סוף הקיץ

מחכים בסבלנות לדצמבר.

באמת הגזמת דויד!

"ככה זה מתחיל בקטן, בקצוות. קופא בלילות ומכתים, לפעמים בהמשך מאדים. ממש עכשיו עכשיו זה קורה. הם כבר קלטו את כיוון הרוח וצניחת הטמפרטורות בלילות היא כבר 'חדשות ישנות', אבל כמו שמועה טריה הם מעבירים את הקוד מאחד לשני. אח"כ יקחו נשימה עמוקה ויתחילו עם זה. בטח שלא, לא כולם מגיבים אותו הדבר, אחרי הכל לחלקם פלומה רחבה, לאחרים משוננת ולמספר לא מבוטל עלים בצורת לב*. "מצפונקיקים" קראנו להם בשנה שעברה. לא שאני מעודדת הכללות ובכל זאת, זה התאים להם, כל הזמן היכו על חטא ודבקו באיזו האשמה עצמית-קולקטיבית. נודניקים אפשר לומר. לעומתם, במבט של שניה, יכולת לזהות את עלי המייפל – אלו יודעים את העבודה, זן ברזל, כל כך מאורגנים על אמירה ברורה. איזו רהיטות. פשוט תענוג. בדיוק, כמו זה על הדגל של קנדה".

ככה זה מתחיל – עלי המייפל

בחיי שהוא לא ידע אם היא סתם מבלבלת את המוח או שהיא באמת מנסה לומר לו משהו שמחזיק מים. במחשבה שניה, מתאים לה. בזמן האחרון היא כל כך מגזימה עם כלבים, קוראת בשירת ימי הביניים ועכשיו יופי! גם מאבדת אורינטציה בגלל עצים… בכל זאת הקשיב. מחזיק שקית מלאה בגרעיני דלעת בשרניים, הביט בה ופיצח (אולי היא רוצה להגר לקנדה?).

"זה הולך להיות כל כך צבעוני בקרוב, כמו פוסטר שאי אפשר לשמור…." , מה פתאום! היא לא מעונינת בשום תיעוד בורגני, אין בכלל על מה לדבר! היא לא הולכת ליבש אותם ולהדביק אותם אחר כך במחברת מבושמת. "זה רעיון כל כך פטרוני מצידך, דויד!"
כמה ענינה אותו השלכת אי שם ביבשות הצפוניות? כקליפת השום, כמו שאמרו חכמים ממנו. הוא לא אוהב שינויים וגם לא בנוי להשפיע. בכל זאת הרגיש דרמטי – כלומר חצוי בכל הנוגע לבת שבע.

*(למשל עלי ה Catalpa speciosa)

