מיאו טייגר

לפני שלוש שנים לקחנו את קיטי (החתולה…) מגרינהיל (Greenhill Humane Society) – המקלט הכי שופע לחתולים וכלבים בעיר. החלק של הכלבים קורע את הלב, כל כלב נמצא בכלוב נפרד, יש הרבה נביחות ותיסכול מעציב באוויר. לעומת זאת החתוליה, היא אתר קסם עבור אוהבי חתולים ואם לא היה מדובר בתחנה לזמן קצוב (…), היה לחלוטין לא מובן למה צריך לשלוף ממנה את הלקוחות. מדובר באולם מרכזי גדול בו שוהים הדיירים החברותיים ומצידיו, כמה חדרים קטנים ואינטימים עם דלתות זכוכית בהם ניתן למצוא ולבקר את החתולים ה"ביישנים" או את הגורים. אבל כולם – מי בצדדי ומי במרכזי, רובצים שם כמו בספא חלומות, בשלווה ושביעות רצון כמעט נרקוטית, על גבי מיתקנים מרופדים בגבהים שונים, בתוך מינהרות שמיכות וכריות ובמרחק נגיעה ונגיסה מאינסוף צעצועים.

ברוח התקופה, פינוקי כריסטמס חורפיים מציפים את המקום.

תמיד היו לי חתולים, ישראלים כמובן – עד לקיטי האמריקאית (פרוטסטנטית למהדרין). האם מרגישים הבדל? בהחלט! בשונה מחתולים ישראלים, קיטי מתאפיינת בחשיבה חיובית סיסטמטית, אינה יודעת היכן נימצאת אירופה, מאמינה בטוב ליבו של האדם ובעלת מוטיבציה של משקל לפי מטר (נכון לעכשיו מדובר בשמונה ק"ג דחוסים של עדינות שבולסים אוכל דיאטטי מיוחד ויקר, כאילו כלום). בסך הכל מדובר בחתולת מופת, שמסבה לנו הרבה מאוד צחוקים ונחת כמו גם איזון תרבותי. לכן, אחרי שחשבנו על זה כבר זמן מה, השבוע כשואקום החגים עוטף מכל עבר – הוחלט פה אחד: הולכים לקחת מגרינהיל שבקצה העיר עוד חתול או חתולה.
נכון שלשחק ככה עם הנתון הדמוגרפי של 'לא יהודים' בתוך המשפחה, במיוחד כשמגדלים ילד בגיל של פרי (7) – זה ענין שעשוי לרומם שאלות זהות לא פשוטות (שלמעשה ממילא מגיחות מעצמן…), כי גם חתולים אמריקאיים צעירים מאוד (כאלו שמאמצים ממש בסמוך לתום גיל הינקות) כבר יודעים:
א. לחכות כל השנה לכריסמסט  ב. לנדנד מהגשם הראשון על סנטה (כולל דרישה ללכת לקניון איך שמתחיל כל הבלאגן כדי להצטלם עם הסב הוורדרד והחייכן בלב כל המהומה והניאון) ג. לפנטז על השחזת ציפורנים בגזע עץ אמיתי שיהיה תקוע חודש שלם (!) באמצע הסלון (אין מה להגיד, זה באמת נשמע כייף…).

בכל הדילמות האלו של מיעוטים, לא הטרדנו כמובן את המתנדבת לורי, שעזרה לנו בסבלנות אין קץ, להכיר את "הנפשות הרלוונטיות" במקום הממכר הזה. היא הביאה אותה בסיור מודרך ויסודי שלא פיספס בפינות, על הפסגות ובתוך המחילות והמליצה לנו (בהתחשב בקיטי) לקחת חתול בוגר, רגוע ומאורגן על עצמו, כלומר – אזרח טוב ונינוח.

מתוקים, אך לא יצרו קשר עין משמעותי.

מקסימה –  אך לורי אמרה שקצת תוקפנית.

דומה מדי לקיטי.

