בכל זאת זה צובט בלב

פעם השתתפתי בסדנא חד פעמית של הצייר אורי ליפשיץ. היו אנרגיות ערות, כולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיה של האישיות הנועזת שעשתה לה מוניטין. ליפשיץ אירגן ברישול מודל מאובק שהיה מורכב מחתיכת בד, קערה עם תפוזים וכמה ענפים יבשים. יאללה לעבודה. בזמן שאנשים התחילו להתייחד עם האובייקט הסוחף הזה, איש איש וכן-ציורו, האומן הדומיננטי והמוכר הסתובב בחדק בטווסות של תרנגול ובקוליות המתבקשת.
לא שזו הייתה סדנא נורא מעניינת או פורה במיוחד, אבל לעומת שעורי סטודיו אחרים שלקחתי בהם חלק, עם מורים לציור מכל מיני סוגים, ממנה – נשאר לי משהו שניתן לחרוט על לוח הלב. אפשר להגזים ולומר שאימצתי בה סוג של מוטו לכל החיים. זה חתך באוויר, אחרי שניות ספורות שאורי ליפשיץ ליכסן מבט של שועל ברישום שעבדתי עליו ובנונשלנטיות זרק לעברי את המשפט המכונן:
"אל תהיי נודניקית לתפוזים!"
נשארתי, ימים רבים אחר כך ויהיה נכון להגיד שעד היום, הלומת פילוסופית פרדסים ומוקסמת. מאז, בכל פעם שאני מרגישה את הנטיה לנודניקיות, אני משננת בראשי את המסר ההוא מלפני יותר מעשרים שנה.
זה לא מדהים – שבן אדם שלא היה לך ולא יהיה לך איתו כלום, מצליח לתת לך משהו כל כך יקר, לנצח?

איך כל ההקדמה הזו קשורה לכאן ועכשיו?
לפני בערך שבועיים פרסמתי כאן פוסט ("עם הענן ועם הרוח המיבב") עם צילומים של השלכת הצבעונית שהשתוללה פה. עכשיו היא כבר מתחילה להדלדל ומה שנשאר זה לחיות את "השאריות" ולהתמודד עם העובדות בשטח.
אני מקווה שאורי ליפשיץ לא היה מגדיר אותי עכשיו כ"נודניקית לסתיו ושלכת". תבין אורי, המציאות טופחת מכל עבר והמצב כרגע, מרתק באופן אחר לגמרי. הייתי חייבת לצאת לצלם שוב.

אנשים עם מכשיר מוזר שעושה רעש של מכסחת דשא, מסתובבים ברחובות ומאיצים רוח רעשנית
בעלים שרובצים בכל מקום, מפנים אותם בעזרתה לערימות בצידי הכבישים והמדרכות.
חלק מהעלים כבר רקובים מהגשם ושינו צבע לחום בוץ.

בית אחד, קרוב לשלנו מכוסה בכבדות בעלים גדולים. בגינה שלט פשוט – דיקט דק חתוך בצורה
של כלב בתנוחת חירבון קלאסית, צבוע בלבן ומסומן במילה "לא!" (!No) באדום. הטרייר המדומה
תמיד כובש בישירותו ובימים אלו אפילו צובט בלב.