חלקת אלוהים הגדולה

עלינו אתמול לאגם וולדו (Waldo Lake). המים הכי קרובים לשמים שאני מכירה. הסובארו הותיק שלנו הצליח לטפס אליו, בין כבישי ההרים המיוערים עד לגובה של 1650 מטר (5414 רגל) מעל פני הים. נסיעה בכבישי ההרים האלו מבהירה להדיוטות כמוני פעם אחר פעם, שאנחנו חיים בציוויליזציה מקומית שמוקפת בשטחי יערות עצומים, זאת אומרת ששטחים עירונים פה (באורגון), הם סוג של קרחות אספלט ושאם יום אחד יתחשק ליער הוא פשוט יבלע אותם תוך כמה שניות. ביום זה מרחיב את הדעת, בלילה מפרפר בלב, אפל. בטח שיש דובים, הרבה.
חברים טובים שלנו, גבוהים מאיתנו בשניים שלושה ראשים (הוא ממשה, היא ממני, הילדה מפרי), זהובי כרבולת ובעלי שורשים עמוקים בניו אינגלנד, החוף המזרחי, המייפלאור, דור עשירי אחורה בריטי – כלומר אנגלוסקסים מהסוג הכבד והרהוט – הביאו איתם את סירת העץ שלהם. יש להם את הכישורים הטכנים של כל פעילויות הנופש האלו שזה מתנה גדולה. לנו פשוט חסר את הגן הזה (טוב בזמן שאבות אבותיהם רכבו על סוסים אצילים, אבות אבותינו אתם יודעים מה…). לא נורא, לנו יש את גן ההיסטוריה. ירושלים.

26 קמ' מרובע ועומק מקסימלי של 130 מ' (מקווה שהצלחתי להעתיק נכון את הפרטים היבשים מויקיפדיה). בכל מקרה ולא באמצעות ויקיפדיה אפשר לשוט בתוך האגם בין איים קטנים של סלעים ועצים ולזהות בין ההרים שמסביב פסגות מושלגות. זה נותן מושג ראלי על הגובה.

האגם כאמור ענק ומימיו צוננים מאוד. בערך בסוף נובמבר כבר אי אפשר להגיע אליו, סוגרים את הכביש.
העצים והשיחים האלו ידעו ימים קפואים מאלו, עכשיו הם בטח אוספים כוחות, או שלחילופין כבר נשבר להם מהקיץ, מי יודע…


אסור להשיט בוולדו סירות מנוע והוא נחשב לאחד מהאגמים הנקיים ביותר בארה"ב
(משיטי סירת המשוטים שלנו טוענים שהוא הנקי מכולם).

הכביש בחזרה הבייתה –  עדיין לא מצב של מרוב דובים לא רואים את היער,
אבל בכל זאת
מתחיל להיות די דרמטי.
האם זו פסגת הר ג’ק בעל שלושת האצבעות (ThreeFingered Jack Mountain) שם ממול?

וולדו הוא לא אגם שמישהו פעם הלך בו על המים או האכיל בו חמשת אלפים איש בכמה ככרות לחם ושני דגים (וגם אם כן מי שמע על זה?) והר ג'ק הוא בהחלט לא סנטה קתרינה, למרות זאת – איזו עוצמה! חלקת אלוהים הגדולה.

18 מחשבות על “חלקת אלוהים הגדולה

  1. ואני, התמים, חשבתי שקראתי וולדן, וחשבתי שהנה, ה.ד.ת'ורו יוצא …
     
    אבל אז ראיתי את הגובה. ולא, זה לא מסתדר עם האגם במסצ'וסץ.
     

    אהבתי

  2. …. זה באמת מקום מקסים. תשמעו אני מארגנת אוטובוס שיצא (לקראת סוכות) מרכבת צפון. (אם יהיו מספיק דורשים – אפשר גם לנסוע דרך מסצ'וסטס לאורגון – שמאלה במקום ישר בצומת בני דרור).
    * למי שסובל מלחץ באוזניים מומלץ להצטייד בהרבה מסטיקים.