לא טובה עם ילדים.

מה זה??? שיא של המתיקות! כן! זה ללא ספק זה!
בן שנה וחצי! אף כתום! נקודות של נמר על הבטן!
רגיש ונוח עם ילדים, זרים (כולל מזרח תיכוניים) וחיות אחרות!

משה ופרי עובדים על ערימת הבירוקרטיה:  כתב התחייבות שמכסה את כל האופציות
שניתן להעלות על הדעת
בנוגע למצב עתידי של בגידה בין יצורים חיים.
גם הפעם פרי החליט (מאוד מהר) על שם: "מיאו טייגר" ושם המשפחה? "מיאורסון" (כמו של קיטי).

מיאו טייגר מיאורסון, בתוך קופסאת הקרטון שמספק המקום ( עם הסלוגן הירוק "אמץ, אל תקנה" – באנגלית זה כמעט מתחרז) ארוז, פלוס צ'יפ אלקטרוני שהושתל לו בעורף, שיסייע (אם יהיה צורך) בזיהויו הניצחי כחתול שאנחנו הם בעליו. רגע מרגש, הזלתי דימעה.

כמעט יכולים ללכת הבייתה, אבל רק רגע… פעמוני חג המולד מצלצלים ולורי קוראת לנו לעצור. היא מושיטה לנו שי לכריסטמס בשביל מיאו טייגר – גרב חג המולד מסורתית עם כמה מתנות קטנות בפנים.
לא חיכינו לבוקר שאחרי ערב חג המולד (…בין כה אין לנו עץ, על אף הניג'וסים של קיטי) וכשהגענו הבייתה, ישר פתחנו ומצאנו – צעצוע דג מבד מנומר, כדור קופצני וחטיף.

16 מחשבות על “מיאו טייגר

  1. תתחדשו!
    הבחירה שלכם דומה שתי טיפות שתן-על-הפוף לנמר שהיה לי עד לפני חצי שנה ויום. בטוח תיהנו ממנו. ואולי תהפכו אותו לחתול ציוני נאמן.

    שני משפטים על כלבים וחתולים:
    כלב חושב שאתה אלוהים – הוא עושה הכל בשבילך.
    חתול חושב שאתה אלוהים – אתה עושה הכל בשבילו!

    נשים וחתולים יעשו מה שיחפצו וגברים וכלבים צריכים להירגע ולהתרגל לרעיון הזה. (רוברט א. היינליין)

    בהצלחה!

    אהבתי

    • תודה ארנון,
      (אני חוששת לשאול מה קרה עם הנמר שלך…)
      זה נכון – אני מוכנה לעשות הכל בשביל החתולים המתוקים האלו – האם זה הופך אותי לאלוהים בעינהם?… שוב הבעיה התאולוגית המתבקשת – לאיזה מבין האלוהימים? בעצם אתה יודע מה?…. עלית פה על משהו, לפני כמה ימים כשקיטי התחילה לנדנד על כריסמסט והעץ סיפרתי לה, בפעם הראשונה שנולדתי מרחק של עשר דקות מנצרת של ישו (בעפולה) ואז נחש מה? היא לא ניראתה מופתעת בכלל – כאילו שהקשר ביני ובינו, ברור לגמרי ושזה רק עוד פרט שמאמת שישראל היא ארץ שמספקת יופי של  חסדים ורוחניות…. אני די אוהבת את הגישה הזו… ו-בודאי שנעשה ככל יכולתינו להעניק למיאו טייגר מנה גדושה של ציונות.
      בקשר למשפט של רוברט א. היינליין, הואי יפה ואוטופי ובמילה אחת: הלוואי!

