כשצנח במהלך הלילה, היא ישנה.
על הבוקר קמה אחוזת טירוף, לבדוק, לרחרח מבעד לוילונות, אך לא העלתה דבר. אני זוכרת שפעם אמרו לי עליה, שאין לה גבולות, שכוונותיה רחוקות מלהיות טהורות, שהיא אשפית באחיזת עיניים הכלבה הזאת!
איזה שטויות!!! רוחמה לוקחת דברים ללב יותר מכל אחד אחר שאני מכירה – ובכישרון אמפתי נדיר, קשובה לרחשי הזולת ולפלאי מזג האוויר. מן הסתם, זה לפחות חלק ממה שגורם לה לכזה מפח נפש. השמועות, הליחשושים, הקור. לא קל.
לפנות ערב, לאחר כשנירגעה מהמצוד העקר הזה, סוף סוף ניגש אליה –
"סנאית שלי?"
"עזוב" נאנחה בכבדות "זה לא הירח…"
"אהובתי," נגע קלות בעורפה "גם אם זה היה הירח, הדבר מקומם אותי כשלג דאשתקד".
חודש: נובמבר 2010
בכל זאת זה צובט בלב
פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה – נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים – שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?
איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני בערך שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.
אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.
בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט – דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום. הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.
"אמהות בהרי ירושלים"
" צובה/סובה: אמהות בהרי ירושלים" (90/140, ס"מ) , אקריליק על בד.
(בהשראת שירו של אצ"ג משנת תש"ח -"שיר כל האמהות בהרי ירושלים בלילה"). ברקע צילום של מפגש היסטורי בין הנציב הבריטי – הרברט סמואל ובין אלברט איינשטיין, מלפניו בגאון שתי "אמהות אומה" מחויטות (נלקחו גם הן מאותו התצלום) ומצד ימין, גדולת מימדים – פלשתינאית ובידה מצלמת וידיאו.
על מה כל החגיגה?
מעל פסגת הר הצופים, בואך נוף ים המלח – ארבע שנים – חיים למד ארכיטקטורה, חנה צילום ואני אמנות. בהחלט, הייתה קפיטריה של שלום בין המחלקות. אחר כך הם הפכו לזוג ומאז, כשאנחנו מגיעים, אנחנו מבקרים אותם בבירה, קרוב למונטיפיורי ולתצפית על החומות, כשצל אפלולי חופן בעצי ירושלים. זה לא בענין של נוסטלגיה, זה כן בדיבור על זמן ומקום, נושא שחיים (כהן) מצייר.
על העדשה המקרבת שלו, פילטר תכלכל ובוהק שמכתים בטלאי צבע עירניים, קריאה מחודשת של ההיסטוריה. מגלגל סרט מושך שהוא חידה רצופת מפגשים חגיגיים ולא מקריים עם אושיות הארץ. הרצון חד וחשוף דרכם: לשחזר, להבין, לפתור. אלא שכמו צחוק צורמני מושתלות בהם גם דמויות צעצוע מטרידות (ביצת הפתעה או פליימוביל?) שמתקתקות בזמן ובעניני אושר, שמחה וצריכה בסגנון גלובלי, נוקשות בדלת: "המערביזציה כבר פה! מקומי ואותנטי הם זן נכחד!"
"בת ציון" (90/140 ס"מ) , אקריליק על בד.
מבוסס על צילום "הפלמ"חניקית עם האקדח", שנלקח בתש"ח ביער בן-שמן.
חבושת כפייה היא לכודה (עימות ישיר במרחק נגיעה) עם בובת ברבי (רוצה לשאול משהו?),
עם בובת בבושקה (מזכרת ממולדת העגורים?), עם רובוט צעצוע (רוצה להשתתף בקרב?), עם אחיה הגברים הלוחמים (ישנה אחווה) ועם המגורשים המתדפקים מאחור (מחפשים מפלט).
"חתונה יהודית" (90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
שברי חג ומסורת – נגינת כינור, מכוסה בלבן, זר, אורחים, צילומים, משפחה.
