מבית אלפא עד נהלל (משל רוחל’ה)

"קזוארינה" קראו לה נשות הכפר, למרות ששמה היה רוחל'ה ומאז שהגיעה ארצה,

הייתה כרוכה אחר אקליפטוסים, ייבוש ביצות ונרקיסי בר.

לפני שעלה על הרכבת הכבדה, אמר לה – "כשירח מחורמש ירד על ההרים"
והיא הבטיחה לו – ש"בשמלה הרקומה".
ככה חישב את שובו מהסרפדים של החיים, וככה נראתה בדמיונה אהבת אין קץ.

(פנטזיות: זאת נבלה וזאת טריפה).

ימים ושעות עמדה בתחנה האילמת של כפר-יהושע, עם כמה אגסים ותפוח,

לבשה את המתנפנפת והתפזרה ברוח. בלי פאתוס וללא ערפילים. המתינה.
אמרו שהשתגעה, שהתעקשה שראתה אינדיאנים חוצים בשדות,
שסיפרה שציפור קטנה שרקה לה מתוך לב שהתנוסס מעל צמרות העצים
ושתיארה סימני מילים שהתחלפו במפתיע לשפה לועזית, כאילו היא באמריקה.

אחרי כמה שנים ואי אלו ממטרים, הוא חזר.
ירד בתחנה של עין חרוד וחיבק חזק חזק את קטיושקה.
מבית-אלפא ועד נהלל, ריננו אז הוותיקים על שובו של "מרטין גר הציוני".

סיפורי בדים

הוא לא הבטיח להיות לה –
לחומר בערה, לגן של שושנים (כמאמר המשורר),
או לפריק של אמבטיות עם נרות אורגניים בריח יסמין פרובנסאלי.
מצד שני, הוא לא אידיוט –
בטח שהוא יודע שמרכלים שהיא המנוצלת ושהוא החזיר.
מה יעזור לו שכבר שלושים שנה הוא צמחוני?
אנשים מאמינים במה שהם רוצים.

תוכנית מיוחדת

שימי על התוכנית המיוחדת, כן, מספר חמש – למטונף במיוחד. אני אומר לך – המכונה הזאת היא גאון! יודעת להחזיר ג'ינס שנדבק אליו חרא, כל חרא – למצב ראשוני – לכאילו יצא הרגע מהחנות עם ריח פעמונים של קניון.
…
אז היא מגרמניה – אז מה?! עוד מעט תקראי לי נאצי כי אני רוצה את הבגדים שלי נקיים!
…
לא, מה פתאום? לא צריך מייבש אחר כך. מייבש זה אסון לחוטים! שורף להם את המוח! הם לא נושמים ואח"כ לכי תלבשי אותם. בסדר – אולי לא את, אבל מישהו מהיישוב – אחד כזה שאכפת לו. אני למשל.
…
יאללה, למה לריב? בואי נגמור כבר עם הערימה הזאת של הסמרטוטים ונלך לרדת על איזה בופה.
…
מה זאת אומרת לא בא לך?! …לפעמים את פשוט מדהימה אותי …

אני למשל.

להתגעגע לפסיה ולנוח

הוא נשכב בזהירות על גבו, מניח את ראשו על ספרים (בעיקר קפקא) ועוצם את עיניו כי אמרו לו שזה עוזר. בינתיים ההם עושים בו לחשים ומברישים את שערותיו, לפי תור, משלימים טקס – ככה, יש אומרים, עוברת חוכמה בין המינים, מסורת של קשרים, הקשרים ותורה שבעל פה.

עכשיו, לך תבין את דודה פסיה שויתרה על כל זה. אבל לא חשוב, מי מתחשבן אחרי כל כך הרבה שנים? … ובכל זאת, לחשוב שבצהרי שבת אחת פשוט זרקה את הקוגל על השולחן וחמקה בלי שאף אחד ירגיש… גוררת את המזוודה של חיים שעוד מקודם ארזה…
ומאז? לא שמעו ולא ראו… בטח שחיפשו! נעשו מאמצים אדירים כדי למצוא אותה!

צריך הרבה מאוד כעס בשביל אקט כזה וזה ממשיך לנקר עד היום, במיוחד בראש של גניה האחות וגם אצל האחרים שזוכרים את זה בהיר כבדולח – היא הייתה מוכנה להחליף כל ספר בחתול אבל לעולם לא ההיפך.

אנשי הלגו מכים שנית

על משולש היחסים המורכב בין פרי, חברת לגו וביני סיפרתי כבר לפני כמה חודשים בפוסט מתחת לחגורה. כמו בהרבה קונפליקטים, דברים לא משתנים מהותית, הם רק מתקדמים טכנולוגית. לכבוד חנוכה – הובטח וקויים ופרי הוסיף לנכסיו עוד כמה סטים מרשימים וגדולים של לגו. קפצנו דור במורכבות הבניה, נשלפנו מהספר ("המילון הויזואלי" ההוא) אל האמיתי. ולומר את האמת? הרגשתי נחת לא צפויה כשפרי ישב כמה שעות טובות על כל סט ובנה את כל החלליות האלו לגמרי בעצמו. הילד מהנדס! הילד אריכיטקט! הילד גאון! הם צירופים שעושים לך משהו. אבל עידן הבניה המרשים תם, ינואר הקר הגיע ונוצר ואקום שטיבעו הרבה פחות נהיר מסיפרוני ההוראות המובנים שמצורפים לכל סט ולחלקיקים הצבעוניים שלכודים בהגיון בשקיות נפרדות.

