מבט (על גוף) גברי

רק לפני איזה שבועיים שלושה, כתבתי פוסט (טרילוגיית מלח) על חתיכים ומה מסתבר? שהעולם לא קופא על שמריו! כל הזמן מספק מכל מיני כיוונים רק עוד ועוד קוליות ואטרקטיביות. השבוע לדוגמא הם באו הנה, לפתות את הצעירים שלהם באוניברסיטה להצטרף למארינס. לא התעצלו והביאו איתם את ג'וני, אומנם מסכן – קטוע רגלים וחסר עיניים (רק שב משדה הקרב) אבל עדיין – ס'תכלו עליו! איזו פיגורה!

אוויר לניפוח וחבורה סימלית של מעריצים במדים ואותות, הקיפה אותו
( תת מחלקת פרסום ויחסי ציבור).

בין הסטודנטים הישנוניים, שמוטי המראה, סתורי השיער ומכורכמי המבט (שרובם שמרו משום מה מרחק מג'וני וחבריו) – המגוהצים האלו ניראו כמו חייזרים חייכנים ואדיבים מאוד – טוב בטח, שמו להם את הדגל ממש ליד שיעשה קצת צל ואת ג'וני באמצע, מה הם צריכים עוד?

ג'וני – שילוב כל כך משכנע של עוצמה, נחישות, פשטות ובגדים צמודים.

למי שהחמיץ אותם כאן – ביוג'ין אורגון, בשבוע הבא הם אצל שרה פיילין באלסקה
(
ג'וני מת עליה ועל המאפיינס בננה שלה).

ברור שעצרתי לשטוף מבט מקרוב בענק החסון (שאגב, כל כך מתאים לו אדום!) ובטח שגם צילמתי – בכל זאת, לא כל יום פוגשים מיתוס. אבל לאחר כך וכך, התעייפתי והמשכתי הלאה, כי למרות שג'וני באמת מאוד נאה הוא לא ממש עשה לי את זה, לפחות לא כמו ש….נו…. – איך קוראים לחמוד הזה באנגלית? כן בדיוק! Young Zalman ("זלמן הצעיר") יודע לעשות.
"זלמן הצעיר" (שכאילו בקע לפני רגעים ספורים מהביצה), חמוש לו לרוב באופנה שבקרוב בטח תגיע לקיצה. מכנסיו זולגות לו נמוך מקו חלציו וישבנו החבוי מתחת לחולצתו הרכה מתבדר ברוחות הסתיו. כמו גלגל החיים זה ידוע – עוד מעט קט ועלי השלכת הצבעוניים שיעופו לכל עבר יאיימו להיכנס בתחתוניו.

הליכתו מסגלת לעצמה מימד ליצני – בעוד צעדיו הרחבים נאבקים לאחוז בבד המושך מטה.
אבל ככה טוב לו לזלמן הצעיר, הוא מלך קו הזהב של בינת הנעורים.

כל כך כייף להיות צעיר אבל לפעמים גם כל כך מייגע, איזה קצב תפס לו זלמן…. ממש רדפתי אחריו, עד ששרוכי נעלי נפרמו ואחרי שהתכופפתי לשרוך אותן איבדתי אותו. בטח ניכנס לאיזה שעור על גרביטציה.
אבל לא 'קופא על שמריו' כבר אמרתי?
הנה אדון סטיב יהושע המיגדלי. היצור הזה מבקר באוניברסיטה כמה פעמים טובות בשבוע, שלא ישכחו אותו. יושב בכיכר שכולם חוצים משולט גב ובטן ובחניה אופניו בדקורציה תואמת.

סטיב יהושע המיגדלי – כמה סקס אפיל!
(כובע עם סמל האוניברביטה – O צהובה – נכון, ניראה גם כמו "אפס"… ,"קדימה ברווזים, "ברווזי אורגון", "ישו אוהב אותך", "בטח בישו הצלוב" – משמאל למילה "ישו" מגן דוד קטן)

ואלו האופניים של המגדלי
("אלוהים אוהב אותך", "קדימה ברווזים", "אני אוהב את אורגון", "בטח בישו עכשיו").