מתחת לחגורה

סליחה שאני במצב רוח מגדרי, אוקיי אוקיי… נכון מאוד – כבר ההתנצלות לא במקומה. תודה על הערה. "תחתון מחטב", "תחתון מחטב" – מנקר במוחי שם המוצר הלוהט הזה שראיתי לפני כמה ימים, נדמה לי שב YNET , כחלק מהכותרת "כיצד תבחרי לך תחתון מחטב?". אפילו ביום כיפור לא הניח לי לנפשי  "התחתון המחטב" הזה. לא צירוף מקומם? קודם כל למה "תחתון" ולא "תחתונים" שזה הרבה יותר כמו שם חיבה, הרבה יותר ידידותי ויוניסקסי ושנית מה זה "מחטב"? מה זה "אישה חטובה"? זה אומר שמה? מישהו בא וניסר אותה לפי מידה?
לא פחות נחשקת (עם או בלי פעולת חיטוב) היא הורסיה המרוטה. אבל האמת, זו מעוררת בי נוסטלגיה לימים שגרנו בגבעתיים. כל שבוע היה מגיע המקומון הקטן בנייר מבריק וזול עם אותה פרסומת בסגנון קצבי להסרת שיער (לא משנה הטכניקה… וכמובן שלא לפני האוכל… חשמל וכאלו…) עם איזו תמונה מטושטשת ורשימת איברי מטרה לביצוע החגיגה: "רגליים, ידיים, שחי, מפשעות…", כבר בטקסט הסירו את המילה "בתי" מאחותה "שחי" ואח"כ הפתיעו בשוס אסטרטגי: "מפשעות". התחלתי לספור – כמה מפשעות יש לי: אחת? שתיים? אולי שלוש? ומה כאילו, אפשר להוריד מפשעה אחת ולהשאיר את הנותרות שעירות ומשתוללות? ככה זה, התפרצויות מגדריות כאלו לפעמים מוציאות אותי מהכלים (!) ואין לי פה בבית מי יודע מה איזון בנושא הזה – הנקבה הנוספת בבית היא חתולה שמעולם אפילו לא טרחה להתגלח ושני הגברים פה חזק חובקים את המגדר שלהם: גבות מחוברות, שחמט, לגו. אז זהו שבעצם לגו הוא הדבר שרציתי לנעוץ בו את המזלג. איזה דבר. לא הספיק לחברת לגו שהיא איכותית מכל מתחרותיה, מוכרת ומוכרת בכל העולם טונות, הלכה וכבשה את כל הסרטים של מלחמת הכוכבים ותירגמה אותם לחלקי הפלסטיק האלו עם הבליטות והשקעים העגולים. מלאכת מחשבת והצלחה היסטרית פה בבית. פרי, שלא צפה מעולם בסרט אמיתי של מלחמת הכוכבים (הוריו חושבים שזה מוקדם מדי) פשוט מעריץ את הדמויות המרובעות והמגוחכות של כל החברים שם, כולל ספינות החלל הדורסניות שלהם. מיותר לציין אך ראוי להתוודות שאין לי מושג במיתולוגית "מלחמת הכוכבים", ומעולם לא שיחקתי בלגו. ענין של ביולוגיה אני מניחה, ובכל זאת זה משתלב כל כך יפה. אותי מפתים במפשעות ובמחטבים למינהם ואותו מפתים בפנטזיות פלסטיק חסונות.
לקראת סוף שנת הלימודים שעברה היה מן יריד ספרים קטן כזה בבית הספר. חמישים אחוז הולך לתרומות לבית הספר. למרות שלא מדובר באיכות, אין דרך מילוט – מדובר במעשה צדקה. בתום יום לימודים מתיש אני באה לקחת אותו, חובב קטן מאוד של ספרים. אנחנו כמעט חולפים את האולם המרכזי בשלום, רק שאז ממנו מציצה ממנו תצוגה כל כך צבעונית של ספרים, איך אפשר לדלג? אפשר שלא יתחנן שיקנו לו, אפילו שמדובר "רק" בספר?
אז הלכתי איתו לשוטט בין המדפים עם שאר ההורים הכנועים. הוא בדרך כלל מעדיף דברים מיניאטורים אבל הפעם לקח לו בערך חצי דקה לצוד ספר גדול ועבה במיוחד ולהכריז בהתלהבות: "אני רוצה את זה!".  מלחמת הכוכבים, המילון הויזואלי (!) ( Star Wars – The Visual Dictionary). מממ…….מילון ויזואלי….נשמע מענין… זה לקח עוד כמה שניות אבל כבר היה מאוחר מדי, כשהבנתי שאני עומדת לרכוש קטלוג ענק של מוצרי לגו – סדרת מלחמת הכוכבים, עם כל המשמעויות הנילוות לכך. בעשרים דולר החתיכה הם הצליחו למכור לי פרסומת עבת כרס. אח אח, אם הייתי לובשת באותו יום תחתון מחטב זה בטוח לא היה קורה לי.

