עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי – כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט – הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה…). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.
26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין איים קטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.
האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע…
אסור להשיט בוולדו סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב
(משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).
אבל בכל זאת מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (Three–Fingered Jack Mountain) שם ממול?
וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת – איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.
הרסת אותי עכשיו.
חייבת לקפוץ אליכם לחופשת נפש.
תקבלו אותי?
אמנם סבי סבי לא הגיעו במייפלאור אלא ברגל ולא לאמריקה אלא לפלשתינה, אבל אולי בכל זאת…?
אהבתיאהבתי
בטח שנקבל! את מאוד מאוד מוזמנת!
(יש פה מקום לכווווווווווווווולם!)
אהבתיאהבתי
ואני, התמים, חשבתי שקראתי וולדן, וחשבתי שהנה, ה.ד.ת'ורו יוצא …
אבל אז ראיתי את הגובה. ולא, זה לא מסתדר עם האגם במסצ'וסץ.
אהבתיאהבתי
מואדיב –
באמת הייתה לי טעות הגהה – ועכשיו תיקנתי (וולדו ולא וולדן). תודה.
בלי קשר אפשר לכבד גם את מסצ’וסטס (ראה התגובה הבאה שלי – למטה).
אהבתיאהבתי
אוי, כמה יופי…מעורר השתאות וקנאה…הפכתי ירוקה…
אהבתיאהבתי
…. זה באמת מקום מקסים. תשמעו אני מארגנת אוטובוס שיצא (לקראת סוכות) מרכבת צפון. (אם יהיו מספיק דורשים – אפשר גם לנסוע דרך מסצ'וסטס לאורגון – שמאלה במקום ישר בצומת בני דרור).
* למי שסובל מלחץ באוזניים מומלץ להצטייד בהרבה מסטיקים.
אהבתיאהבתי
את רעה,רעה!
אהבתיאהבתי
…צודקת טליה שכחתי לציין, למרות שבראש זה ישב אצלי ברור – יהיה גם ואן מיוחד (נגרר) לחתולים. שאני אשאיר אותם מאחור?
אהבתיאהבתי
שלום תמר
עברתי על התמונות אחת , אחת. התמקדתי באלו שבהם הרבה מים ושיננתי אותן כדי שלפני השינה יציפו אותי.
כל טוב
שולמית
אהבתיאהבתי
אחד הדברים המעצבנים ביותר באמריקה זה שיש שם אזורים שבהם יש אגם לכל פועל.
ככה כל שלושה אנשים מבלים בחופש בכינרת חצי פרטית….
אהבתיאהבתי
הי שולמית – לילה טוב לך ומקווה שזו הצפה מהסוג החיובי והמרגיע.
עדי – אפרופו מרגיע, זה באמת נורא מעצבן, ממש מוציא מהדעת! אפשר אולי להתנחם בעובדה שלמשל אגם וולדו פתוח למבקרים רק 5 חודשים בשנה… בשאר הזמן הוא קפוא, לא מקבל אורחים. תאר לך מצב שבו הכינרת הייתה מעיזה לקפוא לה ככה לכמה חודשים? עם כל המושטים בפנים…שביתה… לא ניראה לי שהטבריינים היו שומרים על קור רוח מול מצב כזה…
אהבתיאהבתי
את שמת לב כמה המים צלולים? אפשר לקרא עיתון שמונח בקרקעית של האגם בתמונה שצלמת….
עוד יותר הם קרים. בטח שקפוא. למה שלא יהה קפוא? זה חורף לא? עדיין אתה עומד מול אגם כזה ולא משנה אם הוא ביער בהר בואגון או במינסוטה או בדרום אפ סטיט ניו יורק או בניו המפשייר או אני לא לדבר בקנדה ואומר לעצמך יא ראבק כמה מים קב"ה נתן לאלה וכמה אנחנו מתחרבשים מסביב לכנרת כזאת קטנטנה. ואצלם לכל שלושה אנשים אגם….
אהבתיאהבתי
עדי, בהחלט – כמויות המים פה תחת כל עץ רענן הם בפירוש שערוריה וחוסר הגינות צרוף, אם לקחת את ארץ הקודש בתור השוואה. בנוסף, צלילותם של המים באגמים כאלו מטלטלת את ההכרה שאפשר גם אחרת.
אהבתיאהבתי
מדהים. מקסים ושווה ביקור.
אבל לא צריך להתבכיין. "הדשא של השכן ירוק יותר" מכירים?
אז כל פעם שאשתי – שתחיה – מתלוננת על שלנו אני עולה על המסלעה ומסתכל מהדשא של השכן על שלי. וטוב לי.
הייתי באגמים המדהימים שברוקיס הקנדיים. הייתי בשמורת האגמים המדהימה "פליטביצה" שבקרואטיה. אבל כל פעם שקו החוף החולי שלנו נגלה לעין אני מרגיש כמה טוב לחזור הביתה.
אהבתיאהבתי
פתאום נזכרתי. באחד הביקורים שלנו באיטליה הגענו לככר בליבה של עיירה ציורית. מתחת לעץ ענף ישבה חבורה של צעירים. ניגשתי והבעתי את "קנאתי" על המקום המקסים שלהם.
הם מיד הרגיעו אותי, כאשר פתחו במסכת הצרות שלהם. החל באבטלה וכלה במצ'אמם. אז הדשא של השכן ירוק יותר כבר אמרתי!!!!
אהבתיאהבתי
…הדשא פה באמת ירוק מאוד. הרבה יותר ירוק אבל בטח שיש צרות, ברוך השם וברוכה מריה. עכשיו שים לב, מה שיפה שגם פה (שעה וחצי, מערבה, לצד השני) יש חופים חוליים, תן הצצה כאן.
אהבתיאהבתי
נתתי הצצה. ראיתי את החול המזמין ונזכרתי.
אחרי הרבה שכנועים הסכימה, אשתי שתחיה, להפר את עונש הרדיוס וטסנו לתאילנד. הייתה זו חופשה מהממת ובעיקר מפנקת. במטוס, בדרך חזרה, העזתי ושאלתי: נו?! והיא אמרה שנהנתה. על הצלחה לא מוותרים בקלות ושאלתי אז מתי שוב. ענתה רחוק. לא עוד.
שאלתי הכיצד? אותי את מעזה בכזו קלות לאכזב. אמרה: הביע משאלתך ואקיימה. לא התבלבלתי ואמרתי. חוף אי. חול חם ומפנק ומים צלולים ושקופים. מה עוד תרצה שאלה. אוכל טוב, עניתי . הסכימה ומיד. שמחתי.
מאז חלפו שנים, תאילנד לא ראיתי אבל יותר מפעם בכרתים הייתי.
אהבתיאהבתי
בהחלט…אין על האוכל שמסביב לים התיכון ותמיד בסוף איכשהו אוכל זה מה שמכריע.
אהבתיאהבתי