הפעם ראיתי אותו יושב עם עוד שני חברים בני גילו, ממש במרכז ההמולה של בין השעורים. קריקטורה בליבה של ביצת צעירים. הם חשבו שאני מרוסיה ואני שאלתי מה עושה שם המגן דוד הקטן בין המילה "בטח" לשם המפורש – "ישו", בואך "קדימה ברווזים" (Oregon Ducks – "ברווזי אורגון" הוא שם קבוצת הספורט של האוניברסיטה שמאחדת בירוק וצהוב את כל הגילאים וכל השכבות בעיר). הוא אמר לי שאיזה סטודנט שראה את השלט, הזכיר לו שישו היה יהודי אז הוא הוסיף את המגן דוד. מבריק. אחרי שאמרתי לו שאני מישראל שאל אותי על המזג האויר שם ("כמו בלוס אנג'לס – אבל במקום הוליווד יש לנו את השטחים…" –  סתם… לא אמרתי לו את זה, בין כה וכה היה שיכור לגמרי…) פיכחים או מסוממים – ניהלנו שיחת חרשים – זאת מסובייט-ישראל, זה שואל על מזג האויר והחבר מימין, מרחיב מילים על כמה הולך לסטיב המגדלי עם נשים, ללא ספק חשב שאני מעונינת – איך לא? עם כזו בנדנה…

היה נורא מרגש לראות – שלושה גברים בצמתים שונים בחיים, מתרגלים כל כך יפה – את הגוף הגברי כפלייר של חזון.

העולם, צריך עקומים?

בין שאר מלאכות האמנות, לקדרות יש בעיר הזאת מקום של כבוד. אז לפני כמה שנים לקחתי כאן סדנת קרמיקה – באובניים. אהה… הכמיהה הקמאית לכלי אוכל תוצרת בית. הייתה איתי שם בחורה בשם קרין, לפחות מטר תשעים גובה, שיער בצבע חול, שיניים חזקות, שחקנית כדורסל לשעבר – גוף שבנוי היטב למאמץ, כבת שלושים בערך. אבל שם, ליד האובניים השובביים ישבנו זו לצד זו בחוסר אונים, ללא הבדלי גזע, דת, גובה או גיל. בין רצף ההתרסקויות, אגב קריעת פיסות חימר נוטפות מים והתעופפותם באוויר ובתוך נסיון נואש ליצור קערות וספלים סימטריים במכשיר העינויים המסתובב הזה, צחקנו הרבה. קרין סיפרה שכשהיא אמרה לאמא שלה שהיא הולכת לקחת קורס באובניים, אמא שלה השיבה לה בחום: "למה את חושבת שהעולם צריך בנוסף לכל, גם את הקערות העקומות שתעשי שם? …. הרי יש אינסוף חנויות נהדרות עם כלים מושלמים… " בתשובה לתחקיר קצר קרין מסרה בין היתר, שאמא שלה היא מעצבת פנים, כבר המון שנים. כפי הניראה, לא חובבת קוים גליים אבל בהחלט טיפוס עם חוצפה, כריזמה וחוכמה אמהית … חשבתי….

רק רגע! אולי בעצם צודקת המעצבת-האם: האין זו תמצית שאלת השאלות שכל אדם חייב לחשבן עם עצמו ? "העולם וצרכיו"- מובן מאליו, ו"עד כמה אנחנו מעקמים לו" – על אחת כמה וכמה.
לא, אין לסיפור הזה תובנות מרחיקות לכת או המשך/סוף בסגנון סינדרלה – קרין לא הייתה אחת מאלו שהציבו דוכן שופע קערות מושלמות ויקרות בפסטיבל החימר השנתי (Clay Fest) של תחילת אוקטובר – בו מציגים קדרים מקומיים את פרי עמלם ושגם השנה כמו בכל שנה, איזן במשהו את הגשמים הרעבים של הסתיו.

ציורי דגים על מגש עקום. "העולם", צריך אותם?

לא יודעת, אבל מגש הדגים הזה של האמנית הנפלאה דונה מאייר (Donna Meyer) עלה 160$ אז הלכתי הביתה עם משהו יותר צנוע משלה, שתי הבריות העקומות האלו:

טרילוגיית מלח

חלק א': שגיא נאור

קראתי לה כבר לפני עשר דקות שתענה בסקייפ, לחוצה אלף להראות לה את זה…. יאללה כמה זמן לוקח לה להושיב את התחת ליד המחשב…. או, הנה היא! אני שולחת לה את זה בקליק אחד….. תמונה שצילמתי פה בקניון. היא מגיבה מיד…. "מי זה? שגיא נאור מהקיבוץ? הבן של שושי וישי? אח של צילי? אני לא מאמינה!!! מרוח עם השניצלים בחוץ על קירות בקניונים בארה"ב?"

