מה יצא לך מכל האמריקה הזו?

לא אחת חברים ומשפחה מישראל שואלים אותי: "אחרי כל השנים האלו, מה יצא לך מכל האמריקה הזו?", הם קצרים בסבלנות ורוצים תשובה של משפט אחד ("במשפט אחד") או יותר עדיף – מילה אחת ("במילה אחת"). אני לא מאשימה אותם, הם למדו את זה מראיונות בטלויזיה וברדיו וחוץ מזה, זה מקל על אפשרות לטייט, לסמס ולפייסס את זה, דקותיים אחר כך לכל דיכפין בעולם שזה מענין לו את קצה הציפורן. אבל בלי קשר לפורמליזם, השאלה הזו היא שאלה רלוונטית, סופר רלוונטית ואחרי כמה פעמים שנותרתי ללא מענה וללא שום טיפת כבוד עצמי מול דורשי שלומי, עיניתי את מוחי ימים כלילות בחיפוש ומצוד אחר תשובה ראויה. ואז שחר אחד זה קרה, ההארה נחתה מולי ואיתה התשובה. או אז הרמתי אי אלו עשרות טלפונים לארץ ודיקלמתי בקול צחור:
"הורים, משפחה וחברים – מה יצא לי מאמריקה הזו? וופל."
פה הצטלבו לראשונה דרכנו, פה התאהבתי בו, פה חלקנו סופי שבוע ופה רכשתי את המכשיר הגאוני עם הריבועים השחורים והבולטים על מנת לפסלו.
טוב, זה אולי תאור קצת אובר-פואטי כי אם להיות כנים, המפגש הראשון שלי עם הוופל היה מעט יותר מחוספס שלא לומר טראומטי. סקוט וקארי (זוג לא מובן מאליו בכלל שהכרנו לפני כמה שנים) היו אחראים על הסצינה. סקוט הוא דוקטורנט במדע המדינה, מומחה בהתכתשויות של המזרח התיכון ויודע לדקלם למרבה הפליאה והצמרמורת בדיוק איפה כל טיל גרעיני של ישראל ממוקם, לאן הוא מכוון וגם מה יהיה הטריגר לשיגורו. בחור נאה, ללא ספק מבריק, אך השיחות איתו משאירות אחריהן משום מה שובל של אימה ועודפים גסים של יאוש וצער קיומי. קארי לעומת זאת היא שיננית במקצועה, חובבת וינטאג' וקמצנית מדופלמת, מרבה להתלונן על סקוט ועל כך שבאורגון מסרבים להכניס פלואוריד למים. לא קל.
אחרי שהזמנו אותם לשקשוקה יפואית ובורקס מלוא הטנא, הצייקנית מצאה את עצמה על אי דחוק ושאלה אותנו האם אנחנו אוהבים וופלס – "אף פעם לא טעמנו", אמרתי בבישנות שלא משתמעת לשתי פנים. "אז בואו אלינו לוופלס ביום ראשון הבא", הגיע המתבקש.
באנו, עם סקרנות בריאה בקיבתנו ורון בלב. הגברים מיד יצאו אל הגינה להתרווח ולדסקס – בוש, מאזן הנפט, ישראל, מכות, מצרים ועיראק, הילדים הלכו לריב ואני הצטרפתי למארחת המאורגנת לצפות בהכנת הוופלס. בטח, עוד לא ידעתי אז מהחיים שלי, עיני נפקחו בתדהמה כשאבקה נשפכה מקופסה לתוך קערה, עורבבה עם חלב ואז נשפכה בדייקנות אל תוך מכשיר הוופלס. מה שמוחץ באבקות ההוקוס פוקוס האלו זה שאחרי שהענין מוכן, חזותית אי אפשר לדעת שהן היו המקור. האוביקט הסופי ניראה טעים ממש כמו יריבו ה"אמיתי" שנעשה בעמל מסוים ממוצרים חיים ורעננים. אבל אני ראיתי וגם הספקתי לשלוח לחישת אזהרה בעברית למשה. כשקארי חילקה את הוופלס לצלחות ושאלה אם לשים לכל אחד מאיתנו וופל ענינו בקנון מושלם ובנימוס אנגלי לא אופייני, שנחלוק אחד לנסיון. חצי חצי.
היה טעים למרות האבקה, ועד שסיימנו כל אחד את החצי שלו, שאר הוופלים שהיו מקודם על השולחן כבר הוטסו מהשולחן למעלה המטבח ולא ראינו אותם שוב. נשארנו, מה שנקרא, עם חצי מזלג בפה. החלפנו מבטים וחייכנו בקריצה האחד אל השני, שקוף – זהו עוד מקרה קשה שמזכיר ש: "קמצנות לא רוכשים – עם קמצנות נולדים".
כך או כך חצי הוופל האבקתי הזה הכניס בי מוטיבצית טורבו לפצות אותנו במרובעת. קנינו מכשיר, סרקתי מתכונים ברשת, עשיתי שינויים, שייפתי וליהקתי והנה המתכון לגירסת הוופל האמיתי שלי:

חומרים לכ-14 וופלים

1 כוס קמח מלא
1/2 1 כוס קמח תופח
1/2 כוס סוכר
1 כפית קנמון
80 ג' חמאה מומסת
3 ביצים
2 כוסות חלב
1 כפית תמצית וניל

בקערה גדולה מערבבים היטב את הקמח המלא, הקמח התופח, הסוכר והקנמון. מוסיפים את החלב, הביצים, הוניל והחמאה המומסת ומערבבים עד שנוצרת בלילה חלקה.

מחממים את מכשיר הוופלס. כשהמכשיר חם (הנורה ניכבת) שופכים עם מצקת בלילה לתוך המכשיר

(לא יותר מדי כי הבלילה הולכת לתפוח!).

כשהוופלס מזהיבים מוציאים אותם בעזרת מרית עץ
(שלא לשרוט חלילה את קודש הקודשים), כעבור בערך 5 דקות.

מגישים עם רסק תפוחים, פירות וסירופ מייפל משובח.

הוופלס נשמרים מצוין בהקפאה ומתחממים מעולה בטוסטר.
(ולא, לא מומלץ לחתוך אותם לחצי – כי אז הם מסוגלים כאמור, להיות מנוף אימתני לקמצנות יתר).

2 מחשבות על “מה יצא לך מכל האמריקה הזו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s