טאץ’ של משוררת

טד, איש גדול, כבר שנה חמישית אחראי על דוכני האוכל בירידי הקיץ "אומנות ויין". עוד במאי, הוא הדריך אותם, רובם סטודנטים שנה ראשונה באוניברסיטה, לקראת העונה התוססת.
"אתם לא מוכרים בדוכנים של האומנות או היין, את זה עושים האמנים והיקבנים בעצמם. אתם על האוכל, לאן שכולם מגיעים. אני בטח לא מחדש פה הרבה אבל מה שהולך היום זה מזללות עולם. אנשים אוהבים לראות קצת אומנות, לשתות כמה כוסות יין או בירה ובו זמנית, מבלי לעלות על מטוס, לטעום איזה מאכל אקזוטי מארץ רחוקה". כשאמר את זה, הרגיש מנוסה ובקיא מאוד בתענוגות החיים.
אבל חלוקת העבודה לדוכנים עצמם לא היתה כל כך פשוטה. כי אז נכנס כל הענין האתני, וכל הקומפלקסים של – "למה אני במקסיקני, בגלל שהעור שלי טיפה כהה? הסבים שלי בכלל מבוליביה! נו בטח, בשבילכם כולנו אותו הדבר". טד הזיע ברקות ונאנח, בינו לבין עצמו נזכר בחופשה שלו בקנקון, הוא לא סבל את כל הדבק התיירותי הזה, עם המוסיקה האיומה, המטריות בכוסות והלחות. האוכל דווקא היה לא רע אבל אשתו, ג'סיקה, חטפה שם קלקול קיבה נוראי ופשוט עשתה לו את המוות.
עכשיו בא לו סוני כולו קעקועים של נשרים, מול הפרצוף – "בגלל שיש לי עגילים מעצמות של חולדה באוזניים ובאף וקוקו, אתה תוקע אותי בברביקיו האוסטרלי? עם כל דקורצית האננסים האלו שנוגחים כל הזמן בראש? אני רוצה למכור עוגות גזר בדוכן הטבעוני!". טד מכיר כבר שנים את אמא של סוני, נהגת האוטובוס של הילדים מבית הספר ברח' המקביל, כולם מכירים אותה, טיפוס יוצא דופן…. חבל שסוני לא מבין שהקטע האוסטרלי תפור עליו. טוב הוא עדיין ילד, שקוע עמוק בקטע אדיפלי ורואה את כל העולם דרך עוגות הגזר של אמא שלו שאחרי ההסעות לבית הספר ממחזרת קליפות של בצל ותפוחי אדמה ועושה מהן תרופה נגד גרדת תרנגולות.

הכי קול – ברביקיו אוסטרלי

סיבוכים כאלו הוא בדרך כלל ניקז לדוכן של הלימונדה (אם לא היה מדובר בטיפוסים גבוהים מדי, כמו סוני) או לדוכן של גלידת בן אנד ג'ריז – שווה לכל נפש, כמעט חסר זהות. לא יאמן, חשב לעצמו אנשים כל כך צעירים וכמה עכבות…  "בסדר סוני, אני שם אותך בעוגות בתנאי שאתה מוציא את העצם הזאת מהאף".

הדוכן של הלימונדה.
מזכך.

הדוכן של העוגות הטבעוניות והאורגניות.
(בלי סוני, בדיוק כשבאתי לצלם הוא יצא להפסקה)

אין דוכן ישראלי. היווני השתלט על הפאלפל.

בשנה עם מזל מגיעים לחפש עבודה אנשים מארצות המקור עצמן, לא צעירים, בלי פרטנזיות ובעיות זהות. ככה קרה לו השנה עם בלנקה מפרו. איך שראה אותה כשבאה להדרכה הראשונה היה ברור לו שמדובר באוצר. זה לא רק שהיא יודעת לעבוד כמו חמור, היא גם בן אדם מיוחד, עם טאץ' של משוררת. על היום הראשון של היריד, היא הגיעה עם הצמה הארוכה שלה לדוכן, פרשה את האריגים מהבית על הדלפק, התישבה בכבדות בחזית הדוכן והקהל החל זורם בהמוניו.

טד אומר שיש לה טאץ' של משוררת.

הולך לא רע היריד השנה, אבל טד כבר מת להגיע לסוף השבוע הבא. לא יכול כבר לראות יותר את הדשא הזה של הפארק. בלנקה הזמינה אותו ("בטח, תביא גם את האשה והילדים") לאיזה סוף שבוע שנוח להם, היא רוצה להכין להם בננות מטוגנות וטמלס אמיתיים, לא כמו הג'אנק הזה שהם מוכרים פה לחובבי אומנות ויין. זה נשמע לו נהדר, אבל ג'סיקה בטח לא תרצה ללכת, היא אומנם מתה על אוכל אבל גם פוחדת אש ממאכלים של עמים אחרים.

