קמפינג – פרק 22: פרנקי בא

לקמפינג פרק 21: דגים אצל אוה / עופר גורדין

לכל פרקי קמפינג

שנים לא ראיתי את פרנקי והיום – מי היה מאמין, אני נוסעת לאסוף אותו מנתב"ג. אורח חשוב, לא שלי כמובן ובכל זאת בעלי לשעבר. הזדמנות טובה לנצל את הקרבה האקס-משפחתית וגם סוף סוף הגיאוגרפית – ולקפוץ באיזה ערב לנמל, ה-מקום לקחת תיירים ואני יודעת כמה פרנקי אוהב דגים. אני לובשת סגול, מתרגשת לפגוש אותו. הסקרנות איך הוא ניראה ואם נותרו בינינו שביבי גחלים. גם משמח הרעיון של לבלות כמה שעות, עם אדם שהוא 'לא כותב' וגם לא בענין של לנבור בספרים של אחרים (אלא אם מדובר בספרות מקצועית). שיחה קלילה על נשק או על השוק האירופאי – מצטיירת עכשיו כהרחבת אופקים.

חיבוקים בנוסח של פעם, אני נחנקת, די תניח – אתה מציף אותי בעודף רגשות שאין לי איפה לאחסן. איזה לא השתנה… מאוד השתנה! מדכא… גם אני כל כך הזדקנתי? לאחרונה שמעתי שאומרים "התבגר" במקום "הזדקן", כאילו אנשים בני ארבעים, חמישים, שישים ומעלה, עושים מרצונם טסט שני על גיל הנעורים. היו רוצים… אולי הדבר היחיד שלא השתנה וכבר שמעתי את זה בטלפון – זה הקול שלו והמבטא הגרמני שאוחז בעברית שלו כמו עלוקה מורעבת – לא משהו שאוזן ישראלית יכולה לסבול בקלות. נכון, לי זה לא קשה, אני כבר מאומנת, מאז. עדיין, מוזר לי לראות את שמו האמיתי מופיע על המזוודה – פרנץ (שולץ) – כי ברגיל, 'פרנץ' זה לא שם שהייתי באה לקחת מבן-גוריון.

הוא בא לעשרה ימים, הזמין חדר במלון ארט פלוס בבן-יהודה דרום לכל התקופה, כל כך קרוב כמו להתרסק עם הגלגל אחורה. החדרים שם קטנטנים אבל הוא מוקסם מהקונספט של אמנות מקור איכותית על הקירות. קיבל חינוך נוקשה לצריכת תרבות ותמיד התפאר ב"עין האמנותית" שלו. ספרים פחות, אבל אמנות פלסטית ומוסיקה (בעיקר בארוקית) – כמה שיותר.

בכלל לא עייף – מה הן חמש שעות טיסה בשבילו? מה שלומי? נורא מעניין אותו מה שלומי. כנראה לקח איזה קורס באסטרטגיות "הגבר החדש". יש לי מישהו? למה לא התחתנתי שוב? חיכית רק לי?
ברור פרנקי. ברור שלא, אבל למי אכפת. באנו להחליף מילים יפות ולא לחכות. הוציא מהשקית של הדיוטי שניים ונתן לי לבחור. היה לו בתיק חולץ פקקים מהודר, אלוהים יודע איך הצליח להעביר אותו דרך כל הבידוקים. תמזגי, מזגתי ולא הופתעתי, שלא היה משהו. אף פעם זה לא היה משהו איתו. למרות שכולם חשבו שפרנץ בטח… אוהו!… טוב, הוא היה מסתובב בכל מקום כמו טווס מיוחם ובמעשי – היו לו הברקות, אבל הוא תמיד היה מופת לריסוק המיתוס – שלשכב עם גבר מסוכן, שווה כל מאמץ (בהנחה כמובן, שאת יודעת מתי לעצור…).
בעבר היו לנו את הסטטוס והתפקיד שחייבו והיום? את המפה הבהירה ואת הכרוניקה שהייתה ידועה מראש – הקונספירציה – שום "נס היין והדגים".
אבל נעים שנשאר מנומס – תישארי?
לא פרנקי, מחר יום חדש.

