ואלו דברי ימי אוגוסט: פלחי מסע

מגיש את הטחינה ואת החצילים בטחינה ואחר כך את הכרובית המטוגנת בטחינה ולעיקרית גם את הסינייה כבש בטחינה. זו מהיונה, זו מהאדמה, זו מהאחווה וזו מאל-ארז. אצל שוקי וניצן החומוס מאבו נאסר-חינאווי, בעמק, אצל חגי ונורית מאל סולטאן שבזרזיר ואצל רונית ואמיר על הגג בבורכוב, מהסמוך – חומוס גבעתיים. ולא חסכו – הוסיפו אש, פיזרו הרבה בפטרוזיליה ובשומין ובצנוברין, בואך ארצה שים גם קצת בחריף, ובגרגירין ובחמוצין והצף כמו שצריך בשמן הזית.

ארבע עיניים בין ערביים עם חגית במהדורת אידוי בקלמרי, ובלחות שמונים אחוז לצד מיכל בדניס, בזיעה חברית מול ענת, מזלג בנתחי סינטה, ובנימה ממוזגת, חצי חצי עם דלית, בלילה מאוחר על שיפודי קבב דג ביוגורט עיזים. נגבי בלאפה או בפוקצ'ה הגלילית – מקמח כוסמין על פי קומורובסקי, או הספגי היטב בלחם הדגנים הרך. גרגרי בלימונענע מרוסקת בקרח, החליקי במיץ הגזר, מתני במי מינרלים צוננים ובסלט ירוק.

נמל תל אביב

יחד, חלקיקי מילים וגם משפטים שלמים – על שותף הזוג, המשפחה והילדים, העבודה, נסיעות וחופשות ועל מזג האוויר והחום שאף פעם לא היה כזה ועל המרחק מהראוי והצודק, מהנכון ומהמגיע. על אכזבה, על עצב ושימחה ועל געגועים. על איך זה שם, על מה אחר כך, על למה לא עכשיו.

כזה הוא הבייתי – דו לאומי, רב מימדי, חובק, מאובק, לח ובוהק. שוכן בצמוד כל כך לאתרי בנייה בלתי מרוסנים, בין עצי הרימון, מתחת לעצי הזית, במרום עצי התמר והבוגונביליות שכורעות תחת פריחה ורודה, אדומה או לבנה, כמו כל שנה לפני החגים.

הדרך לקונסול רצופה פירורי לחם

אולי את התחושה הישראלית ביותר ואת ההוכחה המוחצת שאני בבית קיבלתי דווקא בשגרירות האמריקאית, אתמול כשהלכנו לחדש את הויזה. מיטב בחורינו הציפו את המקום בלבוש אבטחה אפור-כחול מושך. חסונים ויפי בלורית הם קיבלו את פניהם של המבקשים – עוד מחוץ למבנה, בתור המהביל, בתוך המבנה – בבדיקה הבטחונית ובסיום – בואך לעמדת טרום קונסול, ניירת, טביעות אצבעות וראיון. בנימוס תקיף פנו למי שיכולים להיות אחיהם, דודיהם, סביהם או הוריהם – ב"לכאן גבירתי", "להוריד חגורה, אדוני", ונדמה שחרקו שיניים בשפה זרה. אך אל דאגה, בין "אדוני" ל"גבירתי" הם שיחררו שיחה מקבילה בניב טבעי, מקומי.

– "רוצה לצאת עכשיו להפסקה"? שלח גבוה עם פנים זועפות מתחת לגגון בחוץ אל זה שעמד נוקשה, ליד הדלת.

– "רק  עשר וחצי, מה אני אעשה עכשיו עם שניצל ופירה? אי אפשר לדחות קצת?", התבכיין הנמוך והמשיך לאחוז במשורינת.

– "איפה אתה אוכל את השניצל?" שמע אותו זה שפיקח על הכניסה כולה.

– "בקפה אצל השמנה".

– "באמת? פעם שעברה שאכלתי שם לא היה משהו והפירה היה בלי בצל". כעס הזועף.