זה היום שלה, של הכלה, של הבובה .
חיים דן בדמותה של ה"גיבורה" (הפלמחניקית מבן-שמן, מרי פופינס, "הכלה", "האם") וגם בגיבורי התרבות, הגווארדיה האומנותית. בעבודה "צובה/סובה: הסצנה האמנותית" הוא משאיל את חברי הסצנה האמנותית של שנת 1926 מצילומו של אברהם סוסקין (שכינס אותם ליום צילומים בסטודיו שלו בת"א) ושותל אותם בנוף של צובה. שידברו על זה. שיגידו לנו – מה עושים עם צובה? איזה יצוג, משרבטי הארץ, מנפיקים לזכרון הזה?
צייר שואל ציירים: איך ציירתם? איך תציירו?
לארי אברמסון אומנם לא הגיע אבל הוא נוכח, עם כל הצמחים השבריריים והעיתונים שהדביק על בדי קנבס רטובים שצייר שם, תלש, מחק, תלה ומיסגר. כך או כך, מוזיאון תל אביב, נוף צובה או חבורה כזו מיתולוגית לא עושים הרבה רושם על הגיבורה הורדרדה והפופולרית – דורה, שבכלל נוצרה בסין על בסיס אורינטציה מקסיקנית – ואין לה מושג בציונות, אדמת טרשים, שנת ארבעים ושמונה או ה"קונפליקט". היא ילדת קניונים – סלבריטי, מבוקשת ומוכרת בכל העולם. חייכנית, מלאת חיים ומקפצת ואם תשאל דור צעיר – תחליף מצוי ושווה לכל נפש עבור כל דילמה או בעית זהות.
"צובה/סובה: הסצנה האמנותית" ( 90/140 ס"מ), אקריליק על בד.
עומדים רחוקים מימין למעלה: פנחס ליטבינובסקי (מחזיק דובי) ויונה צליוק (עם גלגל).
מימין להם, קרוב יותר: ברוך אגדתי. יושבים מימין: יצחק כץ, יצחק חזין וראובן רובין.
עומדת במרכז הרחוק: ציונה תג'ר. יושב בפרופיל (בין תג'ר ודורה): אריה לובין.
יושב קרוב משמאל: יוסף זריצקי (משמאלו – ראש דשא ומימינו דורה בתנועת ניצחון אופיינית)
קרוב מימין: מר תפוד.
ואיזו עבודה ריחנית היא "פרחים"? תענוג! זר ורדים צונן (בטח מאיזור הים הצפוני) שבא להרגיע את מה שצורב, נעזר במרי פופינס (בדמותה של ג'ולי אנדרוז), קוסמת נחמות – נוצריה, זכה, עם פרחים בכובע ושיר בלב. אבל חלקי הפליימוביל התוקפניים, מזכירים גם לה: המציאות השתנתה – שום דבר לא נותר פשוט.
"פרחים" (35/70 ס"מ), אקריליק על בד.
זר תוצרת חוץ, צונן ושופע.
*
ליצירת קשר עם חיים כהן: ccnc@013.net
© הזכויות לצילומים שייכות לחיים כהן.
