רקפות

כשאת מאתגרת אותי במניפולציה אסתטית, אני נכבש. נכון, למשל ברקפות האלו.
בשביל אחד כמוני, זה לא חיבור מובן מאליו ובכל זאת עשיתי פוזה והקלקת ועכשיו חברבורות נושקות לוורודות וללבנות וכל מה שאני אגיד לא משנה. ההיסטוריה מונצחת, כמו שאומרים – על בריח של מיצי ופיצי.

איפה היא? …בטח ישנה, או שוב עמוק בתוך הספר הזה על עלייתו של הרומן …כמה אני מחכה לזמן שהאינטלקט שלה יתעייף קצת והיא תתפנה לחילוץ עצמות, התגוששויות וניקוי אוזניים הדדי (זה מדגדג אבל אני מת על זה). לך תסביר לה, בוקר וערב, שהחיים זה לא רק אינטראקציות וירטואליות או טקסטים ואקדמיה.

היא כבדה, פיזית אני מתכוון (אל תכתבי על זה מילה!),
אבל אני מכור למגע הקטיפתי שלה וגם למשקל הסגולי הדחוס,
זה עושה לי נעים בכל הגוף.

ספר מאכזב. אני עייפה. לו הייתי אישה במאה התשע-עשרה, אולי הייתי זוכה להיות חלק מהפונקציה שביססה את המעמד של הרומן הכתוב. במקום זה – אני קוראת על ההן שביססו ומערסלת את הזנב. לפעמים נדמה לי, שסיפור העובדות, הוא פרומו ברוורס שלא לוקח לשום מקום.
איפה הוא?…. עוד פעם עם הרקפות?

24 מחשבות על “רקפות

  1. תומכת נחרצות בכל דבריו, ובעיקר בבחירה שלו ברקפות (פרח שיש לי אליו סנטימנטים שאפילו לא אתחיל לתאר, פחות מכך לנמק או להסביר). ולגבי הספר – אין לי מה לומר. הרי – שוב – 'הוא' כה צודק. אינטלקט זה מהזה אובררייטד.

    אהבתי

    • הי הילה –
      גם אני בענין של רקפות ושל משנתו.
      בלי לדעת למה, רקפות בעיני הן פרח שמשלב בשלמות – יופי נשגב עם אינטלקט בניגוד לדוגמא, לאחיותהן הכלניות שמבורכות ביופי, שימחה ותום לב.
       

      אהבתי

    • כן נועם, רקפות בעציץ, מחווה שמגדלת אותם פה ליד בגוונים של לבן עד אדום.
      לא יודעת לגביהן (אחרי הכל הן לא שמעו מעולם על ההר הירוק כל ימות השנה – ולו היו שומעות לא היו מבינות – על מה? זה בטח היה ניראה להם יותר מטבעי ומצוי) אבל הצילומים שלך עוררו אצלי את הגעגועים לרקפות הפרועות בארץ – גם אלו שמשתוללות בין העשבים ובוודאי אלו החבויות באופן פואטי בין נקיקי סלע.

      אהבתי

  2. ואצלי עדיין רק פרח אחד הוציא אחד משני גושי הפקעות שהבאתי מחצר הבית של חמותי, ע"ה, כשבאתי לפקוד את קברה לפני זמן מה. רקפת חיוורת יפהפיה, אמיתית לגמרי (לא ההכלאות בצבעיפ פלואורסנטיים שמוכרים בשנים האחרונות בחנויות ושותלים באיי תנועה). ולא אגלה לה, שולמית, את מה שאמרת. חסה אני על רגשותיה. (אף כי, אודה, אמה היא דמות שיש לי רגשות מעורבים כלפיה; עשיתי עליה עבודה בהיקף של מיני-סמינריון לפני שנים, במסגרת ספרות אנגלית). ותוהה, אם כבר, תמר, מה את מרגישה ביחס לנרקיסים? בחצר הבית של הוריי צמחו 'תרבותיים', לבנים וגבוהים בלי ריח, אבל בשטחים לא בנויים שהיו בגבעתיים של שנות ילדותי צמחו פה ושם האמיתיים': קטנים, עם כתר צהוב וריח משכר.

    אהבתי

    • הי יעל,
      מיאו טייגר – ששמו עוברת לא מכבר ל"לולו" – על הרקפות וקיטי היא זו ששוקדת בספרים.
      בהחלט – ניקוי אוזניים הדדי (חפירה עמוקה עם הלשון אל תוך האוזן של השני) היא פעולה מנצחת בינם, שתמיד אגב, מסתיימת בפתאומיות – כניראה על בסיס שבירת סף רגישות היסטרי.

      אהבתי

  3. מתנהל פה כזה דו-שיח נשי… על מהותם ונשמתם של פרחים אלו ואחרים, ומה שהם מעוררים בנשמה. וחתולים, כמובן… גם לי היתה קיטי, נשמה מופלאה, מלאת-גוף, חושנית לגמרי, ובכלל לא אינטלקטואלית. בשבילה טקסט מודפס נועד שירבצו עליו, במיוחד אם אני נעצתי בו עיניים (עיסוק שנראה לכל חתולי חסר משמעות). הנשמה המתוקה הזאת, מלאת-מתיקות, רכה וקיימת-לעצמה, ואינה מבינה את העולם ומה שבו – הנשמה המתוקה הזאת כבר איננה מגולמת בגוף האהוב ההוא, לצערי. עציצים היא מאד אהבה. במיוחד אהבה לעשות בהם את צרכיה. באותן פעמים היא נראתה כמו עציץ שמתוכו צומחת חתולה…. חלק מהמתיקות שלה היה חוסר המודעות המוחלט שלה לעצמה….

    אהבתי

    • תודה על התגובה, סימונה. אצל קיטי שלנו העדר מודעות אכן לא נוגע לחומר ספרותי אבל כן למשחקי שחמט – כשלוח נפרש והכלים מוצבים היא מתיישבת בול באמצע ומפרקת בכבדות (מלאת גוף כפי שהגדרת) את הנשק והמעמד. וזה נכון, היא עמוק בתוך השיח הנשי .
      (כחובבת חתולים אולי יעניינו אותך גם הפוסטים מיאו טייגר ו –סדר יום )

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s