לכל אחד יש סיפור

"אני לא אדם פוליטי ואין לי יומרות כתיבה.
אני מעדיף כלבים על פני כל יצור חי אחר ופטפוטים אנושיים מציתים בי מגרנה".
את זה הוא מעז לומר, העבד החוצפן,
בזמן שסדנאות לכתיבה יוצרת פושטות ברחבי העמק והשפלה
כמו פרחי חרדל-הבר בעונות המעבר.
פחות או יותר, סדנא על כל אלף וחמש מאות ראש!
בכל אמצעי המדיה מטיפים ש'לכל אחד יש סיפור', מהללים את הממואר
ומפמפמים ללא הרף, שהמילה הכתובה היא הספורט המבצעי של המאה ה-21
ומכאן – טמונה בה תקווה למציאות סבירה יותר.

בינתיים הכלבים נובחים ואפילו על בסיסה של נוסטלגיה לא ניתן לרקוד:
'כמו פטריות אחרי הגשם'- משומש עד דק (ולאחרונה גם נוכס פוליטית),
ו'נחטפו כמו לחמניות טריות' – תמיד גלש למגדריות יתר.

הדיורמה של יוהאן

באך נטש באמצע קונצרט האביב
ונכנס בטעות לסטודיו של הערפדה, מדמואזל סטפאני ועכשיו הוא נסער.
היא שחטה אותו במט כזה… שכל מחברות התווים שלו יראו מה זה
ויחרטו במוחו טוב-טוב את ערכו של הישבן הבורגני.
בנוסף, הכתימה את מחלפותיו ומחצה ברקותיו ובתנוכיו דיו שחור.
מיותר לציין שתיעבה את יצירותיו, במיוחד את השמימית – אייר (AIR).

לו רק הייתה מוכנה להקשיב, היה בשמחה מפרק עבורה את התיבות – מגלה את השברים –
שהרי אחת לגיטרה, שנייה לפסנתר ושלישית לעוגב מהגוני.
אבל זו אישה עם מכחולים, הידק בשיניו – אמזונה, רק שפת מהלומות.
מובן שלעולם חוזרת ועתה אין שום צורך ש"יעבדו איתו",
או יסבירו לו את משמעותם הצורמת של הזמנים המודרניים.

ודאי שניסה, מספר לא מבוטל של פעמים,
להאזין למלודיה של "גבר הולך לאיבוד" (כולל ביצוע מקיסריה),
אך נאלץ לסתום את אוזניו בכוח.
הלחות של הצליל הייתה בלתי אפשרית.
בהווה למד את הלקח המלוח על בשרו,
כי קיסוס שמזדחל ממרפסת אבן קפואה בלב ליבה של אירופה,
איננו בהכרח ידידותי יותר משיחי שרך ים-תיכוני.

ארוחת הערב של נועם חומסקי (חלק שני)

אתמול בערב, נערכה באוניברסיטה פה, הרצאה של נועם חומסקי על מדיניות החוץ של ארצות הברית. לאחר שפספסנו (בושה וכלימה!) לפני איזה חודשיים את הרצאת השגריר הישראלי, צחצחנו שיניים והלכנו. מה שזה לא יהיה, זה קשור אלינו. כשהגענו לקרבת מקום לא האמנו איזה תור השתרך לקראת הכניסה. איזה שלוש מאות מטר תור! בקיצור – ביורוקרטיה שרק אמריקאים אופטימיסטים יכולים לשרוד – כי ברור שמקום להניח בסוף את הישבן לא יהיה. מאוכזבים למחצה, חזרנו הביתה לפצח בוטנים. אבל הפתעה. מסתבר שיש מועד ב'. היום בבוקר, משה קיבל את האי מייל הזה (שנשלח לכל המרצים במחלקה שהוא מלמד בה). שוב מוכח שאומנות ובמקרה הזה שירה אלקטרונית, יכולים ועוד איך – להקל באכזבה, לפצות על עגמת נפש ואפילו לבדר שחבל על הזמן.