מתוך המילון – אובי וואן קאנובי ואבירי הג'דיי

אבל הקניה עצמה היא כמובן לא המלכודת העיקרית. ברור שהיא מובילה לשרשרת רכישות עתידיות, הבטחות והתמקחויות שיתחדשו כל ערב כשפרי יבחר שאקריא לו (רק) מהספר הזה, יפסיק אותי אחרי כל רבע עמוד ויצביע על שנים שלושה סטים שהוא מזמין לחנוכה (חג המתנות של היהודים באמריקה – או – חג קנאת העץ). אבל ציני מכך הוא שינוי צורתו של "זמן האיכות" שלפני השינה. הרי הקראת סיפור טרם תנומה היא אחד מהדברים הכי קסומים וקרובים ביחסים בין ילד להוריו, אז אצלינו איך לומר – האקט הזה הפך לאחרונה לקריקטורה גרוטסקית. בחדר מלא עד אפס מקום בחלקי לגו מפוזרים מעשרות סטים אני יושבת עם פרי על המיטה שלו, שוברת את השיניים באנגלית רצוצה במיוחד, נאבקת בתיאורים טכניים של רכיבי פלסטיק (אורך, רוחב ו-מספרים קטלוגים) וכמובן שמותיהם מלאי החן והאופי של גיבורי המקור עד ליריקת מילים שאף דובר אנגלית, (חוץ מפרי) לא היה מזהה. מאה עמודים של יאוש מתמשך. אפילו "רוני ונומי והדוב יעקב" או "הגשם של סבא אהרון" של מאיר שלו, להיטי העבר הקרוב, לא מצליחים לחלץ אותי מהברוך התאגידי והמביך הזה.

עד אפס מקום

ויש גם סטים לאספנים

אחרית דבר:
לכבוד חג המולד הבא עלינו לטובה בדצמבר, מייסיס (Macy's) ודומיה גם, מוציאים "מילונים ויזואלים" שכמובן מיועדים בעיקר לנשים וליצר המולד שלהן לרצות את משפחתן בחג הכי רגשני והכי מוזהב בשנה. בלי קשר לדת ומסורת, בטח ממש בקרוב יגיע גם אלינו לפחות אחד כזה שמן, בהדפסה איכותית, ישר לתיבת הדואר. אולי זה יכול להיות רעיון טוב – לא לזרוק אותו הפעם ישר למיחזור, אלא לשמור ולקרוא אותו ביחד עם קיטי, כל בוקר עמוד. אחרי הכל, אף פעם לא מאוחר מדי ויש לי (ובפירוש גם לה), עוד הרבה מה ללמוד בתוך טווח תפקידינו הניקביים. ממש כך  – זו יכולה להיות תחילה של שותפות מגדרית מופלאה.

שם ופה (קופסת צבעים)

*

– תן לי ריבוע לבן ביום כיפור וזה מספיק לי לכל השנה.
– אתם צמים?
– לא כפרה.
– תבואו למפסקת?
– לא נראה.
– למה? עולם כמנהגו. חלה עגולה, הזדמנות לשקט, מצב לשלווה.
– אין… היום הזה הוא שריטה אדומה. שורת ברושים, קללה ארורה, אפור עם כתמים שמנוניים.
– ….
– וכמו צפירה, בדיוק באחת בצהרים אני נהיית נורא רעבה. פיזיולוגיה נוקשה.

– והילד? מסע אופניים או בית כנסת?
– לא סגור. השנה יש התארגנות חדשה: עפיפונים. כבר גזרנו לבד – אחד כחול, עם זנב-לולבים. צהובים.

*

("כנסיית מריה הקדושה מברכת את שכניה היהודים לכבוד יום כיפור")

*

חלקת אלוהים הגדולה

עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי – כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט – הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה…). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.

26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין איים קטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.

האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע…

אסור להשיט בוולדו סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב
(משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).

הכביש בחזרה הבייתה –  עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,
אבל בכל זאת מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (Three–Fingered Jack Mountain) שם ממול?

וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת – איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.