עם הענן ועם הרוח המיבב
כפר המלאכים
מייפלטון (Mapelton), אורגון – יש מקום כזה. מבודד, בהרים, קרוב לאוקיינוס. מריאן כבר שם משנת שמונים ואחת (פשוט יצאה מכלל תיפקוד) ולורן הגיעה, מיד אחרי ההתפרצות האיומה שהייתה לה בחג הודיה, שנה לאחר מכן. באמת לא נעים להיזכר, איך שמזגה מעט מהנוזל האדמדם (רוטב החמוציות שאמא שלה הכינה בעצמה) על נתחי ההודו הדקים שבוב פרס לה ואז, בבת אחת – דמעות מילאו את עיניה ונשרו בהמוניהן ישר לתוך הצלחת. סמוקת לחיים, חטפה את הסכין הגדולה מבוב (שעדיין המשיך במלאכת הפריסה מהציפור לאחרים) וזעקה באומללות קורעת לב: "שצ'רלי יסביר לי למה! אני רוצה שצ'רלי יסביר לי למה!". כולם ידעו לאיזה צ'רלי היא התכוונה. שמעו עליו ממנה כבר מיליון פעם. זה היה צ'רלי טאונסנד, שאת דמותו גילם השחקן ג'ון פורסייט (ששיחק בהמשך את בלייק קרינגטון בסדרה המכוננת "שושלת"!). הוא כיכב בסיפור ההצלחה הזה כסרסור בלשי שתמיד צולם מהגב ונתן הוראות בטלפון – ל"מלאכיות שלו". למרות ש"השם" שלו היה תקוע כמו גדול בשם של הסידרה ("המלאכיות של צ'רלי"), סביר להניח אישררו בלב כולם כאחד, שהעלאתה או הורדתה של הסידרה הלוהטת, לא היתה מותנת בגחמותיו. בני משפחתה האוהבים של לורן, ידעו שדברים אצלה שינו מסלול, לא מאתמול – אבל כן מאז שהסדרה עלתה לשידור, לפני כחמש-שש שנים. אבל הפעם הזאת, עם הסכין הענקית, היתה נוראית ומטלטלת – בערב החג לחטוף את זה ככה בפרצוף…. ברור שכל סוף השבוע המשפחתי הזה של החג שהיה אמור להיות מענג ומרגיע, הלך קאפוט אך מעבר לכך, היה ברור שחייבים למצוא לה מהר ככל האפשר, מקום שיוכל לתת מענה ומרפא לתיסמונת הקשה שאחזה בה או בשפה המקצועית – ל"סינדרום המלאכיות של צ'רלי".
הפתיח של הסדרה "המלאכיות של צ'רלי"
לורן פשוט התאהבה בדמות של ג'יל מונרו שגולמה על ידי פארה פוסט (תופעה די נורמלית בשנים ההן – מי יכל לעמוד בפני היופי הזה? החיוך המושלם, עיני התכלת הרכות…). לפני שנחשפה לסידרה, כבר סיימה שנה שניה בקולג' הירוק סמוך לשיקגו (קרוב לבית) אבל עדיין לא מצאה את עצמה. צפיה בחמשת הפרקים הראשונים של "המלאכיות של צ'רלי" – חוללה בה מהפך שהיה קשה לפספס – היא התחילה להתנדב המון שעות במשטרה, חזרה לשחק טניס בכפיתיות וצבעה את השיער ב"בלונד גוונים". כל בוקר עמדה מול המראה עם הפן איזה חצי שעה עד שהצליח להפיק את הגלים ההפוכים והקופצניים לשני הצדדים בדיוק כמו שצריך. פחות או יותר באותו זמן, בחוף המערבי, בקולג' חמים יותר בארווין, קליפורניה, מריאן התמגנטה אל הדמות של סברינה דאנקן (השחקנית קייט ג'קסון). מבחורה ג'ינג'ית עם נמשים ומבט חולמני הפכה את עצמה להעתק של המלאכית סברינה – נרשמה לקורס רכיבה על סוסים ולקורס ירי וצליפה, הורידה שישה קילו, צבעה לחום כהה וגזרה את השיער בתספורת קארה-כלב עם שביל חריף באמצע. כמובן שלכל הבון-טון הזה שתיהן הקפידו להוסיף את שפת הגוף, שפת הפנים ואופן הדיבור של הכוכבות. אצל לורן בלטה הג'סטה של ניעור השיער תוך כדי הנפת הראש לאחור והחיוך של פרסומות למשחות שיניים ואצל מריאן – המבט הנוקב – מן מירכוז נשרי כזה שלווה בהתנהלות אתלטית. לומר את האמת? זה היה שידרוג לא רע בשבילן – נתן להם כיוון מנצח בעניני אופנה, שיק ומשמעות – ובגיל הזה מי צריך יותר?