    אהבתי

  3. הי שולמית – לילה טוב לך ומקווה שזו הצפה מהסוג החיובי והמרגיע.
    עדי – אפרופו מרגיע, זה באמת נורא מעצבן, ממש מוציא מהדעת! אפשר אולי להתנחם בעובדה שלמשל אגם וולדו פתוח למבקרים רק 5 חודשים בשנה… בשאר הזמן הוא קפוא, לא מקבל אורחים. תאר לך מצב שבו הכינרת הייתה מעיזה לקפוא לה ככה לכמה חודשים? עם כל המושטים בפנים…שביתה… לא ניראה לי שהטבריינים היו שומרים על קור רוח מול מצב כזה…

    אהבתי

    • את שמת לב כמה המים צלולים? אפשר לקרא עיתון שמונח בקרקעית של האגם בתמונה שצלמת….
      עוד יותר הם קרים. בטח שקפוא. למה שלא יהה קפוא? זה חורף לא? עדיין אתה עומד מול אגם כזה ולא משנה אם הוא ביער בהר בואגון או במינסוטה או בדרום אפ סטיט ניו יורק או בניו המפשייר או אני לא לדבר בקנדה ואומר לעצמך יא ראבק כמה מים קב"ה נתן לאלה וכמה אנחנו מתחרבשים מסביב לכנרת כזאת קטנטנה. ואצלם לכל שלושה אנשים אגם….

      אהבתי

  4. עדי, בהחלט – כמויות המים פה תחת כל עץ רענן הם בפירוש שערוריה וחוסר הגינות צרוף, אם לקחת את ארץ הקודש בתור השוואה. בנוסף, צלילותם של המים באגמים כאלו מטלטלת את ההכרה שאפשר גם אחרת.

    אהבתי

  5. מדהים. מקסים ושווה ביקור.
    אבל לא צריך להתבכיין. "הדשא של השכן ירוק יותר" מכירים?
    אז כל פעם שאשתי – שתחיה – מתלוננת על שלנו אני עולה על המסלעה ומסתכל מהדשא של השכן על שלי. וטוב לי.
    הייתי באגמים המדהימים שברוקיס הקנדיים. הייתי בשמורת האגמים המדהימה "פליטביצה" שבקרואטיה. אבל כל פעם שקו החוף החולי שלנו נגלה לעין אני מרגיש כמה טוב לחזור הביתה.

    אהבתי

  6. פתאום נזכרתי. באחד הביקורים שלנו באיטליה הגענו לככר בליבה של עיירה ציורית. מתחת לעץ ענף ישבה חבורה של צעירים. ניגשתי והבעתי את "קנאתי" על המקום המקסים שלהם.
    הם מיד הרגיעו אותי, כאשר פתחו במסכת הצרות שלהם. החל באבטלה וכלה במצ'אמם. אז הדשא של השכן ירוק יותר כבר אמרתי!!!!

    אהבתי

  7. נתתי הצצה. ראיתי את החול המזמין ונזכרתי.
    אחרי הרבה שכנועים הסכימה, אשתי שתחיה, להפר את עונש הרדיוס וטסנו לתאילנד. הייתה זו חופשה מהממת ובעיקר מפנקת. במטוס, בדרך חזרה, העזתי ושאלתי: נו?! והיא אמרה שנהנתה. על הצלחה לא מוותרים בקלות ושאלתי אז מתי שוב. ענתה רחוק. לא עוד.
    שאלתי הכיצד? אותי את מעזה בכזו קלות לאכזב. אמרה: הביע משאלתך ואקיימה. לא התבלבלתי ואמרתי. חוף אי. חול חם ומפנק ומים צלולים ושקופים. מה עוד תרצה שאלה. אוכל טוב, עניתי . הסכימה ומיד. שמחתי.
    מאז חלפו שנים, תאילנד לא ראיתי אבל יותר מפעם בכרתים הייתי. 

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s