בקניון, שגיא נאור

אכן – זה לא אחר משגיא נאור! גם כן שם נתנו לו! אולי את האמריקאים המתקתקים האלו הוא יכול לשכנע, אבל אותנו בנות הכיתה שלו?! בחיים לא. שגיא נאור! בלוף אחד גדול! התחיל לפני עשר שנים בדיוק בעונה הזו של טרום החגים, כנער קניונים… בדוכן ארעי בקניון אקראי …נדמה לי שבטקסס …. ניטפל לעוברות והשבות בעברית תקנית של "אקסיוז מי מם, דו יו וונט תו טריי אמייזינג מוסטרייז?" ("סליחה גברת, האם את רוצה לנסות קרם פנים מדהים?"). הכל מים המלח. כתוב על האריזות "ים המוות" (The Dead Sea) …טוב העיקר המינרלים חוץ מזה את מי מעניינת היום אשת לוט או הבולענים? אם הם היו רואים את זה בחי או אפילו בצילום…. הרי זה לא יאמן, השאול פשוט פותח את הפה עם כל המלח הזה מסביב. זוועה.

צילמתי את התמונה הזו בקיץ אבל רק עכשיו יכולתי להראות אותה למיכל. שגיא – הכרנו שתינו מתמיד, היה נאור וגם שקרן פתולוגי.

חלק ב': יובל זהבי

בסמוך לגיל שלושים, אגב הלחץ של למצוא חתן, הלכתי להדריך אומנות בקייטנה פרטית בצפון תל אביב, שאורגנה ונוהלה על ידי שני ספורטאים. אחד ניראה לי אז זקן ומחוטט והשני צעיר וכזה יפה, כמו שרואים רק בסרטים. בפגישה מקדימה שערכו השניים בקפה ברח' יהודה מכבי, הבנו ישר שיש עיסקה, מקצועית. היה קשה להוריד את העיניים ממי שהציג את עצמו כיובל זהבי (הצעיר), אבל היה גם ברור כאונקית זהב שלא מדובר במאור אינטלקטואלי. שכל ברגליים, בקיצור.
הם קיבלו אותי כמדריכה לקייטנה היוקרתית שלהם וביקשו ממני להכין להם תוכנית כתובה. הימים, ימי טרום אינטרנט וכבר בשישי אני מתקשרת לומר ליובל היפה, שהכל מוכן ושאני יכולה להקפיץ לו את התוכנית מתי שנוח לו. הוא אומר לי שמצוין ושאם בא לי אני יכולה להביא לו את זה אפילו היום בחמש לשיכון בבלי. כלומר עוד שעה וחצי. בטח שהתגנבו מחשבות שחמדו – אולי בכל זאת יובל זה "הוא", אפילו אם הוא נשמע די עציץ – בכל זאת איזו נעימות יש בו ואיזה רוך. לא היה לי הרבה זמן, אבל לא מעט מוטיבציה. טסתי למקלחת. קודם כל מסכת בוץ לפנים מים המלח. זה מביא את העור למצב מנצח – אח"כ ברור – חפיפה, ובלאגן בארון הבגדים. יצאתי אני בדרך. יובל מחכה לי על המדרכה בחוץ – המראה שלו באמת מפיל, הזיכרון לא הפריז. אנחנו מחליפים ניירת וכמה מילות ידידות ואז הוא מוסיף, יאמר לזכותו, שהוא מחכה שהחברה שלו תרד, כי הם נוסעים להורים לארוחת ערב. באמת לא נורא, הוא רק יפה וידעתי אכזבות מורכבות מזו. ככה, חזרתי לדירה שלי בגבעתיים לרביצת שישי מסורתית. העיקר שיש לי עבודה לא רעה לקיץ, מקום מהוגן ותמורה הולמת. לא עוד קייטנת אגד רעשנית ולוהטת, סיכמתי לעצמי בסיפוק ונכנסתי בחזרה הבייתה. בכל זאת שיקפתי במראה, לאמוד מחדש את מה שיש ברשותי. מבט ראשון – אולי טעות אופטית, מבט שני – לא יכול להיות! ומבט שלישי – גרוטסקה נקודה. לא, זה לא צל. שאריות ממסכת הבוץ שמרחתי בנדיבות נותרו מרוב חיפזון במקומן וכמו זקן סמיך היו דבוקות לי מתחת לסנטר ומטה.
יובל זהבי האתלט ההורס הביא אותי לבזיון מלוח. אז עוד לא הכרתי את ג'ון הספרית.

