לא צפוי אך אמנותי להפליא, אבל כמובן שלא יכולתי אפילו להתחיל לחשוב מאיזה כיוון זה יהיה הפעם
וכמו תמיד הופתעתי והתענגתי
אהבתיאהבתי
הדגל האמריקאי מראה שהוא ממשיך מיטב המסורת של יהדות אמריקה. יהודי? עוד רגליו לא מספיקות להתרגל לחול של אליס אלינד ומיד הוא הופך לפטריוט אמריקאי. למשל יהודי אחד ישראל בילין שנולד ברוסיה בסוף המאה ב19, והיה בנו של חזן בשם מוישה מגיע לניו יורק ולא עובר הרבה זמן? והילד (המוכר גם כאירוין ברלין) כותב את השירים הכי פטריוטים שיש (GOD BLESS AMERICA ו THIS IS THE ARMY ועוד אלפי שירים) כאילו שהוא הגיע במיפלאור והיה בן של בעל עבדים מאטלנטה ולא איזה יהודון מפוחד מתחום המושב.
כאן הוא אפילו נזכר איך היה קשה להלחם באלמוס…וכמה קשה לקום בבוקר בצבא.
http://www.youtube.com/watch?v=71smG5d29to
בקיצור? הילד מסתגל לסביבה כפי שעשו אבות אבותיו ….
אהבתיאהבתי
תודה אסתי, כייף לשמוע!
עדי – תודה על הלינק והסיפור, …. זה לא נשמע וניראה כל כך מרגיע… למרות שכפי שאתה כבר יודע, אני חובבת מוסיקה עם חברים בצמרת….
וברצינות – נכון – זו סביבה פטריוטית ואני מניחה שהוא מזהה את הדרישות……ואוהב דגלים כמו רוב הילדים.
אגב בציורים שלו הוא אומנם לא מופיע, אבל הילד התעקש לתלות לו ליד המיטה דגל ישראל ענק שסבתא שלחה לו (על פי הזמנתו) ביום העצמאות. זה מראה מאוד פסטורלי.
אהבתיאהבתי
תודה אסתי, כייף לשמוע!
עדי – תודה על הלינק והסיפור, …. זה לא נשמע וניראה כל כך מרגיע… למרות
שכפי שאתה כבר יודע, אני חובבת מוסיקה עם חברים בצמרת….
וברצינות – נכון – זו סביבה פטריוטית ואני מניחה שהוא מזהה את
הדרישות……ואוהב דגלים כמו רוב הילדים.
אגב בציורים שלו הוא אומנם לא מופיע, אבל הילד התעקש לתלות לו ליד המיטה
דגל ישראל ענק שסבתא שלחה לו (על פי הזמנתו) ביום העצמאות. זה מראה מאוד
פסטורלי.
אהבתיאהבתי
עבורי מייד זה העלה לי את הקונפליקט הפנימי שקיים אצל ילדי מהגרים, כמו ילדי המהגרים שישראל מסלקת עכשיו מכאן. למזלך הוא לא הבין שיש דגל ישראל על הספינה השניה (הליקופטר?) התוקפת את הספינה עם הדגל האמריקאי.
מה יקרה כשהוא יהיה חייב לבחור מי מהם הטוב ומי הרע ?
כל כך מבלבל…
אהבתיאהבתי
ליאור,
אכן נושא מורכב – זהות אצל ילד של מהגרים וגם אגב אצל מבוגרים, למרות שאנחנו לא רואים את עצמנו ככאלו. אבל בשביל פרי שאנגלית היא שפה ראשונה ושש שנים מתוך שבע הוא כאן זה בטח לא כל כך ברור. לפעמים אני מנסה לשחזר איך הייתי בגילו ואני לא מאמינה שהוא בעצם לא נחשף מימיו לדגל של רעים "אמיתיים". הוא מעולם לא נפגש עם המושג ראלי של ה"אויב". אולי בגלל זה בינתיים, למרות ההורים, הוא מפנים את בקלות מתמיהה את החשיבה החיובית של האמריקאיים בלי מלח. לפעמים זה על סף קריקטורה.
אתה צודק, בבוא העת זה חייב להיות מאוד מבלבל ולא מהנה להסביר את המונח הזה של "האויב האמיתי".
ליבי עם ילדי המהגרים בארץ, שנתונים באיום של גירוש ומצויים במעמד כזה משפיל, אני לא מרגישה שזה יהיה הוגן להשוות את מה שפרי חווה כאן לחוויה האיומה שהם מן הסתם עוברים.
(* הציורים צוירו לפני "השבוע הזה". הם לא אילוסטרציה למה שפרי שמע או ראה בטלויזיה ויש להם עוד הרבה אחים).
אהבתיאהבתי
פוסט מקסים ומרגש תמר.
ולי הוא גרם לחשוב על איך אנחנו המבוגרים מצליחים להחריב את התמימות של כל דבר – עם המחשבות שלנו והמוסכמות שאנחנו מלבישים על ילדינו הרכים.
מחר אני משאיר לילדים רק את הכחול והלבן בקופסת הצבעים. חס וחלילה בלי אדום….
((:
אהבתיאהבתי
המון תודה, מני!
אהבתי את הרעיון שלך, נשמע לי פשוט מצוין להשאיר בקופסאות הצבעים שלהם רק כחול ולבן ואם לחשב בזריזות, בתוספת דפים לבנים – אנחנו מסודרים באלגנטי ובלי קונפליקטים!
אהבתיאהבתי