ענין של גאומטריה

בת דודה שלישית שלי, ענת – פזרנית רזה ונמרצת, הזמינה קפוצ'ינו כפול שהגיע בספל רחב כמו מרקיה. כשלגמה ממנו, היה נדמה שהיא תיכף מטביעה את עצמה בתוכו, שוקעת עד מעל הראש בחלב המוקצף מרוב שמחה. בבום זה הזכיר לי, איך כשלמדנו ביחד בתיכון והייתי לפעמים באה לישון אצלה, לפני שהיינו מתחילות לטחון במילים את כל הקולגות המחוצ'קנות אחת אחת, היא הייתה מציעה בטון מתפנק – "בא לך שוקו על חלב חם?", כאילו מובטח בספל המהביל משהו שהוא מעבר לתענוג. לא משנה שאף פעם לא נשביתי בקסמיו של ה"שוקו החם", עכשיו סיפרה לי שהתאהבה בבלוגר אחד מערב-הסעודית. "אחד הכוכבים החזקים של בלוגספוט נקודה קום. חמש עשרה אלף מנויים!"
– "סעודי??? באיזה שפה את קוראת אותו?", מודה – מסרטים אמריקאיים שאבתי את כל הידע המועט שלי על גברים סעודים – באר נפט, שפם, גלביה, כפיה, כסף, גמלים.
– "…. באנגלית, הוא כותב אנגלית מדהימה! תואר שני בארכיטקטורה מברטלט בלונדון", הסמיקה והשוויצה ממש כמו פעם כשהייתה מתפארת בדודים שלה (מהצד השני) שהיו שנתיים בשליחות באוקספורד. אוי-יוי-יוי ….
– "ענת! – ערב הסעודית! – אפילו נאקות לובשות שם רעלות!…"
– "ידעתי שתתחילי עם זה. אז זהו שזה לא מה שאת חושבת בת דודה – הוא פמינסט". היא עמדה לפתוח את הלפטופ החדש שלה, "אני אתן לך לקרוא. בפוסט האחרון שלו הוא כתב על מבנה שהוא מתכנן עכשיו – שלוש קומות ללא פינות עם חדרים עגולים חלונות אליפטים ותאורה עמומה של נורות אגסיות – מקסימום עשרה ואט כל אחת! חלל מיוחד לנשים בלבד. הוא כתב פשוט מקסים על ההשראה הריחמית שמלווה אותו בעבודה על הפרויקט. את לא חושבת שזה מסעיר שגבר יוצר מהרחם?"
… נתתי ביס גדול מדי בגבינת פירורים ופיקפקתי בלב …אהה… בטח איזו אכסנית כלא לכל הנשים שלו, שיסתובבו במעגלים, יחשבו שהן לא רואות טוב בגלל התאורה העמומה יתקלו אחת בשניה ולא יבלבלו לו את המוח… שכחי מזה אחות – המשכתי לכעוס בשקט – אין צ'אנס שאני הולכת לשבור את השיניים על איזה טקסט צבוע על הומניזם נשי באנגלית בריטית מגונדרת ומזויפת.
– "נשמע מענין…"' הצלחתי להוציא.
כבר מזמן היה נראה שפייסבוק לקח מענת את שארית הכבוד העצמי אבל – אדריכל וירטואלי על גמל מוזהב … זה באמת יצירתי… אפשר לומר: הידד! אפילו פואטי.
– "אני מחוקה לגמרי" המשיכה, "זה יותר חזק אפילו ממה שהרגשתי לצביקה. היסטרי. אני לא מסוגלת להירגע בין פוסט לפוסט שלו, כל פעם פוחדת שזו הפעם האחרונה שהוא שם ואז כשהוא מפרסם אני מרגישה כזה אושר, כזו שלווה ואמונה בקיים – דומה קצת למה שהרגשתי באשרם בוראנאסי".
– "אבל זה לא החיים האמיתיים וזה לא וארנאסי – זה כולו בלוג!"
– אז יש לי חדשות בשבילך יקירה: בזמן שכל המדינה הזו תפיץ ריח של עובש מהפה ביום כיפור, אני הולכת לפגוש אותו בכרתים, לראיין אותו למחקר שלי… נכון!" הישירה מבט "הוא גם ממש אוצר …מקצועי בשבילי", גמגמה בחינניות.