      אהבתי

  2. חתולים מצפים ממך לשיתוף פעולה. למשל שתפתח להם את הדלת בכל שעה שמתחשק להם, או את החלון. הם לא נעלבים מצעקות כמו כלבים, הם רק זזים קצת הצדה ונותנים לך להירגע. אחר כך הם יקרעו את הרשת של החלון, לא כנקמה אלא משום שאינך משתף אתם פעולה לשביעות רצונם. דקה אחרי שקרעו את הרשת הם קופצים לך על הברכיים כאילו כלום. ומסתכלים בך במבט התמים ביותר.
    .
    נשבעת לעצמך שלא תכניס עוד חתול הביתה, אבל עכשיו אתה מלטף את החתול שקרע את הרשת ובודק שקערת המים מלאה (אבל הוא שותה מהברז המטפטף ומהכלים בכיור ומכוס מים שהונחה בהיסח הדעת על השיש במטבח).

    אהבתי

  3. ווי, ווי
    לאוהבי חתולים כמוני, זה כמעט הזמנה לרוץ לרכוש כרטיס טיסה אליכם כדי לראות את המקום הקסום.
    והחתולים… איך אפשר בכלל לבחור בין הקסם הבלתי אפשרי הזה, ועוד בסוף לקחתם איזה פז ישראלי לכל הדעות.

    אגב, לי היה פעם חתול (שבעצם היה חתולה) שאספתי בין השיחים בהיותו(ה) בן שבועיים גג, ככה שהאכלתי עם טפטפת וכו'.
    בקיצור הנ"ל ששמו היה פוס פוס והיה יפה תואר, ניהל לי את הבית ונורא נהנה לעשות דווקא. למשל כשהיו באים אורחים דווקא אז היה עולה על השולחן בזמן ארוחת ערב וטועם מהצלחות(דבר שלא נהג לעשות מעולם).
    הוא לא סבל את הגברים בחיי ונהג לנחות להם על התחת כשהיינו במיטה ובמקום הרגיש הזה לנעוץ את כל אלפי ציפורניו.
    ובעיקר הוא היה עצבני שאני עובדת יותר מדי שעות ולא נמצאת איתו. בתור עונש נהג לחרבן על הכריות הגדולות שבאותה תקופה שמשו כמקומות רביצה בסלון. זה היה חורף גשום ביותר ולכבס את הכריות (כשלא היתה לי מכונת כביסה וגם הגשם לא פסק ככה שלא התייבש) היה עונש שלא יתואר…
    ואחרי כל זה כשהיה מתיישב עלי ומתחיל לגרגר ונותן לי ללטף את בטנו הלבנה… היה שובר אותי כל פעם מחדש.

    אהבתי

    • זה באמת היה מאוד קשה לבחור והתחושה הייתה שמרוב שזה קשה אולי כדי לבוא בפעם אחרת… אבל כשראינו את הישראלי זה היה ברור שלא חוזרים הבייתה בידיים ריקות. למרות שזה לא ניראה ככה בתמונה, מדובר בחתול ארוך מאוד. יחד עם הזנב משהו כמו מטר ושליש.
      הסיפורים שלך על פוס פוס, מאששים את חששותי כבר שנים ומדגימים את הצד הפסיכולוגיסטי שחתולים תופסים בחייו של בן אדם: השתנה בקשת על כל מה שאנחנו מחשיבים כחשוב ומקודש. אולי זו הסיבה שאנחנו אוהבי החתולים כל כך מעריצים אותם וסופר סובלניים כלפיהם – הם עושים לנו שירות  גדול בכך שהם חושפים את הגיחוך שבחיים שלנו בכזו שלוות נפש והומור ובלי להתעייף מניחים את הדברים כל פעם מחדש בפרופורציות משופרות.

      אהבתי

      • תשמעי, יום מאוד קשה עבר עלי היום. יום עם הרבה רוע ותוקפנות ועם עצב גדול על מוות של איש יקר ומבריק וצעיר ומבטיח שחסרונו עושה את המדינה שלנו לעוד פחות נסבלת
        ואז הגעתי לפוסט המקסים שלך ולחתולים המתוקים כל כך ולהומור ולרוך ולאהבה וזה הביא לי המון נחמה ועונג.