אבל המכה חבטה בעוצמה כשהסידרה ירדה. זה לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה. לאחר ששלושת המלאכיות המקוריות (פארה פוסט, קייט ג'קסון וג'קלין סמית') נטשו בזו אחר זו והוחלפו בשחקניות אחרות לתוך אותה התבנית מול אותו צ'רלי ועל אותו הסט. זה כבר לא היה זה. ככה שיחקו באכזריות ברגשותיהם השבריריים של מעריצי הסידרה, הרבה יותר גרוע מלחתוך הכל חד וחלק. זה היה כמו לקבור אדם חי.
בני המשפחות – אלו משיקגו ובודאי אלו מקליפורניה – ידעו היטב, שלכל התמכרות או התרופפות נפשית ולו מהסוג האיזוטרי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ישנה כתובת ומקלט (אי שם באחת מהמדינות המאוחדות), כלומר קליניקה בתשלום שלא כלול בביטוח הרפואי. אלו ממזרח ואלו ממערב – חשבו, חיפשו ומצאו את "כפר המלאכים" (Angels' Village) שבמערב מדינת אורגון. באמת שאפשר להתבלבל – מקום שהוא כמו גן עדן! על גדות הנהר ועם צוות עובדים מקסים! מזל שהמשפחות שלהן יכלו לממן לוקסוס כזה ונס שהן מצאו האחת את השניה. לא, לא היתה חסרה להן "השלישית", הן לא אהבו את המלאכית קרי גארט (השחקנית ג'קלין סמית'), שתיהן חשבו אותה למזויפת ויכלו להשבע שגם באמיתי, פארה פוסט וקייט ג'קסון לא סבלו אותה, חוץ מזה במייפלטון היו לפחות עשר "קרי-איות" מדומות, אם ממש הרגשת צורך.
מייפלטון, אורגון – בהרים ליד נהר וקרוב לאוקינוס
הגישה הטיפולית של "כפר המלאכים" אומרת: טבע במינון גבוה ושטיפת זכרונות טלוויזיונים באופן יומיומי על ידי חשיפה לאחרים. ההנחה הכוללת היא שמה שיטושטש יכאיב פחות. זה כמו שאם מישהו נגמל מסמים, אי אפשר לדרוש ממנו גם להפסיק לעשן או לשתות קפה, יש גבול. כלומר הכיוון לא היה התנזרות מוחלטת מטלוויזיה ומסדרות בהמשכים אלא שימוש באלו כאלמנט טיפולי (כמובן שמשמעות רבה יוחסה ל-"למה חושפים במקום? מהם התכנים החלופיים?"). בסופי השבוע היה גם בונוס שלא תלוי בכלום – הקרנה חוזרת ונשנת של כל פרקי הסידרה הלחלוטין מופרכת -"ספינת האהבה". כי לך תמצא אדם אחד (חולה או בריא) שהסדרה הזו לא תפיח בו משובת נעורים.
דר' דייב מקנזי פרש (יצא לפנסיה ועבר לאריזונה החמה) לאחרונה מניהולו הרפואי של "כפר המלאכים". את מקומו תפסה דר' לורה סטיבנסון מבוסטון. העבירה את כל המשפחה שלה לגור בחור הזה – מייפלטון. הוריה היגרו לארה"ב מאנגליה והיא ראתה עצמה בריטית לכל דבר – הנידונודים עם התה והחיבה לקולוניה ההודית. לא לגמרי ברור מה שכחה כאן במייפלטון, אבל בטוח שהיו לה דברים שהעדיפה להשאיר מאחוריה, אי שם בחוף המזרחי. מבחינה מקצועית היא בהחלט התחברה לגישה הטיפולית של המקום – כלומר ל"גישת הטישטוש", אך ביקשה לעבוד עם חומרים איכותיים יותר.
