קמפינג – פרק 4: אנשי ספר

לקמפינג – פרק 3: להבות חביבה / עופר גורדין

הוא יודע להקריא מקסים את מה שהוא כותב, אין ויכוח. אבל שלא יבלבל לי את המוח, שלא היה לו מושג שהוצאנו את "הכומר ז’וליאן". בשביל מה לקח אותי לחומוס המעולה של תאופיק?… כמה שהייתי רעבה ככה הרס לי את התיאבון. תוך שנייה. איזו חוצפה יש לו להכניס לטקסט גרפי כזה את צבי? ועוד בשמו האמיתי! הרי צבי הוא אדם כל כך פרטי, זה יגמור אותו. שיספר למישהו אחר שזו לא נקמה… ואת האסיפה ההיא בלהבות חביבה, שחס וחלילה כל מי שמכיר, לא יפספס את ההקשר. קלטתי, קלטתי בגלל המילה "להבות", היה חייב. ושקופה ההקבלה של ההוצאות להורג. אבל את הנסיעה לרומניה? שהם עשו בתקווה להריח שורשים, למצוא את הצל של הבית שהלך ודלקת הפרקים… ככה לשרוף חומרים אישיים של אדם אחר? כל כך לא מקצועי! …מילא שדחף לשם את ג'ורג'י …שפן בכובע של קוסם….נו חדשות ישנות, מה אני מתעצבנת? מלחמות סופרים… הוא בטח משוכנע שבגלל שהוא אמן, לא צריך להיות לו איכפת, כי הוא מחויב רק לאמת פנימית ולחופש היצירה ולכל הבולשיט הזה. למה לא? שיכניס – האמנות משחררת.

ברור שלא אמרתי כלום. אולי שם לב שאוזניים שלי בוערות ואולי לא. בסדר, שמעתי. כבר אמרו לי שאני רגישה מדי וגם שיש לי טמפרמנט של מרוקאית, גזעני אה? אבל אז, זה היה בהקשר מחמיא. כל פעם מחדש, כמו אלמוג קריסטל זה חוזר ומתנפץ: הייתי צריכה להמשיך בארכיאולוגיה ימית. פרופסור שחף אמר בזמנו, שיש לי אינטואיציה הידרודינמית יוצאת דופן ואחרי הלימודים הציעו לי מלגת מחקר סופר יוקרתית. שלוש שנים בדנמרק עם אופציה להמשך, כסף מצוין, מגורים, הכל. שניים מהקוראים "המחתרתיים" של ג'ורג'י, שלמדו איתי, הלכו על זה, אבל לי זה ניראה כיוון לא מספיק נשי (כזה טמטום!), העדפתי לרוץ לנישה הספרותית (ולקרוא כל היום חומרים של אחרים…). אני יכולה לחתום, שהתמודדות יומיומית עם גולגולות שדגים ניקרו, טירות שנסחפו או טרגדיות מצולות אחרות, היא עניין מפרה פי כמה ממפגשים עם "אנשי-ספר" ו"אוהבי מילה" – חיים. נכון – היה אז גם את צחי, שעשה רושם שבחיים לא יהיה מסוגל לעזוב את הארץ ליותר משבועיים. עד שכעבור שנה וחצי, דור שני מה דור שני, עזב עם מתנדבת גרמנייה ומאז הוא יושב שם כמו גדול – במינכן, מחבק אותה ואיזה שנאוצר בגודל של מקרר. חבר משותף שלנו מפעם, שביקר לא מזמן בגרמניה, טרח לעדכן אותי שפגש אותו… "שלומו עלא-הכיפאק, הוא כותב רומן".

 

לקמפינג – פרק 5: נוריות בעגמומית / עופר גורדין

בית הקומפוסט

 

גם הם גדלו על חורשת האקליפטוס,

הגשר הסירה,

אבל הי, הקץ לתמימות –

שורשים מההיבט האמנותי

או במשקפת – דרך הפילוסופיה של המצוי,

מאוחסנים כבר שנים בזמן עבר.

עכשיו, רץ מהר – "של נעליך מעל פניך",

ולך תעצור את זה…

בנוסף, מבהיקים גם פלאי האנתרופולוגיה:

הארמי בגאוגרפיה אורבנית

והיבוסי במשמעת מינרלים ותחזוקה מכופפת:

מערבל בשיירי ארוחה,

מזין תולעת,

מתסיס גזעי אלונים

ומציף ענני סרבנות.