 

לקמפינג פרק 23: שדה מגנטי / עופר גורדין

קמפינג – פרק 20: חוסר מנוחה

לקמפינג – פרק 19: הקרנת בכורה / עופר גורדין

לכל פרקי קמפינג

 

חוסר מנוחה – הרעה החולה של תקופתינו, מרוחה בכל מקום, אפילו על איי התנועה. זה הכה בי בווליום גבוה, כשחזרתי לתל-אביב מהבהאיים בחיפה. הם אגב, לבשו את הנוצות, אבל האירוע כולו איכזב וג'ורג'י היה כל כך מייגע… טירחן שעות על הכתיבה שלו, כאילו שלא מדובר בעבודה הסיזיפית והיום יומית שלי – לקרוא אותו, כל פסיק – פנים וחוץ. כמה פעמים חרשתי את הטיוטות של "הכומר ז’וליאן: עדות"… הייתי צריכה לקלף את עצמי מהמיטה עם מנוף כל בוקר, מרוב תשישות וחלומות זוועה. כל שני משפטים הוא שחט או גרס שם, מישהו אחר. גם כשהיה צעיר, הנייר דימם, אבל אז היה בכתיבה שלו משהו רענן ופורץ גבולות… טוב לא משנה עכשיו, מחלף הסירה, אחת עשרה וחצי בלילה, עוד כמה דקות אני בבית.

יכול להיות שהגיע הזמן לעבור דירה. עד לא מזמן, בן-יהודה חמש דקות מהנמל ניראה לי הכי. כל כך קרוב לים. אבל בתכל'ס – כמה פעמים אני הולכת לים או יושבת בנמל? חצי דקה בשמש ואני עגבניה ומאז שנסענו לעגמומית, למרות הסמטוחה שהלכה שם, גם בי מתחיל לנקר הדחף לכיוון צפון. בגליל העליון, סתם דוגמא – ממערב לקבר 'המושיע', ישנו אזור מקסים, בקעה נסתרת – אז למה לא שם, מתחת איזה זית, להניח ראש?

…זה טוב!!!…מה פתאום?!!! אני לא בקטע של לחזור בתשובה…! מזכיר לי שלפני כמה ימים, צבי בא עם יציאה מה זה מטומטמת – מוזר שאין לך חברות נשים… איך מישהי כמוך, כל כך אסרטיבית (…איכס של מילה) בכל מה שנוגע למיגדר – קושרת קשרים רק עם גברים? ו-איך זה שאתה, נשוי ארבעים ואחת שנה לאותה אישה, שאוהבת חרקים יותר מספרים ושכף רגלה דרכה פה, אולי פעמיים מאז שאני כאן? …פרופסור זהבית, המג"דית הכבדה ממכון וולקני – חוקרת תיקנים כחולי כנף, בעלת שם עולמי. ככה זה צבי! וכל מי ששואל שאלות ולא באמת רוצה לדעת, אלא רק מת למצוא מה לא נורמלי אצל השני. זה בעקיף כמובן, בשידור הישיר – נתתי לו את מה שביקש לשמוע: למי יש זמן לחברויות ממין נקבה, כשחתולי רחוב סתורי שיער – אקסים בלשון עכשווית, שומרים כל הזמן על השמנת?

שלוש הודעות חיכו לי כשחזרתי מהחגיגות על הכרמל: פרנקי מגיע לביקור בארץ – אולי נעשה משהו ביחד? (מה למשל? נפרק ונרכיב קרבין?), גורדין – פתח כרגיל בנימה פרנואידית – אין ברירה, את יודעת יותר מדי, אני בא לחסל אותך! ואחר כך התנצלות על שהתנהג היום בצהריים אצל צבי, כמו חמור (הבמבי למד לבקש סליחה… מרשים וממיס…) ואחרון – בן דודי עמיחי הג'ינג'י והנודניק מירושלים – מזכיר לי בפעם המי יודע כמה, את האירוע המשפחתי של השנה – יום הולדת שמונים לדוד שלנו, שרגא ולאמא שלו שרק'ה – שניהם נולדו בהפרש של יום ועדיין שומרים על אופטימיות. בשבת בעוד שבועיים, בנחלה בעין כרם. יהיו תירסים על האש!…ציין בהתלהבות. למה שלא יזמינו גם את הנזירות ממנזר האחיות ציון?…. ממש לא בהטפה צדקנית של 'דע את שכנך' – אלא פשוט, כי אין לי חברות.