למרבה השובבות, גם עמוק בפנים, בלב המבנה הבונקרי – איפה שממתינים לקונסול האמיתי מאמריקה עם המבטא והליטוש, חבורת שניצל מסדרת את התור ועוזרת בניירת. לאלו כאן, חזות כבדה יותר של מביני תוכן. התמלילים נוקשים ונוגעים ישר בעובי הקורה:  "כמו שכתוב לך כאן אדוני", הורה בתוקפנות מקצועית אחד שחרחר לאיש מקריח ומשפחתו, "את תמונת הפספורט בתוך טופס ה-DS-160 , ליד טופס דואר שליחים יחד עם הקבלה הירוקה עבור תשלום אגרת הויזה." דברי אלוהים חיים. אבל איך שעברת אותם והתרחשה הפוגה קלה בתור, תוך שניות הם שינו טון ודיסקסו מצב של יום חול, על איך לא – "נרד בשתיים וחצי על איזה שניצל?".  קהל המבקשים שמר על פרופיל נמוך ומשמעת ברזל, ללא צל של חיוך או הזזת גבה. רק לקבל את הויזה בלי עניינים, אז מה אם ילדים עם אוזניה שמחוברת לחוט מזערי מעבירים בינתיים מידע מודיעיני על נתחי עוף מטוגנים בקולי קולות, משחזרים על חוף הים התיכון שבתות הורים בבסיסי הדרום?

מה עוד לא נכתב על תחושת ההשפלה והניכור בדרך אל הויזה הנכספת בשגרירות האמריקאית? בכנות? אין לי מושג למה, אני דווקא ספגתי שם תחושה ביתית בניחוח בית אמא. ועד כמה שזה נעים לחוש בבית, עוד יותר מענג לדמיין את אחד מחבריי האמריקאים צופה פעור פה בהתנהלות החיננית הזו בחשאי בעזרת איזה לווין תקשורת, או שפשוט הרי לא אתאפק ואספר לו או לה איך זה אצלם בשגרירות. הם כפרטים באימפריה בטח יפרשו בלב: סביר, ברומא תן לרומאים לטפל ברומאים, ובקול מתעניין ישאלו אותי בנימוס – "מה זה 'שניצל'?" ולעצמי אסכם מן הסתם: גם בשגרירות האמריקאית ברח' הירקון בתל אביב, ביג בוס הוא בוגר סיירת, רצוי לא צמחוני.

אני לארצי וארצי לי

איך הזהות הקולקטיבית כמו רוח פרצים פשוט נכנסת מאיפשהו. ככה התחיל הרומן הרציני שלי עם שלמה ארצי. כמו אצל הרבה ישראלים ששוהים בניכר, ככל שנקפו הימים הוא רק התעצם והתהדק. לפני שנה, כשהיינו בביקור בארץ, רכשתי בשדה התעופה (באיחור פרובינציאלי) את הדיסק והדי-וי-די של המופע המשותף שלו ושל שלום חנוך ומאז איך לומר, אפיים ארצה – השתטחתי סופית – איזה אריות שמאפירים היטב וגם הזמן – כל כך השביח.
אי שם בצפון הארץ בבסיס חיל האויר במשרד טייסת אפרורי, בין תיוק, הדפסה והגשת קפה, בהרמוניה עם רעמי המטוסים היינו מקשיבות בסוג של אירוניה קיומית לקסטה שזייפה בדייקנות את "כשאת נצמדת אל כתפי מטוס של קרב ממריא" (מתוך 'נרקוד נשכח'). מיכל, עם זנב הסוס הפזיז מחיפה, שותפתי לסצינה, שהייתה גם חברתי הקרובה – סיפרה בריטואל חוזר שהיה לה ענין אמיתי עם שלמה ארצי, לפני הצבא, כשמילצרה במסעדה בעין הוד. בכל פעם שהאזנו הוסיפה עוד כמה פרטים ולחישות, פקחה עיניים גדולות וסיימה בחיוך תמים. השמים אז היו נורא קרובים.
ברור שלא היה מצב שהיינו מפספסות את "גבר הולך לאיבוד", עם הפסינתור הגאוני בהתחלה והמשפט הטוטאלי ללב כל נערה – "יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב". תחביר מילים מעט מעורפל שהביא עלי בהמשך (ולפי עדותן של כמה מחברותיי הטובות ביותר – גם עליהן) לא מעט פנטזיות וקטסטרופות אמיתיות ממין זכר – נתפסנו והתאהבנו בטיפוסים בסגנון הגבר החדש, עם התנהגויות רגשיות מהזן הגבולי ופירשנו בתשוקה שפשוט מדובר ב"דרכים משונות" של אביר איכותי וחד פעמי – "לומר לך שהוא אוהב" (למרות שבינינו, לרובם אפילו לא הייתה מרפסת…). הייתי בפירוש מגזימה ומכלילה: על בסיס המשפט הרך הזה התרחש בקרבנו מיני משבר דורי.
בטח שהגיע בהמשך המרד ואיתו גם הנקמה החמצמצה – "שלמה ארצי? פחחחחחחחח… איכס!". אלו היו שנות השנינה המחודדות. עירית לינור הובילה ב"חדשות" טינה אימתנית. ברזל מלובן. טורי מילים שלה ולא נשאר מרב החובל המוסיקלי אפילו פן אחד אותנטי. באחת, הוא החוויר והרתיע כאידרת דג רקק. חברותיי ואני, אז סטודנטיות צעירות ונימרצות, חיבקנו את עירית והצדענו לה מה לעשות, קבוע. לא הרבה מים זרמו בירדן, בטח מעט, אבל כך וכך קובים – כן וכל זה כבר היסטוריה מאובקת – התחכום, עירית ו"חדשות".