מים עד נפש הגיעו אליך?

קפד את עצמך:

זהו הפיקניק של החיים! מגדל בבל!

קמפינג – פרק 2: ג'ורג'י

ל"קמפינג" – פרק 1: צלילות / עופר גורדין

*

איזה צירוף מקרים! זה טוב… מאוד… מקפיא דם, אבל צבי לא אמר לך כלום?
בדיוק לפני שבועיים הצלחנו אחרי כזו ויה דולורוזה…. להוציא את "הכומר ז’וליאן: עדות". כן, כריכה קשה. היו כל כך הרבה בעיות עם העריכה… עינת שלם… אתה יודע… וטונות ויכוחים על הכריכה – הוא התעקש על קנבס אורגני מגרמניה וצבי בשום אופן לא הסכים, לא מוכן לגעת בשום דבר גרמני, חוץ מזה מה הפרימדונה הזה חושב? שהוא כתב מחדש את התנ"ך? בקיצור, הייתה פה מיני מלחמת עולם. אבל אישית, סימנתי לעצמי סגירת מעגל פלוס וי, כי הטקסטים של ג'ורג'י, הם שחיברו אותי טוטאלית לספרות במקור ומשם גם לעבודה כלקטורית ב"צרצר". טוב לא רק, ברור שהייתה לי מוטיבציה חזקה להשתלב בהוצאת ספרים, כי רציתי בעצמי להיות סופרת או לפחות משוררת וזה ניראה בזמנו, שלב מתבקש. עשרים שנה של בדיחת קרש. מה אתה נבהל? אני לא קשה עם עצמי בכלל. פשוט ככה התגלגלו הדברים. אתה מכיר טוב מאוד את הסיפור. אבל את החלק הזה לא שמעת אף פעם. כשלמדתי לתואר שני (הכפול) – בציוויליזציות ימיות ופסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, הייתי שייכת לגרעין הקשה, באדיקות. הוא היה משחרר אחת לשבוע כמה עמודים ואנחנו – בערך חמישה עשר מכורים, היינו, מחתרתית, בהיסטריה, שורפים בלילה את הזירוקס מרוב תחושת דחיפות. למה? כי אין מצב שהחומרים שלו היו נחשפים לאור יום, מבלי שהשמיים היו קורסים למחרת, תאמין לי – בלי קשת ובלי צבעים. אולי היום זה היה מתקבל אחרת, קשה לדעת. בכל אופן, את ג'ורג'י עצמו לא הכרתי אז. אף אחד מאיתנו לא הכיר. איש הקשר שלו היה סטודנט ל"פילוסופיה של התכלית" וכונה בפינו – "גחלת" (…שומר על הגחלת…). הוא היה מניח, בתא של אחת – סיגל, כמה דפים מהודקים בסיכה, אחת לשבוע ביום חמישי בערב.

השמועה הרווחת הייתה שג'ורג'י הוא דרוזי, בעל מסעדה בדאלית אל-כרמל, גרפומן שסובל מבלבול זהות תאולוגי/אתני ומחובר באופן בלתי הפיך ולחלוטין לא ברור לתקופה של אירופה בין שתי המלחמות. בהמשך, ההשערה נדדה מזרחה וביססה הנחה סולידית יותר – שמדובר בנזיר שהגיע לארץ בשנות השבעים מאוסטריה ומתגורר במנזר שבמוחרקה. הייתה לנו אפילו תכנית לעשות קמפינג בחצר של המנזר, כדי למצוא הוכחות לכך, אבל בסופו של דבר, השתפנו. מה אתה צוחק? פגשת אותו פעם?

 

ל"קמפינג" – פרק 3: להבות חביבה / עופר גורדין

דיויד קונטיננטל

אולי זה היה לפני מאות שנים, כשדיויד קונטיננטל הבן, משיקגו, התקשר והזמין ממני בטלפון, איור להזמנה, לכנס שהוא מארגן, על "חמורים בארץ הקודש" (Donkeys In The Holy Land). כאלף וחמש מאות משתתפים, רובם אנשי חינוך, במרכז הקונגרסים בפילדלפיה, פנסילבניה. ראה איורים שלי בניו-יורקר והתלהב. ידע שאני ישראלית וראה בזה יתרון עצום. לא פספס והחמיא שהמבטא שלי, מה זה מדליק – ישראלי, אבל אחר, נשמע גם קצת "לטינו", אמרו לך את זה פעם? לא, לא מקסיקני, יותר קולומביאני. ברור שביקר בישראל, בשבעים ואחת ופעם שניה בתשעים וחמש. מת לנסוע עוד פעם. בכלל, אותנטיות מסעירה אותו.

