ציירי לי רימון

פה אצלנו בניכר הירוק, איפה שהגשם לא מפסיק והכל עסיסי ושוקק – עצי רימון, עצי תמר (למען האמת כל הדקליים רבתי) ועצי זית פשוט מדירים את גזעם. לא מספיק מדבר וציה בשבילם. אי אפשר לדבר על זה בלי לספר את הסיפור על סיגל.

לפני שלוש שנים בערך ישבתי איתה על איזה סלט עתיר נבטים מקומיים והיא שפכה בפני את הלב.
– "את מבינה", אמרה בקול חלוש, "אני חיה פה כבר חמש עשרה שנה אין סופיות – בלי הבסיס, בלי המקורות שלי…"
– "מתגעגעת לקיבוץ?" שלחתי בחוסר רגישות.
– "לא, מה פתאום לקיבוץ? התכוונתי בלי הנוף הצרוב שלנו, בלי הברושים המאובקים, בלי שבעת המינים!" אמרה בעצב.
– "שבעת המינים?… חיטה, שעורה וכל אלו?"
– "כן כן, אני ממש נגמרת מזה… מקסימום מביאים לסופר אחת לשנה שאריות רימונים שחוקי שפיצים וחסרי צבע. ברור שיש גם זיתים דפוקים צפים במלא שמן ואורגנו ותמרים צמוקות על המשקל. אבל זה לא זה, זה סתם ביזוי של האמיתי. אז לפני כמה ימים פשוט נשברתי ובכיתי לספי – אני נחנקת פה! אני לא יכולה יותר! …לשניה ניראה היה לי שהוא מבין ואז נחשי מה הוא עשה החוכמולג ?!!", גילגלה עיניים, "הזמין לי עץ תפוח כולל התפוחים ממטעי התפוחים השמנים שליד מאונט הוד ( Mt. Hood – הר הוד)", החליקה במבטא אמריקאי של ותיקים, "שהגיע במשאית צהובה – קומפלט עם גנן שרירי שלא הפסיק לחייך… את מכירה את האמריקאים הבלתי נסבלים האלו שמחייכים כל הזמן לא משנה מה?", עיוותה את פניה והדגימה חיוך מעושה, "אז ככה בלי להוריד את החיוך, תוך עשר דקות הבן אדם תקע את העץ מאחורי הבית וישר אחר כך פתח את המים והשפריץ עליו עם הצינור איזה חצי שעה, כמו ילד. ספי עמד מהצד השני, כל כך גאה בעצמו – "זה עץ תפוחי גאלה, הכי טובים! יסדר לך יופי את ראש השנה – זרק אלי". בלב בוער וקול רועד סיכמה – "כזה אידיוט! הוא-תמיד-היה-כזה-אידיוט!…" דמעות ניקוו בעיניה והיא קינחה בקול רם את אפה, אחר כך תלתה בי מבט מתחנן וזרקה: "אפילו שאת רק אומנית זעירה בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לי". בבירור הרגשתי איך הכתירה אותי בזר שיבולים דימיוני ואיך התנ"ך כולו רובץ עלינו ואצלנו עמוק בתוך הנשמות החילוניות שלנו – ישראלים אבודים בחו"ל. מדביק אותנו כמקשה אחת לסמלי בראשית ואחד אל השני. בבת אחת נחתה מלמעלה בלי אזהרה מוקדמת – כל ההיסטוריה, הרדיפות, הכנענים, היבוסים, איך לא –  הפלישתים, בית המקדש שחרב ומובן מאליו – אדמת חלב ודבש, שבעת המינים, החמור בלעם והכינרת. אז מול דמעות תנין כאלו לכי תוכיחי שאין לך פוטושופ ושאת בעצמך לא מאוהבת בחשאי ברימונים כמו כל אם ואחות בישראל ושגם את לא רדופה בסינדרום שבעת המינים.
ידעתי שהיא צודקת – יכולתי לעזור לה. היו לי את הכלים להנפיק אותם לכאן ועכשיו באשליה די משכנעת.
איזו ברירה היתה לי? הבטחתי לעזור.
חדורת אמונה ורוח שליחות, ימים כלילות – ציירתי, ליטשתי, החלקתי, מדדתי, מסגרתי בעטורי מזמורים ואחרי כך וכך שלחתי לג'ף שידפיס כרטיסים על נייר מעולה בגוון לבן טבעי (בז'). הוספתי מעטפות וגם קלעתי בזכוכיות עגולות מגנטים.