השראה ריחמית
ללא פינות

כבר שנים ארוכות היא עובדת על מחקר (לדוקטורט בבאר שבע) על 'צורות גאומטריות ונשים במזרח התיכון'. בפסיכולוגיה בגרוש שברה את הראש איך לשלב את החוש המדהים שלה לעיצוב עם ההערצה הגורפת לדוד מנחם האנתרופולג (אז מאוקספורד, היום בדימוס מחדרה) ולדודה חווה – אישה נקיה מאוד, וזה מה שיצא.
– "לא נכון…" נשמעתי מובסת. אחרי שהתעשתתי, אגב תחושת קינאה קלה ושורפת, ניסיתי לצנן אותה בגורף מהקטע של הבלוגרים.
– "כולם היום, וזה כל כך משעמם כבר להגיד את זה – גרפומנים-מגלומנים ותאבי פרסום והבלוגריסטים הכי גרועים, בחצי קליק כל אחד מזבל על כל דבר, ואין להם אף פעם אמא או אבא זאת אומרת מישהו שמוודא שהם באמת שם. את יודעת שאני אוהבת אותך, אבל אל תפנטזי שמה שאת קוראת זה גם מה שתפגשי – רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק ההיפך. כמו זו ריטה או סימה או איך קראו לה… שכתבה מתכונים עם תמונות נפלאות והכל היה פארש ובסוף הסתבר שזה איזה מוסכניק מובטל שניסה להצחיק את עצמו וגנב את התמונות מספר בישול הונגרי".
היא ביטלה אותי בניפנוף יד – "עם אנשים כמוך לא בונים מדינה, עלי זה לא כל אחד! הוא סוס אציל, דם כחול על אמת!"
כאילו נשארה ברירה, הפכתי דף וראיתי אותם יושבים על החוף. המים היווניים לא מאכזבים – צלולים כמו בפרסומות וכמה נתחי פטה בשמן זית מחכים בסבלנות על השולחן. ענת בביקיני סרוג כמו זה שהיה לה בתיכון, הערבי ביריעת בד לבנה, טבעת זהב ענקית על הזרת ודיבור של פיסטוק חלבי. הוא מתאר לה בנועם את התפיסה האורבנית שלו לגבי הבדלים מגדריים, אחר כך מעמיס מילים רכות על אמו (מוציא תמונה מהארנק) שאופה (עד היום!) את הפיתות-יד הכי טעימות בעולם (‘איזה אישה’) ועל ההרצאות המלאות עד אפס מקום שהוא מעביר בלונדון (‘מת על האנגלים’). הוא צוחק הרבה בזמן שהיא, ציפור גרומה שכמותה, מתבוננת בו בתשוקה, מחשבת בעיניים פקוחות כבר בפעם המי יודע כמה את משפט פיתגורס.

ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק – עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם. אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל.

לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
– "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות – בלי הבסיס, בלי המקורות שלי…"
– "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
– "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
– "שבעת המינים?… חיטה, שעורה וכל אלו?"
– "כן כן, אני ממש נגמרת מזה… מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי – אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! …לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood – הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה – קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך… את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו – "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה – זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה – "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!…" דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אחר כך תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו – ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת – כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא –  הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו – אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת – יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות – ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים – כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