 

לקמפינג – פרק 21: דגים אצל אוה / עופר גורדין

ליליאן

הם בחיים לא ייקחו אותך איתם

למועדון הגולף שבמורד הגבעה!

לא מכסחים שם את הדשא במשורה

כדי שפרווה על ארבע כמוך,

תייצר בסיטונאות ערימות חומות

שיידבקו לכדורים הננסיים

ויסתמו את החורים היקרים.

 

ליליאן זרקה לו את זה,

כשעברה עם אופני הכוכב המקושטות שלה

ליד המרכז הקהילתי

והוא ישב שם בצל, מתחת לעץ הדובדבן.
חובשת על הראש ברט נוצות מגוחך
שקנתה ביריד יום כדור הארץ

ומחייכת זיוף לכל העולם.

הוא שנא אותה על כך

ועל כל שאר ההערות הגזעניות שהפיצה נגד

משפחת הגולדן רטריברים רבתי.

 

 

איך היא מעיזה?

הם אוחזים במורשת כלבית

של סיוע הומני לנזקקים כבר שנים!

תנינה סוציופאטית!

עשירון עליון… בורה!

נוסעת בכיוון ההפוך –

לא מבחינה בכלל בלהק הכדורים הפורחים

שחוצה את שמי העיר.

…איך אמר לו פעם, אחיו בלונדי?

"היא עיוורת, אבל אני לא מרגיש שום צורך לעזור לה".

קמפינג – פרק 18: שבוע הספר

לקמפינג פרק 17: זרע הפורענות / עופר גורדין

חזרתי לארץ ישר לתוך הביצה הרותחת של שבוע הספר. בכיכר רבין, הסלעים השחורים עדיין זרוקים בפינה, מבחינים מזווית כהה בהפנינג המהביל. עוד כמה שעות טובות להזיע בדוכן של "צרצר" – לא פיקניק. סגרנו את היום הראשון עם מאזן עלוב של חמש מאות שלושים שקל… למה לסחוט את עצמך ולנסות להתחרות בספרות צעירה, ילדים ושועלים, אטלסים והטרנד החדש – מהדורות משחקיות של כתבי הקודש? הקהל רעב למזון מהיר ואנחנו יודעים להדפיס ולכרוך רק בנפתלין. במשרד של צבי, יש פיקוס ננסי בן יותר מחמש עשרה שנה!

הם סגורים שם, הוא וגורדין. אחרית הימים – ציפורים נודדות תוקעות ביחד יתד ברייך השלישי. רגע, נדמה לי שהם מדברים עלי. אני נכנסת בלי לדפוק – למה שלא נלך בסתיו על סידרת ערבי קריאה? הרי גם סימולטנית, לצד קולו של סופר צרוד וכפוף, ניתן לחלק סטיקרים עם הסלוגן "אני אוהב כתיבה שמנה". צבי מרים גבה – את יודעת שחשובה מאוד הרפרזנטטיביות… במילים אחרות – לא קונה, מזייף קלילות ומשנה כיוון … אני שומע ששתית יותר מדי מים בתמזה של לונדון… בעבר היה מלכסן מבט ומשהו כבר היה מתפוצץ – אבל עכשיו? לא רלוונטי, פשוט חסר טאקט שצבי ינהל לי את חיי האהבה. ברור שבמבי היה חייב לקשקש, הוא עושה כאילו שהוא לא שומע, עלאק שקוע בתוך התסריט של דיסני.

עדיף להתבונן למציאות בעיניים: היוזמות שלי פתטיות… ערבי קריאה? אולי בסרטים של וודי אלן משנות השמונים. מאז גם הוא שכח את חנה והקולנוע שלו סוחב גלגל שיצא מאיזון – הפרגיות מתחלפות והוא מזדקן… את מי זה מעניין בכלל? שריפה בוערת בהרי הגולן. דרוזי שאיים לחתוך גדר מואשם בהצתה. האם כולם מחוברים בטבור לנקודות תצ"א (תצלומי אוויר), כמוני? כי אני רואה את העשן בשחור לבן, מלמעלה. שמעתי פעם, שככה מגדירים דיכאון – מצב סטטי, בו מנסים בכל הכוח להתמקד, אבל הכל יוצא מעורפל – שטויות! לדעתי כולו מדובר בריאליטי שואו מסריח.