חדורת מוטיבציה ואמונה בדרכה דר' סטיבנסון החליטה לנקוט קו מעט אגרסיבי: פסק זמן משתי סדרות הקש הנגועות באותה מגפת סקס ויופי – "בלשים בלילה" עם ברוס וויליס וסיביל שפרד המהממת ו"תיקים באפלה" עם דיוויד דוכובני וג'יליאן אנדרסן הקפואה. כן, כל הסדרות שהקרינו ב"כפר המלאכים" היו דור אחד אחורה – גם מטעמי חיסכון וגם בגלל שזו הייתה ההעדפה של הלקוחות – הזמן ההוא על פני הזמן הזה.
סטיבנסון החליטה ללכת עם האמת הפנימית שלה – המוח הבריטי. בכנות היתה משוכנעת שזה יוביל לפריצת דרך לפחות אצל חלק מהמטופלים. בקפידה בחרה כתחליף בשתי סדרות בילוש מהשורה הראשונה (לטעמה), רף גבוה שיש בכוחן, כך האמינה, לטשטש עכבות מזיקים ונחותים.
בשבוע הראשון החלו בהקרנה מסיבית של פרקים של "החשוד העיקרי" עונה ראשונה – בכיכובה של הלן מירן. מה שנקרא "לעשות בית ספר". לורן ומריאן, שצפו בטלוויזיה הפנימית ביחד לקחו את זה מאוד קשה.
– "למה הכל נוקשה כל כך, קר ומכוער?" הטיחה מריאן.
– "ולמה שמו שם את הסבתא הזועפת הזו במרכז הענינים?" לורן השיבה לה במבט חסר אונים.
צריך לקחת בחשבון שכשהלן מירן שיחקה בעונה הראשונה של "החשוד העיקרי" היא הייתה בת ארבעים ושש, קרובה מדי לגילן של מריאן ולורן (בנות החמישים פלוס מינוס, כמו רוב הדיירות ב"כפר המלאכים") והן לא אהבו את זה, הן לא צריכות שיקוף של המציאות העכשווית, הן זקוקות לקאמבאק!
געגועים עזים לשנות השיבעים והשמונים תקפו את לורן ובכי היסטרי החריד את לילותיה של מריאן. זה היה עוד כלום, שבוע אח"כ הנחיתה עליהן סטיבנסון את הסבתא רבה "גברת מרפל" (בהפקה מייגעת במיוחד של ה- BBC). איזה אסון! כל הכובעים האלו והמבטים הדמוניים…..
השבועיים הללו היו טריגר לרגרסיה כוללת ב"כפר המלאכים". זה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים – ממכנסי הג'ינס שכאילו נהיו עוד יותר צמודים ועד לקו חגורת המכנסיים שהורם עוד יותר גבוה, ממש עד לחזה. למרות האיסור המפורש, צעיפים דקים וצבעוניים נקשרו לצוואר (וזה לא ענין של מה בכך במקום כזה) ובנוסף, יום אחד מרוב עומס בשימוש במיבשי השיער קפצו כל "פקקי" החשמל, מה שאף פעם לא קרה קודם ובחלק מהימים מדובר כבר בטמפרטורות חורף.
דר' סטיבנסון שבורכה בחושים חדים הבינה (למרות שהיתה חדשה), שהרפורמה שלה עירערה משהו מאוד בסיסי במקום, שאולי היתה טיפ טיפה דרמטית מדי. מבט אחד בעצים העבותים מסביב הבהיר לה שוב כמו מראת קריסטל שהיא תקועה בשום מקום ולא נימצאת שני מטר מהספריה של אוניברסיטת הארווארד בקיימברידג' (כמו קודם) ועד שתחשוב על תוכנית חלופית היא חייבת לעשות משהו. מהר. ככה בהבזק של רגע רצה הביתה ושלפה מהספריה בסלון את מה שניראה לה כתרופת קסם. "לא בלשי, אבל זה על בטוח" – ניסתה להרגיע את עצמה כשאחזה ביד מזיעה במארז הדי וי די של הסידרה הבריטית (עדיין התעקשה…) "גאווה ודעה קדומה". "כי אין יותר יפות וצחורות מליזי ואחותה ג'יין ומי אם לא מיסטר דארסי המפיל, יוכל לספק אי של יציבות".