צפריר מת על זה

חמוטל תמיד היתה אחת שלא מתחכמת, אבל טחנות רוח מאז ומעולם עשו לה. וגם ירושלים. לפני שלוש שנים ממש במקרה, פגשה את צפריר על הרכבל בחיפה, ולפני שנתיים מצאה את עצמה, כמו שחלמה תמיד, מנקה בבד סטן לבן אצל מונטיפיורי מול החומות ובסימטאות של ימין משה. עם צלם מזיע, זר ורדים לבנים ופניני החתונה המשפחתיות שעברו מסבתא רוזה לאמא שלה ואז אליה. לכולם זה היה ברור – מכאן והלאה זה לנצח, דאבל משמעות – יום הנישואין שלהם וראש השנה צמודים זה לזה, כולה הפרש של שבוע. ברור שגם השנה יקפידו על ליל חג ומועד עם תפוחים בדבש, 'בשביל המסורת', צפריר מת על זה.

אצל מונטיפיורי בירושלים – חמוטל ביום נישואיה

כמה הוא שונא את החגים. כל הארוחות והנסיעות הלוך וחזור מההורים שלו להורים שלה, שלא מדברים אלה עם אלה מאז הריב על מופע הכלייזמרים בחתונה שלהם – כן או לא. הברברת על פוליטיקה והנדנודים החוזרים על ילד. היה מת לטוס דקה לפני החגים לאיזה חור בהודו ולחזור רק אחרי, בראש נקי ועוד השנה מכה כפולה: בערב החג הם אצל ההורים שלה שלא מסתפקים בפחות מראש של כבש על השולחן בעוד שאצל ההורים שלו ולמרות שאת אבא שלו קשה מאוד לבלוע, אמא שלו עושה טובה ושמה ממש בצד, רק ראש אחד של קרפיון פוזל.

תמיד מבקשים ממנה לאפות את החלה העגולה לערב החג, אומרים שיש לה מגע של קסם בכל הנוגע לשמרים ולסוכר ומאז שנישאו אפילו יותר. בכל שבת או חג כשהמשפחה הקולנית שלה בוצעת בחלה שאפתה (היא יודעת להכין כל מיני סוגי חלות) ומתענגת על הטעם, אמא שלה, אף פעם לא מחמיצה וכל פעם מחדש מחמיאה ומעצבנת אותה בו זמנית. 'מאז שהיית כזו קטנה (מתכופפת לסמן קו דמיוני בגובה הבירכיים) ראו בלחיים שלך את הכשרון שאלוהים נתן לך, לקמח ולאפיה'. היא לא סובלת את התאוריה התופחת הזו, אבל כן מרגישה ברת מזל. כי הכנת החלות מזכה אותה בשליטה מחושבת בשעון הביולוגי של המשפחה, אפילו שעוד אין להם ילדים.

עשרה תפוחים וצנצנת של ליטר דבש בטוח יעשו את העבודה. הוא ניסה להיזכר כמה קנה בשנה שעברה ולא הצליח. הדבר היחיד שזכר משנה שעברה, היה שבלילה שאחרי ארוחת החג פשוט הרגיש שהוא עומד להתפקע וזה שחמוטל ליקקה ממנו דבש אורגני לא ממש עזר למערכת הגזים בגופו להוריד פרופיל. בהפוך על הפוך, חמוטל ציחקקה כל הזמן ושחקה באכזריות את הצירוף – 'מסורת זו מסורת, חייבים!'. עכשיו הצטמרר מהמילה 'חייבים' וקנה רק חמישה גולדן דלישס ורבע ליטר יד מרדכי (פרחי בר, לא אורגני). אחרי ששילם, היה נדמה לו שכבר עכשיו מתחילה אצלו הצרבת שמלווה אותו קבוע, בין ראש השנה לשמחת תורה.

שנה טובה ומתוקה. היא לא פתטית והוא לא אסיר עולם. השנה היא תסיים את התואר במשאבי אנוש (אולי אפילו תקבל מצטיינת) והוא את חנוכה – אפילו אוהב. גם אחרי החגים הבטיחו מהעבודה שיקבל רכב.