פשוט חסד, שג'ורג'י (שהפך אותנו לפני עשרים שנה למעגל קריאה מחתרתי של סטודנטים – והיום, נשים את זה בצד – כותב לפי מטר פרוזה מסורבלת) הוא כזה בן אדם אינטואיטיבי. שלח לי מייל, בול בשניה העצובה ביותר – כשהמסך התפקסל לגמרי ועמד להפוך לאבק. יש מופע נוצות בחמש, בגן הבהאי בחיפה – נכנסים מטיילת לואי. אם אשב לפני, בלובי המעומלן של מלון דן פנורמה, יתכן שאצליח להעלות באוב נוסטלגיה ואם אתחנן, כך הבטיח – יסכים לספר לי, על הרומן האסור שהיה לו בכלא עתלית – ארבע מאות שנה אחורה – מהדורות מגולפות ותאריכים קוטביים.

 

לקמפינג פרק 19: הקרנת בכורה / עופר גורדין

קמפינג – פרק 16: דיקציה מושלמת

לקמפינג – פרק 15: נשיפות בעורף / עופר גורדין

לכל פרקי קמפינג

מונופול-רייך-מילולי? אני שומעת טוב? בשביל זה באת עד ללונדון לצוד אותי?

מוסיף עוד מילות קוד ומתעקש כמו ילד – בלי משחק ורדים – לא שווה. שווה ועוד איך, תאמין לי שאני מקשיבה יותר טוב על יבש, אין צורך לרענן אותי במי נענע – המתכון האולטימטיבי שלך לאיכות חיים משופרת, אני יודעת. שמור את המבחנה לחיסול הבא שלך.

עד כמה שאני למודת יחסים בין-לאומיים כושלים ותלאות בחיפוש אחר תאום שיבין עניין, אני לא מרשעת והלב לא מגרניט. אוי…אל תהיה כזה במבי כועס! בסדר…תביא ת'תיק עם הפאה. שיער ארוך ושטני – פנטזיה לא רעה! תוך שנייה הרגשתי בת עשרים ושמונה, אפילו פחות – המבורג, אמסטרדם, פריז – ספריה המדהימים של תרזה דוגאן חוצים הלוך וחזור ודיסק שלם של "היהודים" רץ לי במוח – "מי אמר לך שאת מוזרה" (קח אותי) ו"הזמן שלך". גורדין ניראה יותר נינוח אחרי שהתחיל להקריא. אין מה לומר – הדיקציה שלו מושלמת. בתום העמוד הראשון, עצר ושלף מהתיק את המבחנה, מזג בזהירות (שלא לבזבז אף טיפה), לו ולי לתוך הכוסות החצי מלאות באדום – הוא הרי חייב ללכת נגד החוקים ולנקוט במתיקות מקסימאלית כשהמעמד מחייב – את היחידה שיכולה לפתוח את הקשר… בטח, בטח… כזו הגזמה. אל תתבלבל במבי – אני לא אלזה, למרות ששתינו מרושתות היטב ואוהבות לרקום. לזכר הימים הטובים, תמרי – הם היו טובים, אל תגידי, צ'ירס! כמה אני שונאת שמפילים עליי מניפולציות רגשיות כאלו. לא שתיתי, אבל כן עשיתי עם השיער.