(חוץ ממחיקת הנמענים ושמו של החתום על המייל, לא נגעתי)

Chomsky Dinner, Part II; 5:30 on Thurs


Dear

If you've never tried the savory delights of a slow-cooked goat bathed in a sweet and savory sauce on huge beds of rice, now's your chance.
Mohamed Jemmali and Mohammed Aldawood made this sumptuous feast for Noam Chomsky last night.  And there's plenty left over!
Come to Pac 115 at 5:30 tonight (thurs) and find out what I'm talking about – you'll be in for a delightful surprise

——-

בתרגום חופשי (וסליחה מראש על הטעויות הבלשניות…)

נושא: ארוחת הערב של חומסקי, חלק 2  ; ביום חמישי ב- 5:30

_____ היקרים,
אם לא התענגתם מעולם על בישול איטי של כבש* ששוחה ברוטב מתוק ומתובל על מצע גדול של אורז, עכשיו זו ההזדמנות שלכם.
מוחמד ג'מאלי ומוחמד אלדאווד הכינו סעודה מופלאה לנועם חומסקי אתמול בערב ויש המון שאריות!
בואו לחדר 115 בשעה 17:30 (יום חמישי) לגלות על מה אני מדבר – צפויה לכם הפתעה מענגת.

* (למרות שנכתב במקור  GOAT – "עז", יש להניח שמדובר בכבש…)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובתרגום משוחרר: מי יותר אוהב כבש – יונה או זאב?

תיקון פסח

אני לא גאה בכך, אבל מעולם לא עסקתי ביצירת אמנות פוליטית או אקטיביסטית. אני מניחה שנחוצה לשם כך אישיות פחות רופסת. למרות זאת, כאן, באחת מקצוות הגולה הצוננת כשמסורת של אלפי שנים התחננה על נפשה בפני, לא יכולתי לסרב. שינסתי מותניים ונכנסתי בעובי הקורה, במילים אחרות – כשעיוות מייצג אותך – יש והקוד הפנימי מכוון: שקוד כיצד לנסות לתקן ולייפות.

*

לראות את הסטנדים המיוחדים לחגים היהודים בסופרים פה – זה להבין אנטישמיות. מי יכול להעלות על דעתו עם סימפטי, בעל מורשת מפוארת, עם מוצרי חג כל כך דוחים למראה? קציצות הגפילטע השומניות והקניידלך עתיקי המראה הצפים בנוזלים עכורים בצנצנות, עוגיות הקוקוס הממוכנות, המצות – הכל ניראה כאילו נשכח באיזה מזווה מאובק כמה מאות אחורה. העדר שמחה או חגיגיות דובקים במדפים ודכדוך גורף, נודף בעוצמה מעיצוב וצבעי האריזות.

איזה שבועיים שלושה לפני כל חג חשוב שלנו, מציבים את הסטנדים הללו על הכניסה לחנויות והמבוכה חובטת. סופר אחד הגדיל לעשות השנה ותלה בתחילת החודש, שלט כחול-לבן בחוץ: "פסטיבל פסח!" …זה נשמע מבטיח!…איפה… האנדרטה המרתיעה עמדה בכיעורה כמו כל שנה. אבל צריך אז צריך וכשהתגנבתי לשלוף מתוכה "מצות ירושלים", הבחנתי שהשנה פסחו ולא הביאו מהארץ את הבונוס המפתיע כמו בשנה שעברה – קליפות התפוזים בשוקולד (הנפלאות) של חברת אופנהיימר (כנראה שהאריזה הכתומה-צהובה שיוותה מראה חי מדי למיצב האפרפר. אם לא היה איסור לצלם בתוך הסופרים, הייתי כמובן משתפת בתמונות).

סטנד תאום, עם מוצרי איסטר החינניים, קורץ ממול. המוני אפרוחים, ארנבים וביצי שוקולד בצבעי פסטל של אור, שלום ואחווה מחייכים בחיוניות לכל עבר והלב מתכווץ. מובן שהזיכרון הקצר מכיל גם את הזהב-ירוק-אדום הסקסי של כריסטמס ואת האדום-כתום-צהוב של עלי השלכת, הדלעות, התירס האינדיאני, הבטטות ותרנגול ההודו המגודל של חג ההודיה. גם בעין אתאיסטית ובלתי מזוינת ניתן בקלות לזהות: יש כאן בעיה.