חלק ג': קני רוג'רס

אחרי הנסינות שלי פה עם ספרים ("מעצבי שיער") החלטתי להכריז על ג'ון כספרית המשפחתית שלנו ואתמול הגיעה העת. שמחתי, כי כשבאתי היה בתור רק איש אחד לפני והוא כבר היה ישוב על הכסא המסתובב. כסוף כבן שישים וחמש שיקללתי, כולו בלורית, שפמפם וזקנקן מטופחים ומעוגלים בשיק ארכאי וזה עוד לפני שהתקצץ. טבעות זהב עיטרו באצבעותיו ושרשרת עבה את צווארו. כמה שלא ניסיתי להתרכז ב'אנשים טובים' של ניר ברעם, קולו הרדיופוני של האיש והתפארויותיו לא אפשרו לי לעשות זאת. הוא התגנדר בכך שבא ליוג'ין מקליפורניה, סיפר על האופנוע שלו וחיכה לתשואות כשאמר שבסוף השבוע ימלאו לו שיבעים. ג'ון, כמובן הגיבה בתדהמה מזויפת שהוא בכלל לא ניראה והוא, בחוסר רגישות טווסי, שלף מולה את המובן מאליו – החברה שלו צעירה ממנו בהרבה שנים, בת חמישים וחמש, "אז אולי בגלל זה", הסביר. כמה מקורי. אחר כך כששילם על התספורת, לא התקמצן על אקסטרות ורכש גם בקבוק גדול של ג'ל לשיער שהיה בהנחה של 25%.
אחרי שעזב, ג'ון – שהתגרשה מבעלה (ככה סיפרה לי פעם) לפני כמה שנים בול על הוואלנטיין דיי ("יום האהבה") סיננה בכעס נוסטלגי:
– "הגבר שהיה פה עכשיו כל כך מזכיר לי את קני רוג'רס".
– "למה?" ניסיתי לשחזר מי מבין הכוכבים הקשישים הוא קני רוג'רס.
– "התכשיטים שלו וסגנון הדיבור שלו…. תמיד משוויץ בכל דבר". היא חייכה, אבל היה בה משהו מר, יכולתי לדמיין דימעה מלוחה גולשת על לחייה. כשנזכרתי ודמותו של קני צפה ועלתה, פיתלתי: אולי פעם חשבה שהוא שר את "ליידי" בשביל מישהי כמוה או לפחות בשביל נשים בנות גילה.

קני רוג'רס שר את "ליידי". (בחיי שהוא היה נורא דומה לו).
*

חתיכים. אפקט הקריסטל או אפקט הבולען? סוגיה מלוחה, שלטעמי לא סוקרה דיה על ידי התקשורת. תמיד יש נושאים חשובים יותר.

מאובן.JPG

זו הייתה גבריאלה מ'בגדים זה את'. בעלת חנות הסימטה הכי מעודכנת במולדת. "תשמעי, אורגון", למרות המרחק, קולה העמוק נשמע כה בשרני, "סיכות לבגדים זה עכשיו טרנד עולמי, קאמבק ענק. הכל הולך –  גם פנינים פוזלות של הסבתא וגם מיחזור תבניות ביצים וקופסאות של סרדינים. אז חשבתי – למה שלא תלכי על זה גם? תנברי קצת בכל האלטעזאכן שאת אוגרת לך שם, בין היערות המשמימים של הגויים ותתחילי לייצר קצת ציוויליזציה!", תוססת מאנרגיה בינארית, מתלהבת כפייתית, היא נשמעה כרגיל – מאוד משכנעת. זו תמיד היתה חידה ופלא – העובדה שיש בינינו איזה ציר אלחוטי מחבר, כי מבחינתה ופעם אפילו אמרה את זה, אני סוג של מאובן. אבל למה להיות קטנוניים? זה רעיון מאוד חמוד.