מדויק, נוצר מצב של דרמה בין-אישית, כמעט פותחן לבבות, שיח רעים – אלא שאז, פילחה את העדנה שיחה קולנית בערבית רועמת. לחלל המסעדה הצנוע נכנסו ארבעה גדולים, עם גלביות וכאפיות לבנות, שפמים עבותים, טבעות זהב ונפח של כסף – בקיצור, הסטריאוטיפ הסעודי בהתגלמותו. הם נעצו מבט לא מהסס באישה עם השיער השטני (כלומר, בי) וברפרוף מלא בוז בגורדין, שכבר ניראה במקום אחר, מרוב נוזל ירוק. אחיזת עיניים כמובן – מנגנון ההפעלה שלו וכל תרחישי הכיסויים האפשריים שתפר במהלך הקריירה, עשו בו כבשלהם – הוא ארז וסגר בזריזות את התיק, ביקש חשבון, השאיר הרבה יותר ממה שצריך כולל טיפ, תפס אותי ביד והחוצה לגשם החדש של הלילה. נראה היה שהאוויר הקריר בחוץ – תידלק אותו במרץ עוקצני בעוד אני מאבדת אוריינטציה. איפה מערב ומה זה מזרח? הקארי ההודי החל פועל את פעולתו – רפיסת כוחות וטשטוש מראות. סירנות פתאומיות דמו למיגרנה. עייפות כבדה נחתה עליי ורעמת השיער הזרה, גרמה לי להזיע בראש. שמעתי אותו ממלמל בשקט משהו שנשמע כמו בגרמנית אורתודוקסית. הוא הסיט את שערי המאומץ ולחש לי באוזן – זו הייתה 'חבורת סופרי ז'נבה' – הם שורפים נשים כמוך, כמו שצולים פרפרים על נורה לוהטת. אנרגיית חירום הכתה ברקות. לא נכון!…. נחרדתי. מה, בגלל שאני לא לובשת רעלה? צחק כאילו נגרם לו אושר – בחיי פטישה! לפעמים את כל כך לא צפויה… או שפשוט נשמת בעברך יותר מדי ירושלים… בגלל שאת לקטורית שחושבת פלילי, זה למה!
…במבי שלנו קורא מחשבות של ערבים ונשים! נהדר!… צבי היה רוקח מזה מטעמים. אני חייבת להסיר את הפאה, פושעת שמאלנית שכמוני.

לקמפינג – פרק 17: זרע הפורענות / עופר גורדין

המטרה: פרספקטיבה

שנת הלימודים מסתיימת. לא לפני שלימדו את ילדי כיתה ב' את חוקי הפרספקטיבה. חשוב. פרי חזר הבייתה עם שתי פרספקטיבות מעוררות השראה. אחת בצבע מלא והשנייה מינימליסטית בשחור-לבן-אדום. אחרי שפרצתי בצחוק – נכנסה התדהמה, אחריה תחושת הביזיון ובסיומה החרדה. שלוש מאות שישים מעלות של תהליך זריז ומעמיק.

כלקוח נאמן של חברת לגו, בשביל פרי, גן העדן המצוי – הן חנויות הענק של טרגט (Target). שם מחכים לו שני מעברים (ארבע קומות של מדפים כל אחד), שלא נגמרים, עם פסגת המוח הדני שמומחה בלרקום פנטזיות מחלקיקי פלסטיק.

 

חנויות טרגט – הלוגו

1,750 סניפים בכל רחבי ארה"ב! (נכון לינואר 2011)

 

 

אם לקית במצפון חברתי, אפילו רדום, בסופו של יום לא תוכל לטשטש את העובדה שחנויות כמו טרגט, מייצגות את תמצית הרוע הקפיטליסטי – תאומות כמעט זהות, של חנויות וולמארט (שאותן אנחנו מחרימים, הידד יש לנו אופי!). בקיצור אותה משפחה של תאגידים במובן הכי שפל של המילה. רק ביוג'ין (אורגון), שהיא עיר בגודל של רמת-גן גבעתיים – יש שני סניפי ענק של טרגט, כל אחד בגודל של מגרש כדורגל. חסידי ומלכי חנויות ההכל כלול ("חנויות לכל המשפחה"), יודעים להשוויץ שלא משנה איפה תכנס לחנות של טרגט, וולמארט וכו' – בפינה הדרומית של טקסס, או מתוך סבך מיוער במישגן, על גבול קנדה – הסידור הפנימי יהיה זהה – כלומר מובטחת לך התמצאות קלי קלות, ובמחירים שהדעת נגנבת.

אנחנו משתדלים מאוד להמנע, אך כשנוצר לחץ על סט ש"צריך" למצוא, ואיתו איזה חג שיוצק לקניה משמעות מסורתית – אני מודה שלא אחת אנחנו נכנעים, בכלל אנחנו הורים לא מושלמים ואני לא גאה בזה בכלל. מצד שני מה שמגיע מגיע – לזכותינו יאמר, שרחוקים מאוד מלהיות לקוחות קלים למשווקי מותגים או לדוחסי סחורות סיניות בגרוש וחצי. מעדיפים לקנות מקומי ולתמוך בשכנינו ומכרינו. אבל לא עלינו העניין, אלא על סוגיית הפרספקטיבה הרחבה שהפכה לחד מגוזית.

