"אני לא אדם פוליטי ואין לי יומרות כתיבה.
אני מעדיף כלבים על פני כל יצור חי אחר ופטפוטים אנושיים מציתים בי מגרנה".
את זה הוא מעז לומר, העבד החוצפן,
בזמן שסדנאות לכתיבה יוצרת פושטות ברחבי העמק והשפלה
כמו פרחי חרדל-הבר בעונות המעבר.
פחות או יותר, סדנא על כל אלף וחמש מאות ראש!
בכל אמצעי המדיה מטיפים ש'לכל אחד יש סיפור', מהללים את הממואר
ומפמפמים ללא הרף, שהמילה הכתובה היא הספורט המבצעי של המאה ה-21
ומכאן – טמונה בה תקווה למציאות סבירה יותר.
בינתיים הכלבים נובחים ואפילו על בסיסה של נוסטלגיה לא ניתן לרקוד:
'כמו פטריות אחרי הגשם'- משומש עד דק (ולאחרונה גם נוכס פוליטית),
ו'נחטפו כמו לחמניות טריות' – תמיד גלש למגדריות יתר.
'כמו פטריות אחרי הגשם'- משומש עד דק (ולאחרונה גם נוכס פוליטית),
ו'נחטפו כמו לחמניות טריות' – תמיד גלש למגדריות יתר.
אומנית זעירה 
ולמרות המיגרנה המכסה את אונת-הפטפוטים,
אוקיינוסי הכותבים,
והשיתוק שאחז ברגליים הנוסטלגיות,
נהניתי.
הצילומים יפים, ואיזו משמעת כלבית….
אהבתיאהבתי
תודה, צבי.
(בהחלט – משמעת וגם מהותה המיושרת של קבוצה מול אתגרים).
אהבתיאהבתי
תמר,
"מהות מיושרת" – ביטוי נפלא.
ונזכרתי בנאבוקוב ["פנין"] –
"…אחד העיקריים שבמאפייני החיים הוא הנבדלות. אם אין מַעטה של בשר מעטף אותנו, אנו מתים. אין לו לאדם קיום אלא כשהוא מופרד מן הסובב אותו"
אהבתיאהבתי
תודה על הציטוט צבי, הוא משלים את התמונה (תרתי…) באופן מדויק מאוד.
אהבתיאהבתי
תמרי – מצליחה להפתיע אותי בכל פעם מחדש, עם הכתיבה הכל כך אינטלגנטית שלך.
אהבתיאהבתי
תודה, עופר.
(שמחה על ההפתעה ועל הלינק שעובד!).
אהבתיאהבתי
ואני, גסת רוח שכמוני, נזכרתי במרשם לאוסובוקו שקיבלתי אתמול מעודד, בפיסבוק.
אהבתיאהבתי
🙂
אהבתיאהבתי
בערב יום השואה לראות פוסט כזה…
קשה קשה. המטאפורה הבלתי רצונית שתקועה לכל אחד מאיתנו בירכתי מוחו
אהבתיאהבתי
קיבלתי עליו תגובה דומה בפייסבוק ולבד מהשבחת הגזע של הכלבים "והמשמעת הקבוצתיות", אצלי הוא לא לחץ על אותו כפתור ולא נולד משם באופן ישיר. אבל איך אומרת שולמית בתגובה שלה עם המתכון – לכל אחד יש סיפור – והוא אחר.
אהבתיאהבתי