שעת אחרי הצהריים. בסוף הצלחתי להבין מה הוא רוצה ממני. שנצלם את ספינת החלל הצהובה (זו של אנאקין עם הכנפיים בצורת האות Y מסידרת מלחמת הכוכבים, כמובן) ואח"כ נתיישב על הפוטושופ ונכניס לתוכה אותו ואת שני החברים שלו – פרנסיסקו וטיי, פנימה. שלושתם ("הטובים") נגד ספינת החלל האיימתנית של דארת' ויידר הרשע.

זה אומנם תהליך יצירתי שאני למעלה מתומכת בו, אבל בפועל מה לעשות, תמיד מגיעים לסקריפט מלווה בצעקות, נביחות ואיומים. אולי זה שייך לתוכן ואולי אבוי – לגג ביתנו. הנה ככה, אפילו אחרי שהפרדנו את האובייקטים מהרקע והכל כבר עומד לא רע בכלל, שוב הרטינות:

– "אוף! את לא מבינה כלום!"
-"אז תסביר יפה ובסבלנות אחרת אני לא עוזרת לך (כלומר עושה את כל העבודה)…", אני מאיימת בפעם המי יודע כמה…
– "תהפכי אותנו להראות כמו אנשים של לגו!"… נהדר! הילד שואף לביטול עצמי לטובת תאגיד שמייצר דמויות פלסטיק חסרות זהות ואני – אמא שלו, שותפה פעילה לפשע…. שוב הגזמה… וחוץ מזה עדיף לחנך לרעיונות משודרגים מאשר לשינאה. לופ השינון וההרגעה בשיאו.
– "איך בדיוק?" נסיון להיות עניינית.
– "תעשי חיפוש בגוגל ל'לגו פאטרן' "…רק בן שבע וכבר סומך על גוגל שתספק לו כל תשובה… כמה פעמים ביום אפשר להגיע למסקנה – צריך לזרוק מהבית גם את הטלוויזיה וגם את המחשב ?!….נובאמת? כולנו מכורים, ומדובר הרי על עקרון החיקוי ותהיה.
– "אהה! אתה רוצה שאכניס לכם כמה בליטות עגולות כמו בחלקים של לגו? זה לא בעיה…. כאלו?",  נכנעתי ואולי הבנתי.
– לא אמא, את לא מבינה כלום! …", עכשיו הוא נוחר בעצבים וג'סטות של יאוש קיומי מקמטות את גופו ופניו.
– "פרי!!! אני תיכף סוגרת את הכל…" זו בפירוש כבר צרחה, סף שפיותי מגלה סימני קריסה… למרות זאת, בו זמנית אני עושה זום על הפנים של כל אחד מהם ומצווה עליו בנוקשות – "לך תביא מהחדר שלך איזה איש לגו וניראה מה אפשר לעשות". עכשיו שנינו בוחנים את הדמויות סתומות המבט.
– "קודם כל תמחקי לנו את האוזניים, לאנשים של לגו אין אוזניים…" הטון שלו מתון והוא בטוח שזה מאוד נחמד מצידו.
– "בסדר, זה קל…" אני תוהה: למה באמת הם לא טורחים לעשות להם אוזניים?
– "וגם את השיער… כמו של האנשים של לגו"… הוא שוב הוגה בקדושה קשה את שמו של התאגיד.
– "אהה… לבטל גוונים ולעשות להם שיער כמו קסדה?…."
– "כן!" הוא דרוך כולו "….עבודה טובה (Great job) אמא!…." באמת תודה רבה…
– "עכשיו את העור שלנו – תהפכי לצהוב…"  הוא רוצה להאמין שיש לי את היכולת אבל עדיין לא נשמע משוכנע.
– "לא, לא צהוב בהיר! צהוב כמו של האנשים של הלגו…" נחוש במטרתו אבל נזהר לא לעבור את הגבול.
– "כזה צהוב?"
– "כן בדיוק! מושלם!" הוא מחייך. עצבי רופפים לחלוטין אבל אני לוגמת את המחמאה בצמאון. בנוסף מסתמן שאני מסוגלת להתנפל עליו בנשיקות ולשכוח הכל.
– "זהו? סיימנו?"
– "לא אמא, עכשיו נכתוב את הסיפור".

ההרפתקאה של לוחמי ספינת הקרב של לגו
ספינת הקרב של לוחמי לגו והלוחמים בפנים היו בסדר. אבל פתאום ספינה מוכרת הגיחה מחלל העל. זו הייתה ספינת הקרב של דארת' ויידר מסוג טאי. פתאום הצוות גילה שהיא יורה טיל ישר לאחד מהמנועים שלהם. דבר נוסף שהם גילו שזה היה טיל רובוטי. פתאום הם הגיעו לחלל העל. אז הם היו מוגנים.
סוף