קמפינג – פרק 14: צ'אטני מנגו

לקמפינג – פרק 13: במבי / עופר גורדין

לכל פרקי קמפינג

לאחר "תקרית אביתר ב. גלאון" ועד לטיסה שלי חזרה לארץ, נאלצתי לבלות עוד כמה ימים חסרי פוקוס בלונדון, ללא שמלות ועם תחושה מעט רעילה. כדי לטשטש אכזבות, התנפלתי על מתחמי האמנות בעיר, כמו משוגעת. חד משמעית – הביקור בטייט מודרן (Tate Modern), בתערוכה הרטרוספקטיבית המצוינת של הצמד גילברט וג'ורג' – ריענן את הזיכרון, שזוגיות אפילו גאונית, עשויה להיות גם רעשנית ומגוחכת וחבט בהידרת הביטול היחידני, שעמדתי ללקות בה. במילים אחרות – אם נחוץ ים, ישנן עוד דרכים לטבול בו.

יא אללה! כמה ערבית ועברית שומעים פה מכל הכיוונים! לא יאמן! לשונותינו העוינות באות לקפץ בממלכה האבודה, כאילו לא היה אתמול. חמש אחר-הצהריים, גשם דקיק מתחיל לזרזף ובתוך ההמולה הקפיטליסטית שנדחסת בתחנת סאות'וורקל (Southwark) של הטיוב (התחתית), מהגב הוא בא – "הי, תמרי הפטישה!" – כמו האנגאובר גרמני חטפתי את זה בראש. שום רמז מוקדם לא הכין אותי, לפגישה חזיתית עם גורדין על אדמת בריטניה. כששמעתי "פטישה", גם ניקר חד – עוד מלפני עידן הצבי – בתיכון כבר קראו לו "במבי", אין לי מושג למה – עופר הוא לא היה.

עוקב אחרי או מה? מאז "הטיול" לעגמומית לא נפגשנו. למען האמת, כבר שם, עלה לי על העצבים עם הטפות המוסר הביטחוניסטיות שלו. אם אנשים ובמיוחד גברים, היו קצת פחות רכושניים – שלא לומר סנטימנטלים כפייתיים, מול כל פיסת עבר משותפת, אנא לו יהי – ייתכן מאוד שהעולם היה מקום נסבל יותר.

מה אתה עושה בלונדון, במבי? דגשתי במכוון בכינוי ההיסטורי. רודף אחרי אלזה (מה עוד חדש?…). לא ידעתי אם הוא רציני, העדפתי לחשוב שמדובר בהומור עצמי, למענו.
ואת, תמרי? קפצתי לרחרח מה קורה אצל אביתר גלאון ולקנות מכנסיים, חסמתי. רק לראות את הבעת הפנים שלו, כששמע את השם "אביתר גלאון" ולהתמוגג. מאז שנות התשעים המוקדמות – בהן, אחת לשבוע, התקפדו שניהם לקרב כרישי ניאון, באודיטוריום של המוזיאון הימי בחיפה – ועד לתחרות העיקשת על הוצאתה של כל מילה כתובה לאור (בהווה) – אהבת צברים הדדית וחסרת גבולות לא דבקה בהם. בלשון המעטה.

הוא מכיר מקום – שאני נורא אוהב. תמיד היה לו זיכרון טוב, אין דבר שיכול לרכך אותי יותר מאשר צלוחית בריאה של צ'אנטי מנגו וכמות נאותה של סמוסות, אפילו אלכוהול לא. צוהר לקפה קטן, הפך בזריזות לישיבה ממושכת על כריות במסעדה הודית. המוזיקה ברקע, הכניסה לטראנס שפיריות סגולות שפילסו סלטות באוויר ונכנסו בעדינות מלחששת לתוך האוזן. דרינק קטן וגורדין מוסר לי את תיק העור החום שלו – תפתחי. מבחנה אטומה עם נוזל ירוק ושני אקדחים (נראו אמיתיים לגמרי – אבל מפלסטיק – ברור), היו מונחים בסידור המסורתי על סבך שיער שטני, אולי ראש של מישהו… להרגיע – זו רק פאה נכרית, הפְטִיש המוכר – באמת ארגן את הכל יפה, מקצועי, ממש ימי המבורג העליזים.

