סוף שבוע

שישי – רייצ'ל, סיפרה ביוגה שהכלבה שלה סחבה לה את מכשיר השמיעה מהכיס לפני שבוע ואכלה אותו עד הפירור האחרון. הוטרינר היה צריך לשלוף לא פחות מעשרים ושבע חתיכות של טכנולוגיה זעירה מתוך ביטנה של החיה, בניתוח מתמשך. עכשיו היא בסדר. לא הייתי מאמינה אם לא הייתי שומעת. במו אוזניי.

שבת – בטלויזיה הציבורית בכל יום שבת בבוקר יש את התוכנית "אירופה של ריק סטיבס" (Rick Steves' Europe). סטיבס הוא אדם מאוד נקי וחייכן, שיער שטני עם שביל בצד ובמקור מאזור סיאטל. ריק, שבמובן מסוים, כמו ששם התוכנית שלו מבטיח, רכש לו את אירופה (הוא בעל חברה להדרכת טיולים ביבשת), ניראה בתוכנית מדלג בעליצות בין ארצותיה. מאביס את עצמו באוסטריה בזאכר טורטים, בצרפת ואיטליה בגבינות ירוקות וצהובות ופה ושם מניח רגל גם באתרי זיכרון או מוזיאונים הנוגעים לתקופה הנוצצת של מלחמות העולם. בסגנון התפעלות אמריקאי הוא לא מפסיק לספור ולדקלם בהתלהבות – כמה קברים יש בבית הקברות בנורמנדי, כמה מאות מדרגות יש בכל טירה שהוא מבקר בה או כמה שטיחים, ציורי קיר או מזלגות זהב יש בכל ארמון שהביקור בו ניראה מתיש כבר בטלויזיה. גורמה, טרגדיות מן העבר ותילי תילים של מספרים, ריק הוא להיט.

טירת שברני (Chateau de Cheverny), עמק הלואר
כמה צלחות עם ישבני טווס יש בטירה, ריק?

ראשון – כשמסיימים את הקנייה בסופר שאנחנו קונים בו ופונים אל הקופות לא ניתן לפספס את הקיר שממול שנקרא "גלריית הלב של מחוז ליין" (המחוז שאנחנו גרים בו). על הקיר תלויים בערך עשרים צילומים מקצועיים, רהוטים וממוסגרים של ילדים בגלאים שבין שנתיים לחמש עשרה שמחייכים הישר למצלמה. לפעמים מדובר בשניים שלושה ביחד, אחים ואחיות. מתחת לכל תמונה מסגרת אדומה נוספת, עם טקסט. הכותרת בכולן זהה: "אני מחפש משפחה לתמיד" (I'm looking for my forever family), אח"כ שם הילד, בן כמה הוא, ופיסקה או שתיים שמספרות עליו (עליה או עליהם) מה הוא אוהב לעשות וכו'. גם און ליין ניתן לראות את התמונות של הילדים האלו, באתר הארגון שמאחורי הגלריה, "משפחה לכל ילד".

אנשים באים לקניות, מחכים שהקופאית תסיים את תיקתוקיה, מנסים לנחש סכום ובינתיים לוטשים מבט בקיר ממול. אחרי שהחליקו את הכרטיס, ממש לפני היציאה הם חולפים קרוב לקיר. אז, אולי ייתפסו על איזו תמונה ויחליטו להיות משפחה אומנת.
בהתחלה זה עורר בי תדהמה והשתאות – איך ?? מה?? משווקים ילד בצרתו כמו חבילת גלידה?? איפה הדיסקרטיות??
קצת אח"כ יצא לי לשמוע על זה מקרוב, זוג ללא ילדים שהכרתי קצת קודם, לא יכל לעמוד בפני תמונה של אחת מהילדות, בת שתיים עשרה. "העיניים שלה פשוט קראו לי מתוך התמונה", אמרה לי קוני בקול רועד ומלא שליחות. הם עשו את כל הבירוקטיות הסבוכות, ההדרכות, השיקולים וכמובן פינוי וסידור חדר. טונות של אנרגיה וכוונות מצוינות. בזמן חגיגי במיוחד, כשבוע לפני חג ההודיה היא עברה לגור איתם. אחרי שלושה חודשים, הקושי היה גדול מנשוא והחבילה התפרקה. עוד איך עצב גדול.
אבל בצד השמאלי של "גלרית הלב", יש גם כמה תמונות של כאלו שהלכו על זה וזה כן הצליח. הצילומים של ההורים החדשים עם הילדים האבודים ניראים כמו מתוך בנק תמונות של ה"משפחה המושלמת". אחת לכמה זמן, שיש עדכון אני עוצרת ליד התמונות עם הסוף הטוב, לקרוא במסגרות האדומות טקסט הרמוני. העטיפה מעט מלודרמטית אבל זה באמת מהחיים ומכווץ ישר בלב.