מאובן.JPG

זו הייתה גבריאלה מ'בגדים זה את'. בעלת חנות הסימטה הכי מעודכנת במולדת. "תשמעי, אורגון", למרות המרחק, קולה העמוק נשמע כה בשרני, "סיכות לבגדים זה עכשיו טרנד עולמי, קאמבק ענק. הכל הולך –  גם פנינים פוזלות של הסבתא וגם מיחזור תבניות ביצים וקופסאות של סרדינים. אז חשבתי – למה שלא תלכי על זה גם? תנברי קצת בכל האלטעזאכן שאת אוגרת לך שם, בין היערות המשמימים של הגויים ותתחילי לייצר קצת ציוויליזציה!", תוססת מאנרגיה בינארית, מתלהבת כפייתית, היא נשמעה כרגיל – מאוד משכנעת. זו תמיד היתה חידה ופלא – העובדה שיש בינינו איזה ציר אלחוטי מחבר, כי מבחינתה ופעם אפילו אמרה את זה, אני סוג של מאובן. אבל למה להיות קטנוניים? זה רעיון מאוד חמוד.

"אין דבר בלי סיבה" (שמתי לב, שאפילו חברי הנוקשים ביותר מתים על המשוואה הזו). הנה, פעם קניתי באיזה שוק פשפשים בלונדון, מאובן של שבלול. אין לי מושג למה. לחשוב שסחבתי מלונדון, עוד עצמות לאכלס בהן את ארץ האבות ניראית לי היום – תמוהה, בלשון המעטה. אבל אם לעזוב לרגע פתולוגיה ו/או זאולוגיה – ספירלה היא צורה מדהימה. כל כך מיסטית וזו אגב עובדה בדוקה. אם מתחילים בקצה הפתוח – וכן, זו דרישה אלמנטרית, כעבור אי אלו ובלי שום אפשרות לחזור – נכנסים לביפנוכו. זה די דומה ליוגה. מכיווץ שריר מזערי באצבע הקטנה בכף הרגל, דרך העמסת עול כבד על הירכיים, בואך למרכוז דרך העין השלישית, מתרחשת הכרת תודה פלוס ג'סטות רחבות לב, לשמש. זה לוקח, זה לוקח רחוק.

מכל מעברי הדירות ואחר כך היבשות והגשמים כבר אין לי אותו, אולי נקבר סוף סוף כדת משה או ישמעאל באיזה ערוגה ראויה באזור גוש דן רבתי ואני מקווה מאוד שכמו שצריך, בלי שום מסחרה. לי נשאר רק צילום שלו ברזולוציה גבוהה במחשב. קובץ שפשוט לא נוטש. כל כך הרבה אחרים אבדו או התפרמטו אבל הוא נשאר: ה-JPG (קובץ תמונה) של הברל'ה מלונדון. יציב, ללא חת.

אז איכשהו דברים מתחברים. שחוק וידוע, לא חסר כאלו שטוענים שהכל זה סימנים. היום כאבה לך השן, מחר תהיה מוזמן לחתונה, שמת לב שחסרה לך גרב סימן שעומד לרדת גשם, דברים כאלו. אותו הדבר גם במקרה הזה. רק לפני שבוע התקשרה ודיברה על אופנה וטרנדים ואופס למחרת – אתר הנצחה הבייתי שלי (מסוג פי סי) הקפיץ את ברל'ה מלונדון מבין חלונותיו. התבוננתי במאובן הזה שוב כלא מאמינה. איזה דבר! צעיר בזקנתו, רוחני כביום היוולדו. פשוט יפיפה מנשוא! ואם כבר סימן מסתכל לך ישר בעיניים, אז תסובב את הראש לצד השני?

סיכת שבלול מאובן
הדפסתי, צבעתי, חתכתי, הצמדתי, הברשתי בלכה, מוכן.
ברל'ה יצא מהקשיח ועכשיו הוא סיכה.

כניראה אין דבר כזה "נטול רגשות אשם" – לפחות בתרבות שאני באה ממנה. או שסתם מתוך קירבה טבעית של בין אדם לשבלולו, הרגשתי צורך לשאול אותו. אחרי הכל התהליך עצמו היה מאוד אינטימי – המדידות, השכפול, החיתוך, המגע – וכן, בטח רגע השיא – הדבקת סיכת הביטחון מאחורה.
– "תגיד לי ברל'ה, כייף לך עכשיו? יותר טוב מקודם?", שאלתי ברוך.
– "רגיל, עובדים קשה ולא מתלוננים", הוא מכיר את מאטריית המצפון טוב ממני, הממזר…
– "מה זאת אומרת ברל'ה?! רבצת כמה שנים טובות באפלה של הדיסק הקשיח בלי שאף אחד שם לב אליך, עכשיו איך שלא מסתכלים על זה, שינית סטטוס… חוץ מזה, יש סיכוי לא רע בכלל שאתה אוטוטו מוצמד לאחת והיחידה!", ניסיתי בכוח להלהיב.
– "באמת תודה רבה לך! עכשיו את נזכרת לשאול?! אז לידיעתך – אני בכלל בענין של גברים!",  שיחרר בתסכול.

…. איזה מצב, כשאתה מאובן – גם אם מסמנים לך, אתה לא רואה כלום!

6 מחשבות על “מאובן.JPG

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s