"אין דבר בלי סיבה" (שמתי לב, שאפילו חברי הנוקשים ביותר מתים על המשוואה הזו). הנה, פעם קניתי באיזה שוק פשפשים בלונדון, מאובן של שבלול. אין לי מושג למה. לחשוב שסחבתי מלונדון, עוד עצמות לאכלס בהן את ארץ האבות ניראית לי היום – תמוהה, בלשון המעטה. אבל אם לעזוב לרגע פתולוגיה ו/או זאולוגיה – ספירלה היא צורה מדהימה. כל כך מיסטית וזו אגב עובדה בדוקה. אם מתחילים בקצה הפתוח – וכן, זו דרישה אלמנטרית, כעבור אי אלו ובלי שום אפשרות לחזור – נכנסים לביפנוכו. זה די דומה ליוגה. מכיווץ שריר מזערי באצבע הקטנה בכף הרגל, דרך העמסת עול כבד על הירכיים, בואך למרכוז דרך העין השלישית, מתרחשת הכרת תודה פלוס ג'סטות רחבות לב, לשמש. זה לוקח, זה לוקח רחוק.

מכל מעברי הדירות ואחר כך היבשות והגשמים כבר אין לי אותו, אולי נקבר סוף סוף כדת משה או ישמעאל באיזה ערוגה ראויה באזור גוש דן רבתי ואני מקווה מאוד שכמו שצריך, בלי שום מסחרה. לי נשאר רק צילום שלו ברזולוציה גבוהה במחשב. קובץ שפשוט לא נוטש. כל כך הרבה אחרים אבדו או התפרמטו אבל הוא נשאר: ה-JPG (קובץ תמונה) של הברל'ה מלונדון. יציב, ללא חת.

אז איכשהו דברים מתחברים. שחוק וידוע, לא חסר כאלו שטוענים שהכל זה סימנים. היום כאבה לך השן, מחר תהיה מוזמן לחתונה, שמת לב שחסרה לך גרב סימן שעומד לרדת גשם, דברים כאלו. אותו הדבר גם במקרה הזה. רק לפני שבוע התקשרה ודיברה על אופנה וטרנדים ואופס למחרת – אתר הנצחה הבייתי שלי (מסוג פי סי) הקפיץ את ברל'ה מלונדון מבין חלונותיו. התבוננתי במאובן הזה שוב כלא מאמינה. איזה דבר! צעיר בזקנתו, רוחני כביום היוולדו. פשוט יפיפה מנשוא! ואם כבר סימן מסתכל לך ישר בעיניים, אז תסובב את הראש לצד השני?

סיכת שבלול מאובן
הדפסתי, צבעתי, חתכתי, הצמדתי, הברשתי בלכה, מוכן.
ברל'ה יצא מהקשיח ועכשיו הוא סיכה.

כניראה אין דבר כזה "נטול רגשות אשם" – לפחות בתרבות שאני באה ממנה. או שסתם מתוך קירבה טבעית של בין אדם לשבלולו, הרגשתי צורך לשאול אותו. אחרי הכל התהליך עצמו היה מאוד אינטימי – המדידות, השכפול, החיתוך, המגע – וכן, בטח רגע השיא – הדבקת סיכת הביטחון מאחורה.
– "תגיד לי ברל'ה, כייף לך עכשיו? יותר טוב מקודם?", שאלתי ברוך.
– "רגיל, עובדים קשה ולא מתלוננים", הוא מכיר את מאטריית המצפון טוב ממני, הממזר…
– "מה זאת אומרת ברל'ה?! רבצת כמה שנים טובות באפלה של הדיסק הקשיח בלי שאף אחד שם לב אליך, עכשיו איך שלא מסתכלים על זה, שינית סטטוס… חוץ מזה, יש סיכוי לא רע בכלל שאתה אוטוטו מוצמד לאחת והיחידה!", ניסיתי בכוח להלהיב.
– "באמת תודה רבה לך! עכשיו את נזכרת לשאול?! אז לידיעתך – אני בכלל בענין של גברים!",  שיחרר בתסכול.

…. איזה מצב, כשאתה מאובן – גם אם מסמנים לך, אתה לא רואה כלום!