אז מה דיויד – נתמקד בחמורים בירושלים? מצוין! גרייט (Great) של רעיון! איזה בית? ראשון, הכי פנסי. לשלב גם בני אדם? אפשרי, אבל רק מרחוק, בלי זהות ברורה, את יודעת איך זה… אנחנו לא רוצים להסתבך. בטח, אין בעיה, יודעת.

 

 

כמה עבדתי על האיור הזה… רק אלוהי כל הדתות יודע. בחיי, כמו חמור. ובסוף? קונטיננטל לא רצה אותו. העדיף עיבוד מחשב ברוטלי, לצילום של שתי אתונות מקוננות ליד הכותל, שעשה לו ג'וש הורביץ אחד, מלוס-אנג'לס. עלאק חסרות זהות… כזו צביעות וכזו יד רוחצת יד…

אבל, עד כמה שזכור לי, לא לקחתי קשה מדי. דיויד בא – וקונטיננטלי הולך. מעבר לכך, שיננתי, כל כלב בא יומו.

ואכן, בא יומו וסגר מעגל. בנמוכה, אבל סגר. לפחות מבחינתי. כי השבוע כשחזרתי משלושה ימים בבוסטון, ראיתי אותו, ממש במקרה (תג למינציה שהיה תלוי לו על הז'קט, חשף את שמו). מכרטס בשדה-התעופה לוגאן. לא כרטסתי אצלו, יש גבול. חוץ מזה, משהו ניראה חשוד. להודות על כל האמת – לא יכולתי להסיר מבט. בחמורים הכי פרועים שלי, לא ראיתי אוזניים כאלו.

מגי

בבוקר לקח אותה לתערוכה הקבועה של הצייר מארק רותקו (יש לו כניסה חופשית למוזיאון). המתאבד היהודי משנות החמישים, מרגש אותה כמו שוקולד שוויצרי. אחר כך הוביל לתצפית הפנורמית על כל העיר (זאת מהקומה הארבעים ושלוש של מגדל ADT – ביום ראשון חינם), כאילו שמעניינת אותה ראיה כוללת.

כשירדו במעלית למטה, לחש לה את הטקסט הרגיל, עם כל הסילסולים והשטיקים. ככה, היה משוכנע שהוא מסתיר הכי טוב את תכונת הקמצנות, ששלטה בו מאז ומתמיד. טוב, הוא לא אשם, זה מהבית. אימא שלו הייתה מכבסת שקיות זבל ותולה עם הבגדים בחוץ. כמה התבייש שכולם רואים ועכשיו, הוא עוד איך מבין את הפסיכולוגיה.

אבל ביחסי דמדומים, כמו עם מגי, הוא משתדל להתחפש לנדבן רומנטי, כאילו שהיא לא מכירה אותו כבר עשר שנים (וואי יומולדת!) וכאילו שזה משנה משהו.

אין חוק שאוסר על יחסים כאלו, נכון? שאלה את אחותה דיאנה, שעיקמה פנים ולא חסכה מרמלדות על האופן הדוחה, בו סם מסובב מפתח, או בולס פרוסת עוגה.

יש הרבה חוקים נגד, אבל את בחרת בעד, מגי. מגי סגרה אגרוף מתחת לשולחן. אפשר לחשוב שמה? שמישהו נשאר צעיר? ואל תשכחי, שסם הוא קודם כל אמן. חשוב. כותבים עליו בכל העולם ופה בעיר כולם יודעים שסם ריידר הוא ה-פסל שהמציא את המושג 'אמנות המחזור הבוטני' ובמו ידיו אחראי, אחד לאחד, לשושנה הענקית שמול בנין העירייה (מאתיים אלף בקבוקי שתייה לעלי הכותרת ומאה וחמישים אלף פחיות לגבעול!). את זה אחות, אף אחד לא יכול לקחת ממנו. או ממני.

 

אצל דין והכלבים

פרופסור אדוארדו קלהון (שירה רוסית),

הזמין אותי לבלות סוף שבוע

במוטל של דין – זה עם שני הכלבים, על החוף.