תשכח מזה גורדינון, הזמן במדחן אזל. למה שלא תגיד מה אתה רוצה, בלי כל תאטרון הבובות הזה? סוף סוף חייך (לשנייה), אך כעס לחתוך באמצע משחק. לקח בחזרה את התיק ורציני לגמרי סינן מה שסינן.

 

לקמפינג – פרק 15: נשיפות בעורף / עופר גורדין

יהושע פרוע

 

יהושע שלנו כל כך פרוע,

בכנרת – הליכה אתגרית,

באנג'י עפיפון מהר הקפיצה,

חניה אצל מחמוד – לכנאפה פיסטוק,

וישיר לארוחת ערב עם חברים –

ברבוניות, פוקצ'ת זיתים וקרפצ'יו עגבניות,

בנמל תל-אביב.

 

 

וכולם רואים אותו ומתלחשים:

קעקועים ומזכרות,

לחם גם ב"שנייה" וגם בנייבי!

יפיוף אלוהי בחסד!

אבל צנוע –

גרוטאה מודל שמונים ושתיים,

פלוס מינוס – אחת למאה,

שמן, פלגים, פלטינות ומי תהום

והוא בכל מקום

ובכל זמן.

זה מרגש.

קמפינג – פרק 12: האמן ככלב

 

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

אולי גם אני הייתי פעם מעפילה – כי אני זוכרת היטב, את ילדותי המאוחרת בקיבוץ נווה-תלתן. מצד שני סביר יותר, שלו הייתי מהגרת – הייתי מעדיפה את מעלה ההר על פני דרך הים. יפה לראות, איך הכל כמעט מתחבר – הרי רק עכשיו חרשתי את הטקסט הפשוט מעולה (!), של אביתר ב. גלאון (אגב, הטוב ביותר שקראתי מזה לפחות עשור!), שלוש מאות עמוד של תיאור שייט-צלפים מסביב לעולם, בתנאים לא תנאים. תוכן קיטשי, עלאק השרדותי – אני לא מיתממת, אבל איך הוא עושה מכל מילה סנפיר! מופת!

הוא עצמו, יושב כבר כמה שנים טובות בלונדון, ביג דיל מול הביג בן. אז מה? בימינו מייל אחד ואני אצלו בבית. הודעתי לצבי לפני עשרה ימים. אני נוסעת אליו. מחר. לקחתי שבועיים, נראה לי מספיק כדי לבדוק.

שלוש שמלות חדשות בהדפסי אלמוגים, דגים וקונכיות בסגנון הגל הישן, כבר מקופלות במזוודה המשובצת שקניתי פעם ברומא. כמה זמן לא לבשתי שמלה… אולי מאז שהתגרשתי מפרנקי. סימנתי לי אז – קו הפרדה ברור (היו לו מנהגים פרועים) ודווקא עכשיו, מתחשק לי מחדש, לנפנף ברוח בקצת בד עודף. זו אולי יכולה להתפרש כהתקפת נשיות מתפרצת, אבל מדובר אך ורק בשיוף מתוכנן של האינטלקט. הי – אני לא נוסעת עד למלכת אנגליה בשביל להזיל דמעות…

על ספל ארל גריי מר במיוחד, גלאון שופך, שתמידית מאשימים אותו בבריחה – בגלל שנמלט מהארץ מיד אחרי לבנון השלישית… מה שעבר עליו בשירות בעגמומית…. גם הוא טבע בה? לא יאמן! איזה עולם קטן! סיפרתי לו שנסעתי לשם עם גורדין (מכיר אותו מהמוזיאון הימי בחיפה), רק לפני חודש ושראינו את אלזה – מיתולוגיית הרשע בהתגלמותה, אתה יודע…. היה שם מילואימניק אחד, שצווח עלי כמו משוגע שאני זונה, הצחוק שלי הגעיל אותו… אבל בפועל טען שאני מסכנת את ביטחון המדינה… תאר לעצמך – איזה שוביניזם צרוף וכמה שנאה…

לא הרכנתי ראש. ראיתי. לא עניינו אותו הסיפורים שלי. בקושי הישיר מבט, כשהמשיך להקיא את הבליל שלו במרץ, כאילו הוא לא מעלה את אותה הגירה, בפעם המי יודע כמה: "אבל גם כאן אני חי כמו כלב… מה שלא מבינים בישראל, זה שאמן זקוק לספייס ולסביבה עם נימוסים ששזורים במסורת שמהודקת ללב והאנגלים מה לעשות… אלופים בזה!".