5 מחשבות על “טאץ’ של משוררת

  1. שלום תמר

    כל כך משעשע  וה"למה אני במקסיקני, בגלל שהעור שלי טיפה כהה?" הזכיר לי מצבים שונים שבהם נשאלתי את השאלה ומיד הואשמתי בהיותי רוסיה ( ואני דווקא מפולניה), לעתים גם האושמתי בעיסוק שלאחרונה נוהגים לקשור, בארצנו, ל" רוסיות"

    אוי. אני כל כך רעבה. ברצון הייתי אוכלת מן המטעמים . . האמת עוד לפני שקראתי התחלתי לחוש ברעב אלא שאני נמנעת, בדרך כלל, מלאכול ( 1.47 בלילה כעת) לפני השינה. היום אני מקפידה על כך במיוחד מפני שזללתי באחת המזללות העממיות המון אוכל בסגנון מזרחי.   

    אהבתי

  2. הי שולמית,
    שמחה ששיעשע. גם אני נתפסת פה לפעמים כרוסיה בגלל השם "תמר" – יש הרבה "תמרה" רוסיות מסתבר וקשה לאמריקאים לשמוע את ההבדל. אולי יש איזה הגיון לא מחובר, כי צד אחד של הסבים שלי בא לארץ מרוסיה. מבחינת הצבעים הכהים משייכים אותי גם לכיוון הלטיני – ואת אלו דווקא קיבלתי מהצד הפולני….
    טוב נו, כך או כך – פולניה רוסיה או מקסיקו, אין לי מילים לתאר את הקנאה שאוחזת בי מהעובדה שיש בקרבתך "מזללות בסגנון מזרחי".

    אהבתי

    • שלום תמר

      ממה שראיתי עד כה הפולניות בעלות המראה הלטיי יפות במיוחד.
      אני בימי השחורים, לפני שהפכתי לבלונדינית נחשדתי דווקא בעירקיות או לרומניה. בכלל, בעוד ילדה נקראתי רומנייה במלעיל כי כך כינוי, בבית שמש את האשכנזים. מעניין שכמו בארץ גם בארה"ב  המדינה שהמציאה את הרב תרבותיות ( או קי, בסדר, זה היה טיילור בקנדה או משהו דומה) ושיווקה אותו לאקדמיה הישראלית ובנתה כך מחלקות וקריירות של רבים ונאורים עיקר תרומתה בבניית סולם דרגות הקיפוח ועיקר עיסוקה במה מי קופח ביותר ולמי מגיע על כך פרס ניחומים גדול. 

      האם שם במקום שאת גרה אין מזללות בסגנון מזרחי?

      כל טוב
      שולמית

      אהבתי

      • סליחה, יש לי המון שגיאות דפוס. היום די חם אך אני נמנעת מלהדליק את המזגן ומעדיפה לשבת כשהחלונות פתוחים. זה גורם לי נמנום קל ומגביר את הלקויות. האם את מתגעגעת גם לחום ? נראה לי שלא הייתי יכולה לחיות במקום שאין בו שמים תכולים ( למען האמת הם צהובים כחולים, כעת) רוב ימות השנה.
        כלטובשולמית

        אהבתי

  3. הי שולמית,
    אנחנו גרים בעיר אוניברסיטאית לא גדולה בצפון מערב ארה"ב, נוהגים להגיד בחדרי חדרים שהיא "עיר לבנה", כלומר אין בה הרבה מה"גיוון" (אני חוששת שהנעלם העיקרי מאחורי הביטוי הזה אלו השחורים-"האפרו אמריקאים", יש פה מעטים). יש פה הרבה מאוד אסתייתים.
    הרבה פעמים את שומעת אנשים "לבנים" מצטערים על כך מאוד, על העדר הגיוון, "זה לא כמו מאיפה שהם באו סאן פרנסיסקו, ניו יורק וכו'", אני לא סגורה עד כמה הצער עמוק ומימלא השיחה איתנו, היא "שיחה מתגוונת"…
    כיוון שלא מדובר בכרך ענק של כל המינים – אין פה מזללות מזרחיות, האם את יכולה לתאר דוחק מעיק יותר? יש פה פלשתינאי אחד בעל מסעדה נחמדה מאוד ואנחנו מבקרים בה "בימים טובים" (לא רגישים מדי – זה אומר לפעמים -חודשים שלמים של התנזרות) אבל מבחינת האוכל מדובר בהשתכנזות די גורפת. רחוק מאוד ממה שנקרא אצלנו "מזרחי". כשהשמיים כחולים פה, כחודשיים מלאים בשנה הם יותר כחולים מבארץ, האויר פה מאוד נקי מאבק. לחום של החורף אני מאוד מתגעגעת, לחום של הקיץ? לא ממש (גם אני לא אוהבת מזגן), אבל לאורך שלו – כן.
    מעבר לזה ובכנות: אני כבר לא בשחורות ולא בזהובות ולא באדמוניות – אני באפורות (חסל סדר צבע).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s