שאמסור לו את תמצית המחקר

שעליו אני עובדת כבר שמונה שנים –

"הנחות יסוד אצל נשים במאה ה-16 ואצל פירומנים בני זמננו".

הפעם הוא רוצה גם לצלם, שיישאר לו תיעוד ויזואלי.

בסדר אדי, בתנאי שתחתום על החוזה.

אין בעיה, אני אחתום אבל גם לי יש תנאי –

תפסיקי להגיד "ג'יזס קרייסט" בסוף כל משפט,

מה את, אוונגליסטית?

 

הכלבים ודין – שקשרים עבותים משווים לזקנו מראה חולי,

מחכים שם כמו תמיד,

כאילו עצר הזמן.

בפעם המי יודע כמה, השוויץ שהם מגזע קורגי וולשי –

כמו אלו שיש למלכת אנגליה.

בכל דבר יש הגיון, אם מחפשים אותו.

 

כשהפסיק הגשם ירדנו אל החוף –

אדי יודע, שהמוח שלי עובד הכי טוב על קו המים.

בדרך, ראינו את הענפים ומקומות הישיבה

והוא סיפק את הרקע:

כל יום שבת בערב הם שורפים פה מכשפה.

תראי איך הכל מוכן לפני פיקס!….

אני אומר לך, הפוריטנים חיים ונושמים

וזה עוד פה – בחוף המערבי,

תתארי לעצמך מה קורה בצד השני…

 

לחלוחית הסמיכה את האוויר,

הגלים התנפצו, אך עדיין אפשרו שיחה

וקלהון דרש את שלו.

צללתי לסוגיה,

שלמרות שהיא שיגרה בשבילי,

לא מדובר בתוכן קל.

 

– וככה זה היה לאורך כל ההיסטוריה –

 

– פשוט שערוריה שזה מה שאומר היום החוק בארצות הברית! –

 

– בוודאי שדרוש שינוי! שינוי יסודי! –

 

 

– מה???!!! אני לא יודעת איך להגיב לזה!

עצם השאלה שלך… כל כך לא שיוויונית!!! –

 

– אדי… את זה גם חושבים ועושים לגברים עם שפם

באזורים מסוימים של קוריאה הצפונית… –

(לאדי יש שפם, צרפתי כמובן)

 

 

– ג'יזס קרייסט, אדי!

באמת חשבת שהצלחת לעצבן אותי? –

על הדשא

למנגל הם קונים את הקבבים הכתומים של מישה ובניו.

קבוע סביב יום השואה, איזה עשרה קילו.

לרוב אז, יש עליהם מבצעים ממש טובים.

אבל גם בלי – הם זולים והילדים טורפים אותם בפיתה.

הודו וחזיר, נוצות עם פרווה והצבע בא מהפפריקה.

חוץ מזה, בין כה, כבר שנים היא משתפדת מהצד ולא מרגישה את ההבדל בטעם.

אם רק אפשר היה להכניס אותה, רגע אחד לפוקוס ולשחרר את הנטו – היא הייתה שופכת,

שכל עוד היא מארחת את שלה ושלו כל חג, על הדשא בגינה,

פלוס מינוס עשרים וחמישה איש – היא לגמרי זכאית לפס רחב.

והוא? להתעלף מלהסתכל עליו מנפנף…

כל כך מזיע! צער בעלי חיים.

אבל מאושר – בעצמאות ובשפע הוא משרת את המשפחה המורחבת

וכשיסיים להתערבב בעשן ובזבובים, יתענג בעצמו

על כמה טחונים בתוספת ערימה בריאה של צ'יפס – שעמד והתקרר –

לא נורא, כי מה שמחכה לו ולכולם בהמשך,

זה קרם בוואריה במארז משפחתי וחלפון על הפלזמה. 

 

הברושים

הברושים עסוקים
("בלילות שישי, כשרוח חרישי"),
במלאכת מחשבת של צער בתפירה גסה
("בתוך הכפר").
מחזור השנים ממרק בהכרה,
("בצמרות שחורות עובר")
שמזג האוויר אינו משפיע
("בפרדסים ובשדרות").
גם אם נופל על יום נטול אובך או שרב,
בואך קרקע נוכריה,
("מעבר לגדר")
קלוש שלא לחפש את דרור.
הציפור.
("אותך זוכר").