לפני כמה חודשים, כשהאיי-פוד (עדיין אין מילה בעברית לחמוד הזה?) שלי היה על סף סירוב לנגן שוב את "שינויי מזג האויר" שלא לדבר על "ירח" ובודאי שגם את "גבר הולך לאיבוד" הנוסטלגי, הוא בפשטות הופיע בחלומי. שלמה ארצי האיש והאגדה. נפגשנו ככה לילית לאיזה פטפוט חפוז. הוא היה מקסים, ממש כמו בבונוסים של הדי-וי-דיאים. חם, רגיש, אינטיליגנטי, לב ענק. למרבה ההקלה הספקתי להתוודות ולהתנצל על שנות השחיטה לפני שהתפוגג באפלה וזרק בפשטות – "אם את מגיעה לארץ בקיץ, תני קפיצה לקיסריה, הכרטיסים עלי ואחרי ההופעה נוכל לשבת לאיזה דרינק על הים, נקשיב ביחד לרוח".
התמוגגתי מאושר וחסומת מילים הנהנתי – בטח שלמה! מאיפה באת לי, אחי? בדיוק בזמן! אחר כך פרפרתי ונכנעתי לרגע, דמעה ואחותה הציפו והחליקו.
אחרי שהתעשתתי, כפלתי בחלום: גם יסביר לי את קומפלקס נעורי, וגם האזנה לרוח! איזה איש השלמה זה!
אז שבת, רבע לתשע, התיצבתי בקיסריה כמו שעון שוויצרי עם ענני לחות חגיגיים. תחושה רומית מתוקה עמדה באוויר. האמפי עד אפס מקום. האנרגיות משובחות.
  
 

"שינויי מזג האוויר" ו"במטוס סילון"(רק עם דיילת וענן)

כמו כלום זה היה שקוף – אני לארצי וארצי לי. הוא שאג במזמורים, התיר בקשרים, פתח בנופרים, ערבב בלבבות ושם את הכל מחדש במקום טוב יותר. ברור לי שזה לא יהיה מקורי או אובייקטיבי (עם היחס האישי, הדרינק והרוח) מצידי לומר את זה, אבל בכל זאת, גבירותי ורבותיי, חייבת להקליד את זה פיקסל על גבי מסך: יש לנו אוצר!

בעקבות האהבה (זמר זמר לך)

אתמול, קו ישיר מרמתיים. אביבית. נשמעה צרודה.
– "תשמעי רציתי להזהיר אותך לפני שאתם נוחתים כאן כמו תיירים – הוא צולה כהוגן, משהו בסגנון ברביקיו סדום ועמורה. אני חושבת שאלו גחלי יום הדין".
– "הוא? יום הדין?! אחותי, מה קורה?", הצמדתי את האלחוטי, פתחתי עוד חלון לאוורר את הבית ושמתי עלי עוד שכבה – בבוקר די קר פה.
– "אני חושבת שאני פשוט נמסה, נהפכת לשלולית". היא נשמעה חנוקה.