מצער, אך מפוכח – אין ביכולתי לבשל מרק עם קניידלך אמיתיים בכמויות מסחריות ובניחוח משכר – אור לגויים, במרכז הסופר, או לייבא קרפיונים משוקשים – לטחון ולגזר גפילטעים תוצרת בית לכל דורש, או להלחם בתאגידים בעלי טעם ארכאי על מנת לארוז מחדש את מה שנחשב לסגנון מסורתי יהודי. אך כחובבת מיסטיקה למתחילים ויצרנית מגנטים בעבודת יד, לא נותר לי מילוט ממה שכן אפשר לעשות ויפה צלחת אחת קודם. כי תחקיר קצר בגוגל תמונות מעלה, שגם כלפיה – האצילית, החידתית והמטפיזית, מתבצע תכופות עוול ויזואלי מחמיץ קיבה ופנים.

איור, עימוד, הדפסה, חיתוך, תחימה בגולות זכוכית והדבקת מגנטים מאחור – זהו האקטיביזם הממוזער שלי לכבוד החג – ודיינו,
כי רוח מזרחית הופיעה בחלון.

מרים

"את עושה מכל דבר חרוסת וטרפון לא יאהב את זה, מרים!"
"יאללה-יאללה! …'טרפון לא יאהב את זה'… ממש מדגדג לי במרור…
מי זה טרפון? אבא שלי? סבא שלי? בעלי?"

מזיעה וספוגה באלרגיות אביב, הלכה והוציאה בידיים רועדות
את הצלחת עם השקערוריות מארון העץ הדרומי
ומילאה פיהן מים.
שיהיה שקט! שנה אחת שיהיה שקט!

הנביא סלד מגסותה,
יותר מכך – זה הכאיב, כי זיכרונו איננו מטעה:
עד לא מזמן הייתה כל כך מעודנת ומסורתית.
שוב הטביע עצמו בענב,
מה יכל לעשות?

אבל כשבן-זומא בא אצלה בלילה, נרעש כולו לבער בחמץ,
לא שפכה בחזרת, אלא התפיחה היטב בזרועו ובירכו ועם שחר גם בירכתיו.
כך הפכה לאגדה – כשהיא מפלה בין חכמים.

עדיין לא קיץ

"פזרו את הנרקיסים במעגל ואחר כך הקיפו בצעדים מתונים – עדיין לא קיץ!"
ילדי כיתות א', ב' ו-ג' עשו בדיוק מה שמנהלת בית הספר רהוטת הסבר, אמרה
ומאות מלכות ומלכים שדודי ביצה,
מצאו עצמם מצטופפים אל תוך גאומטריה של סחרור סטטי יוצא מן הכלל.
ואז, בתיאום מושלם, הדגל הונף וכולם הצטרפו לשירת ההימנון.
אווירת קודש וכמה פולסים חשמליים עברו בין צוות המורים ותלמידי השכבות הצעירות
והידקו גם בצווארם של המוני ההורים שבאו לראות.
(חניית בית הספר התמלאה במהירות ואחדים נאלצו להחנות את רכבם
בין עצי האורן ושיחי הפטל הקוצניים – טוב, לא בכל שנה מטעה האביב…)

זה קרה מזמן, בשנות החמישים.
אבל לא הכל הלך לאיבוד, נשארה ההנצחה.

ממתקים

כשאני מביא לך את זה, בקובץ דיגיטלי, קחי את זה כמות שזה. אותנטי.
במילים אחרות סוכריה,
אל תלבישי עלי "חזיר", בזמן שכל מה שאמרתי היה "כבשה משובטת",
כי כמה שאת חשובה לי, אני לא הולך לשרוף עליך הארד דיסק שלם.

באמת וופל, אתה מזכיר לי את הסיפורים הקצרים של אבא שלך,
"אולר שווייצרי למתקדמים" ו"ליבת הבזלת בקיבוץ דגניה",
בחיי, כאילו מאותה המקלדת.

אני רואה שאת מתעקשת לפרמט את המשפחה שלי לקוד סלולרי,
רק שתדעי – זה כספית במוח מה שאת עושה…
ואם אין שם קליטה? מה אז?

אז תפסה את קערת החרס עם פסטת השבלולים (כולל השחור הגרוס), העיפה עליו ושאגה:
יש לך בעיה אדירה בלהכיל, אתה יודע?