מה חדש אצל אן

עדיין גשם, כבר שלושה שבועות, למרות זאת סיבוב רגלי ברחובות עם הבתים הקטנים שופעי הצימחיה, מלא באקסטרה פרחים. איזה בעיות כבר יכולות להיות לאדם שחי בתוך אדנית? מה לשתול – גרניום? פקעות? אירוסים צהובים או אירוסים סגולים? או אולי בכלל נוריות? שבשבת קטנה? משכירים איזה חתול או שניים שיעמדו בכניסה ויעשו עם השפם ויוצרים תמונה מושלמת. כמובן שזה לא פשוט כמו שזה ניראה, כי מאחורי כל יופי – יש מסורת, היסטוריה ויחסים מורכבים בין המינים (וכמובן גם בין המינים לבין עצמם).

אני אוהבת לבקר את אן טיינטור ב"הירונס", חנות ותיקה ושובת לב בבעלות מקומית. אן טיינטור (Anne Taintor), יודעת לעשות להטוטים שווים עם – טקסטים שנונים, דמויות נשים (בעיקר בסגנון שנות ה-50) והזיקה האופנתית לוינטאז'. העיצובים שלה מזכירים קצת את האומנות של ברברה קרוגר וג'ני הולצר (פלוס מינוס בנות דורה), אך במהדורה קלילה ופסטלית יותר, מתנה ריאלית לכל פונפונית – תיקים, אביזרי נסיעות, דקורציות קטנות לבית ומוצרי נייר.

אחד מהמעברים ב"הירונס"
לא עוד חנות רשת מתואגדת אלא סוג של מוזיאון אינטימי וממכר,
לחומדים (ומן הסתם בעיקר לחומדות) אביזרי שווא וזוטות.
מרגיע לבוא פעם ב…מינימום שבוע, ככה בלי לחץ לראות מה חדש אצל אן ובכלל.

לפני שנה בערך ראיתי סטנד עצום עם מוצרים שלה בבוסטון באיזה קניון ענק ואז הבנתי, קצת בצער יש להודות, שאן, היא לא השכנה ממול. אבל יש אישה כזו באמת, פגשתי אותה השבוע כשקפצה ליוג'ין לסיכומי ענינים עם מר הירונס הבעלים של "הירונס", איזה איש נחמד. אחרי שסיימו ואן יצאה לחניה, נגשתי אליה בהיסוס, הצגתי את עצמי ושאלתי – "אן, את מרשה לי להשתעשע עוד קצת על חשבון החברות החייכניות?" (הרי היא חובבת קולאז'ים וגם אני, אז מה בעצם מפריד בינינו? כמה מיליוני דולרים? – קטן עלינו!).
"יאללה אחותי, תובילי", לבושה היטב, היא ניראתה מסוקרנת. לקחתי אותה לאדניות שברח' קינקייד.


ג'סיקה (מרימה את הטלפון בעבודה בפעם המאה ביום)
"בבקשה, התקשרו שוב כשיהיה לי אכפת"
( פתקים נדבקים של Anne Taintor )

הבית של ג'סיקה

בת' (בשעה 10 בלילה, אחרי ניקוי השיש במטבח)
"קריירה…. משפחה לדאוג לה…. בחיי! יש לי את הכל!"
(מגנט של Anne Taintor)

הבית של בת'

ג'ואן (אחרי טיפול אצל השיננית)

"עצרו אותי לפני שאני מתנדבת עוד פעם"
(פנקס עם עט של Anne Taintor )

הבית של ג'ואן

ניראה היה שאן נהנתה מהטיול ברחוב קינקייד אבל הרבה יותר ענין אותה לשאול אותי על ישראל. על מה נשים מדברות שם? מה הן רוצות? מה משמח אותן? מה מכבה אותן? כולן מדברות עברית? לכולן יש צבע שיער שחור? גם שם כבר משפצים את הפנים על ימין ועל שמאל?
אמרתי לה, "אן, ישראל זה חתיכת מיקסר, יש לך שם נשים מכל הסוגים. אבל אצלינו אשה בשנות החמישים ניראתה ובטוח גם התנסחה מאוד אחרת, לא היית יכולה לתפור את הקולאז'ים שלך מחומרים ישראלים. מצד שני את יכולה לטעום בישראל מאכלים ביתיים ונפלאים שלא הוכנו על ידי עירבוב של אבקה עם מים". אן צחקה, גם היא חושבת שהאוכל האמריקאי הוא קטסטרופה, "כשביקרתי בטורקיה נדהמתי מהניחוחות והטעמים, הכל כל כך טרי, ככה זה גם בישראל ?", בלי להתכוון זרתה מלח על הפצעים. "עזבי טורקיה עכשיו, אן. בבקשה אל תזכירי לי את הבוספורוס, הממולאים והרחת לוקום… לא ניראה לי שאוכל לקפץ שוב בשדרות איסטיקלל במאה שנה הקרובות…"
"מצטערת שהעצבתי אותך", אמרה ברוך אמריקאי, אבל גם בסימן שאלה.

פרט מתוך כרטיס הברכה  "עפיפונים על החוף" (עם חופית)
( לראות את הקולאז' השלם)

אתמול בבוקר נסעה. כשנפרדנו, נתתי לה במתנה את סט כרטיסי הברכה שלי ,"עפיפונים על החוף" (עם חופית) שתיקח איתה לביתה שבניו מקסיקו, שם אין חוף ובטח אין הרבה ישראלים וחוץ מזה הסט הזה עם חופית, הוא סט שיש בו תקווה.
היא שמחה מאוד ולאות כבוד ניסתה לפחות עשר פעמים להגות כמוני את השם הגרוני "חופית" ("הופית?", "הוווופית???", "ההההופית?"….), לבסוף נכנעה. הוציאה והושיטה לי אריזת די וי די. "קחי, זה ממני, זה אומנם מ 2004 (ובמקור על פי ספר מ 1975), אבל את תאהבי את "נשות סטפפורד" (הסרט יצא בעברית בשם "נשים מושלמות"), זה דובדבן אמיתי!"
בערב צפיתי, היא צדקה, התמוגגתי.

8 מחשבות על “מה חדש אצל אן

  1. איזה כייף להגיע לפוסטים שלך. איזה עונג.
    איזו יכולת לדבר על הדברים החשובים באמת תוך כדי שיחה על תרבות ועל אמנות ועל עיצוב ועל נוף….
    }{
    תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s