את זה שספי, עזב בינתיים את סיגל לטובת איזה ישבן אמריקאי ("הגנן") והשאיר אחריו רק את עץ התפוח המפואר והצינור, אנחנו כמובן לא מזכירים – כל שנה כשסיגל מגיעה אלינו לביקור הקבוע, לפני החגים, מצוידת בסל תפוחים אדמדמים, זר של לבנדר, וורוד בלחיים. אחרי שהיא מניחה את הגאלים על השולחן, היא מתפנה לערום לעצמה עשרות כרטיסי שנה טובה וחג שמח ולארוז בשקיות אורגנזה מוזהבות מגנטים של שבעת המינים.
אני רחוקה מלהחשב הטיפוס המסורתי אבל בטח שאני נהנית לצפות בזה, מה זה אם לא נחת?
ומאז הענין הזה עם סיגל אני קשובה לקול היהודי. מאוד קשובה.

18 מחשבות על “ציירי לי רימון

  1. תודה נועם. וכן נועם ועדי, אם להודות על האמת ולהכליל – הגננים פה בעיר באמת – מאוד תפוחיים, חסונים וסימפאטים. תמיד בשלים לעזור וקשה לעמוד בפיתוי.
    שנה טובה וירוקה!

    אהבתי

  2. ומה רע לו גננים ישראלים שהוא הולך לגולה הדוויה  בכדי לראות בשדות זרים? סנוב!
    שתגיד תודה שלא עשה את זה עם הגננת ואו יותר גרוע עם הביביסטר ועוד יותר גרוע עם החברה הכי טובה שלה כמו שמקובל.
     
    בכל מקרה זה מה שמראה שאף פעם אי אפשר לדעת כלום. בכל מקרה שנה נפלאה לכל המעורבים בעניין.
    (גם לגנן)

    אהבתי

  3. תודה שולמית.
    ….קצת דרומה יש הכל בקליפורניה – ארץ האפשרויות במיטבה אבל פה מצפון, מה שמכונה – צפון מערב ארה"ב – אין רימונים זיתים ותמרים – עצי קריסטמס דווקא יש! הרבה!

    אהבתי

  4. הי תמרי, השנה שלחתי לדודים מנהלל אגרת ברכה עם תפוחי הגאלה בלי לדעת שיש מאחריהם כזה סיפור.  האמת שתמונת עץ תמר ליד ביתנו או עדיף כמה תמרים בשקית, עוררו הרבה התרגשות בכל מקום ע"פ הגלובוס בהם שלפנו אותם מהתרמיל. סתת אבן בבולגריה הסביר לנו בלי מילים, בהיותו הלום מטעם התמרים, איך להגיע לקרנבל מקומי שבו היינו הזרים היחידים.  מולנו בדרך עלתה שיירה ארוכה של עגלות צוענים שכנראה הורחקו/גורשו ממקום הקרנבל.  המציאות לעיתים הזויה מכל סיפור.

    אהבתי

    • שנה טובה, רחל! אין כמו התמרים האלו – בדיוק קבלנו מהדודה, משלוח רציני לראש השנה. אני נוהגת לשחד בהם אורחים – אחרי שהם מתמסטלים מהטעם ומתחילים להיסחף עם הכמות, אני נוקטת באסטרטגיה זולה ואומרת להם שבעברית הם אוכלים אותי. ד"ש חמה לכולם!

      אהבתי

  5. הי תמר, פוסט מקסים! עץ הרימון שלי הנאחז בעקשנות בסלעי הגיר הצחיחים של גבעת אלה, היה "מת" לקבל קצת נוף ירוק ומים כמו בגולה הדוויה…. שתיה לך שנה טובה ומאושרת.

    אהבתי

    • תודה רבה, שרון ושנה טובה, שמחה ומצוינת גם לך! רימון זה עץ כל כך יפה! כולי קנאה… אני לא בטוחה שהוא היה אוהב תשעה+ חודשי גשם רצוף, לפעמים עדיף להיות קצת צמא – תמסור לו, שלא ירגיש שהוא מפסיד (חוץ מזה החומוס פה על הפנים, לא כמו בזרזיר).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s