בסוף, מכל הבין-לאומיות והגבריות הרוחשת שפיתתה אותי לנסוע עד לשם – הרשיתי לעצמי להרגיש את השורה התחתונה: הוא הריח רע והתחיל אחרי כל כך מעט זמן (!), עם הזיבולים על חיי האמן ככלב דחוי. בערב, לקחתי את שלושת השמלות החדשות והשלכתי אותן לפח האשפה שברחוב אוקספורד (מקום דוחה!), ליד הכלבו המאובן של מרקס-אנד-ספנסר. הכי נוח במכנסיים.

 

לקמפינג – פרק 13: במבי / עופר גורדין

קמפינג – פרק 10: להתאהב במילים

לקמפינג פרק 9: תיספרות קוצים / עופר גורדין

לכל הפרקים של קמפינג

 

שום מצב. אף פעם לא אהבתי את פרנץ (או בשמו הישראלי – פרנק). על אף שהיינו נשואים שנתיים מאוד… ארוכות. לצערי (ובעצב גדול אני נזכרת), לא חווינו במהלכן את טעמם של דורבני-הגליל, אבל את "חבילת אלזה" – אצטרך כנראה, לסחוב על כתפיי לנצח. אני מתכוונת למבטים הפסיכיים שלה ולאגדות האורבניות על יחסי הסאדו-מאזו, שניהלו שניהם – בין שתי מלחמות העולם, מסביב לאירועי טרור פרטיים או באחורה של ניסויים בין-לאומיים אחרים.

אחרי הנסיעה הראשונה שלנו לגרמניה, עשיתי קורס בצילום. הייתי אז בת עשרים ושתיים. פרנקי רצה אותי מקצועית ואני האמנתי ששווה לדבוק במטרה. מצד שני, הוא לא העלה בדעתו שאפגוש שם את נפתלי (ימי הפילם האבודים … אחרי רבע שעה שבילינו בחדר הפיתוח החשוך, עם אמבטיות החומץ, כבר קראתי לו – תולי). גם ממנו לא נשאר כלום, כמו נעליים. אולי בעצם דבר אחד כן: אני לוקחת איתי מצלמה לכל מקום, שזה במקור – רעיון שלו. הוא טען בלהט שזו חובה מוסרית שיש לנו כלפי טכנולוגיה ויזואלית – להתמיד בתיעוד וגם – שכל גרעין של התרחשות חייב להוליד משמעות. הנה, בכל זאת נותר ממנו משהו ששורד את הזמן. תולי המסכן…. כמה קשה היה לו עם גוון העור הבהיר שלי. כהתרסה בלתי פוסקת היה סונט בי שאני חיוורת. היו לו אינסוף דרכים להיות בהמה. בסוף זרקתי אותו ואת כל המטען האמנותי המעופש שלו לכל הרוחות. שיקרא לי כלבה בלגית עד סוף חייו, אפשר לחשוב.

אם להיות כנה, למרות הקומפלקס הלקטורי שלי, אני נוטה להתאהב במילים. פעולה ארומאטית, במידה רבה נטולת מטענים עודפים ומעבר לכל – מפתה מאוד. הרי משקל הלייט, של פחות מנוצה מאפשר לך להמריא ללא דלק! כשצבי רואה אותי יושבת מול מסך המחשב, מזפזפת תכופות עם העכבר אגב יריקת חרצני זיתים שחורים, הוא יודע ואפשר לשמוע את החמלה בקולו: תרגיעי. העולם מונח על כפה של אליפסה – יש מסמנים ויש מסומנים. אל תסתכסכי עם המודל האבסולוטי והאטי בבניית מגדלים. צבי היקר, רץ משולחן העבודה שלו, באופן נוגע ללב, עם התיאוריות הסבוכות שלו (או שאולי מדובר בניסיון חיים), כדי להציל אותי. הוא לא מבין שאין ממה, שאני חוזרת לים.

לקמפינג – פרק 11: רמי מרטן / עופר גורדין