אביבית, איך לא, נולדה בפסח, בול בליל הסדר, אבל האביב זה מה שקבע. את השם. היינו תמיד שרים לה, 'באביב את תשובי חזרה' גם אם לא עמדה לנסוע לשום מקום. עד שקיץ אחד נסעה לחופש לדודה שלה בסן פרנסיסקו וחזרה מהודקת טוטאל לשיר הזה "סן פרנסיסקו" של סקוט מקנזי ,"אם את נוסעת לסן פרנסיסקו אל תשכחי לשים כמה פרחים בשיער" (If you're going to San Francisco be sure to wear some flowers in your hair). כמו מצה לשוקולד היא נדבקה למשפט הזה והחלה תוקעת כמה בשערה באופן קבוע, אגב זימזום בלתי פוסק של השיר, כמו מנטרה.

בחתונה שלה, מתחת לחופה, רותם – שממש תיעב את הקטע הזה שלה עם סן פרנסיסקו – עשה ג'סטה לא אופיינית ונעץ בגולגול סבתא שסידרו לה על הראש כמה מיני-נוריות צהובות. מהר מאוד, אמא שלה וגם הדודה מקליפורניה לא עמדו ביופי הזה ופרצו בבכי.

סקוט מקנזי – "סן פרנסיסקו" – קול פעמונים ושיר שהיה להמנון

"כן פשוט נמאס לו מאיתנו, שם עלינו אבני בזלת לוהטות בקונסטלציה של חומת יריחו" המשיכה בטלפון.
"מאיתנו? חומת יריחו?" , נדהמתי.
"כן אני גם חלק מזה, זאת אומרת – אנחנו – הבהמה, אני והילדים. חמש נפשות שמייצרות מציאות לא אקולוגית בלשון המעטה. טונות של פסולת פלסטיק, מאות מטרים של נייר כסף שכיסו פיירקסים עם אלפי עופות בתנור (מלאים באנטיביוטיקה) שהכנתי לארוחות יום שישי, חיתולים בלתי מתכלים ועוד אינסוף חטאים מצטברים שהסביבה, או אם תרצי – כדור הארץ פשוט לא יכול לשאת יותר".

לא ידעתי מה לעשות, היא נשמעה לגמרי מאודה ועכשיו היא בטח גם לא פותחת את הברז כדי לצנן קצת. ניסיתי בדרך רציונאלית.
"אביבית, תוציאי עכשיו את החמניה מהשיער ותקשיבי לי טוב: איך אומרים הניו אייג'ים באמריקה ויש התנחלות לא קטנה שלהם את יודעת, בסן פרנסיסקו – העיר שחוברה לך יחדיו: הכל לטובה – אם מרכז החיים סובב עכשיו סביב מזג האויר, סימן שמתקיים חיבור עם הטבע וזה דבר טוב. גלגל החיים, עונות השנה, בריאת העולם, אדם לחברו, ככה צריך".

– עכשיו התנפלה עלי, תיאבון של שנים – "את גרה רחוק ואין לך מושג איך זה לחיות פה. את לא יודעת על מה את מדברת, איזה חיבור תגידי לי? מדובר בהתכה!", גערה בי בזעקת צבר שלא נטש את ארצו והדפה בסיפוק את נסיונותי הקלישאיים (יש להודות) לחלץ ממנה הקלה. לא היה קשה להרגיש, החוט נמתח – אין מנוס ונותרה רק האופציה הלאומנית-דתית:
"חליק אביבה" קיצרתי את שמה, "הוא משלנו, הוא בחר בנו, לא יסתובב ככה פתאום וישתין נגד הרוח, אפילו אם חמסין. מעבר לזה תני קרדיט – הוא איפשר לנו להמציא את הנייר כסף אז עכשיו החלטת שזה מביא לו את הסעיף?"

האמריקאים לא מבינים מה זו חברות ישראלית. זה תופס אותך בבטן, זה מטלטל בך בצהריים, זה הולך איתך לישון. סגרתי את השיחה ועננת אובך של קירבה ציקצקה בעורפי. אלו הגעגועים, הכרתי. אחר כך, שלא כהרגלי נחלצתי אל הפרקטי. אל הקניון העירוני. כמה חולצות 100% כותנה בטח לא יזיקו לי שם במולדת, אולי אקנה גם שתיים שלוש לאביבית, תמיד אפשר למצוא כאלו בעיצוב פירחוני.
אני הרי נוסעת, כמו ששרה ורדינה כהן – בעקבות האהבה ומובן מאליו – דברים שרואים משם לא רואים מכאן (וגם ההיפך נכון).