הכל פסיכולוגיה

כל מה שידעתי עד לפני כחודש על דג סלמון שהוא מלא באומגה 3 ומאוד טעים בתנור. אפילו שידרגתי לפני כמה זמן בהשראת מתכון שקראתי ברגע של קהות חושים וזיגגתי בלימון, שום, סויה, דבש וקצת רוזמרין ובאמת יצא נפלא!

אחרי הסתגלות קצרה לאזור בו אנחנו גרים (צפון מערב ארה"ב), דגים מכל כיוון, השכלתי קצת בנושא והבנתי שיותר נחשב לבטוח ובריא לאכול את הדגים שמסומנים בחנויות כ- WILD (פרא), כלומר מהטבע הפתוח. כי אלו מהחוות ניזונים ממי יודע מה והסלמונים בחוות מקבלים תוספת שהופכת את הבשר שלהם ליותר כתום, כדי שיצאו לחנויות כמו שצריך! סופר נוצצים ואטרקטיבים.
על כל פנים, הבורות היחסית שלי בנושא ויש שיאמרו הגסות, הגולמיות, הנון שלנטיות או העדר הקונפליקטים – מאחורי. הכל בזכות התחקיר על סלמון מסוג קוקני, "החיה" שפרי בחר לעשות עליה מחקר שהתחיל כפי שכבר כתבתי כאן, בנסיעה לאקווריום עם מלפפוני הים שבעיר החוף ניו-פורט והמשיך בסיפריה העירונית ובבית, בין דפי הספרים העבותים, תחת מנורות הקריאה הכבדות, בעיצוב פוסטר גדול לתצוגה, ציור ציורים, רישום הסברים וצילום צילומים. היום סוף סוף הסתיים התהליך בתקיעת חצוצרה ובפרזנטציה חסרת תקדים ולמרבה הרגשנות נחשף דג סנטימנטלי, שכניראה לא יהיה לנו קל לכרסם שוב בקלות שכזו – לצד ברוקולי, פסטה בפסטו, או פירה בטטה ותפוחי אדמה בזעפרן.
כי הנה סיפור מהחיים, כן, עוד סיפור מבית היוצר המרטיט של "האחר":
סלמונים מזנים שונים נולדים באיזה אמבטית מי שלגים שוצפת, אי שם באחד הנהרות בהרים. אחרי שהם מעלים קצת בשר ואי אלו שרירים הם מתחילים להרגיש דחף חזק לנדודים (אלא מה?). חדורי רוח נעורים ומלאי סקרנות, אנרגיה וזריזות הם שוחים עד לאוקינוס! (חוץ מקוקני שלנו שנודד רק עד לאגם גדול של מים מתוקים).
כניראה שמעו לפני מיליוני שנים שיש שם פלנקטון שחבל על הזמן ויאללה מאז בקבוצה או בבודדים, בקפיצות וזינוקים מעל סלעים ומפלים, הם על המסלול. חוץ מהמזון המשובח יש כמובן את הסטלבט, כייף לקחת את הזמן באיזי, לשחות כמה שנים, בין לויתנים, צוללות גרעיניות ואפילו כרישים, בלי אחריות ובלי כובד לאומי, ככה עד שממצים (בערך אחרי 3-4 שנים, מעידים החברים). מה עושים אז? אחורה פנה ו-הבייתה, בדיוק אל אותו הזרם הקריר והפרובנציאלי בו בקעו לעולם. איך? הכל לפי הריח. אכן, מסתבר שלדג המדהים הזה יש אף ולנהרות יש ריח.

הפרזנטציה

הדרך חזרה הבייתה לא קלה וגם לוקחת יותר מיום יומיים אבל כשמגיעים – זוכים בעדנה – מטילים ביצים ומתים.
בטח, בכל הסיבוב הזה – דובים, כלבי ים, דייגים, סכרים וכמובן זיהומי מים בלי עין הרע – מחכים להם בפינות, לחמוד את נעוריהם. רק אחד או שניים מתוך 100 סלמונים, שיצאו למסע הזה יחזרו בשלום לנקודת ההתחלה להטיל את הביצים שלהם ולמות בשיבה טובה.
איזה יהלום, זה פשוט מדהים! כי אם מסננים לרגע את סכנות ההכחדה שמלוות מן הסתם בתחושות חרדה ופחד זו הרי פסיכולוגיה מהפכנית: רוב החיים שלך הם מסע הרפתקאות מסעיר וגם אקרובטי שרובו בשוטטות באוקינוס (במושגים של דג – "העולם הגדול"). רק כשאתה מרגיש שמיצית, אתה עושה פרסה, נותן גז, חוזר לקן, מטיל את דור העתיד ומסתלק.

זה ממש מטלטל לא? עד עכשיו כששמעתי את הביטוי השחוק והדביק "לזרום עם זה" ירקתי הצידה בבוז, עכשיו אני מתחילה לחשוב: אולי יש בזה משהו.