        אהבתי

      • קראתי את הפוסט שלך על עידו כהן. כתבת יפה ונוגע. משתתפת בצער.
        לאבסורד הקיומי, האכזרי (לעיתים יותר מדי קרובות) והחולף שלנו פה אין ממש נחמה, אז שמחה שבכל זאת מצאת פה קצת מהחמקמקה הזו. החתוליה הזו היא באמת מקום שמרחיב את הלב.

        אהבתי

  4. מה אומר לך…הזלתי דמעה. מרגש עד מאוד,מקסים ומעורר השתאות וקנאה. מתי כבר בארץ???!!  איזה מקום מכובד,אמריקה במיטבה.
    אני רק מקווה שכאשר תחליטו (אם בכלל) לשוב לכאן,לא תזנחו את חתוליכם המאומצים.
     
    התרגשתי.תיהנו מחייכם המשותפים וכל טוב.תודה על פוסט מקסים. טליה.

    אהבתי

    • המון תודה, טליה.
      ו…בודאי שניקח אותם איתנו לכל מקום, אחת מהתוכניות היא עליה מחומשת!
      *(אנחנו חתומים על שני חוזים דרקוניים בקשר לסוגיה הזו – כך שלקחנו אותה בחשבון)

      אהבתי

  5. מקסים !

    אבל למה מקפחים את הכלבים? זה נשמע נורא עצוב

    תמר, המקום הזה כל כך יפה, עם כל המחילות האלה והכריות . כל כך צבעוני ומתוק

    אני למדתי לאהוב חתולים רק בשנתיים האחרונות, בזכות לוּלי החתולה של בת אחותי ואחותי, שהיא מתוקה מתוקה וגרמה לי להתאהב בה. לפני כן נורא חששתי מחתולים ונרתעתי מהם. עכשיו אני ממש מאוהבת. היא גם מצחיקה נורא. וגיליתי איזה עדינות יש בחתולים וטונות של רוגע ופינוק. לולי היא שיא הפינוק מבחינה אבלוציונית לדעתי

    אהבתי

    • תודה איה,
      …אני לא חושבת שמקפחים את הכלבים, פשוט כדי לשמור אותם בתנאים אפשריים/בטוחים אין ברירה אלא לתת לכל אחד מתחם קטן משלו עם אוכל ומים משלו. יש שם כלבים ענקיים וכלבים קטנים. מה לעשות שזה ניראה אחרת, אבל זה לא שמדובר באפליה או הזנחה.
      שמחה שעולם החתולים נפתח בפניך, מגוון הטיפוסים שניתן לפגוש בו הוא אינסופי ומעורר השראה. זה עולם קסום.

      אהבתי

  6. ההפוסטים שלך הם ממש " פלסטר על הנשמה". בית החתולים נראה מקום קסום. איני מגדלת חתולים אך אני עוקבת אחרי אלה שבחצר ובפח הזבל שמול חלונות דירתי. חלקם " אימצתי" ואני מאכילה אותם. חתולים רבים עוברים דרכנו. מעטים נשארים.  

    אהבתי

    • תודה שולמית. זה באמת מקום מעורר השראה, הומנית.
      פה בעיר, נדהמתי בהתחלה לגלות – אין חתולי זבל. או שנים שלושה בבתים או במקלט…אם תמצאי פה בעיר חתול שיסכים להצטלם – הדימוי שיקלט יהיה שונה מאוד מהדימוי המצוי  של חתול זבל, הרזה, מעוררהי הכבוד והרחמים.

      אהבתי

  7. איזה שלטר נהדר. הלוואי עלינו כאן בארץ. זה לוקסוס זה. ןכמה הם יפים, בא לי לבלוע את כולם. וואוו, חתולה ששוקלת 8 קילו. אפילו חג'גי שלי הענק קצת פחות. טוב, אני יודעת שהאמריקאיות הם גדולות איברים……

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s