לקמפינג – פרק 35: פאקינג חוף / עופר גורדין
חום אימים! לפני שנפלתי לסיאסטת אחר הצהריים, חשבתי על פרנסואה. קו אווירי לח שכמעט אפשר היה להרגיש, נמתח בינינו ודמותו האבודה של הצרפתי הדיפה חמצן מועשר וניחוח אלמוגים סגולים. למרות שבריריותו הפיזית, מוחו הצעיר מכה גלים ועושה את ההבדל – אתמול למשל הצלחנו להצמיד ביחד, וירטואלית, שלושים ושבע נקודות מגוז של עשר מפות מאזור הבונקר שבריף הדרומי! זה לא מעט! אני מתגעגעת ונרדמת. טלפון נכנס באמצע.
תמרי, זיווני שקעה. עוד פלאשבק מהפטריות שלקחתן בדרום אמריקה. לא עזר כמה פעמים אמרתי לה אז, כשנתקענו שבועיים בכפר של האלפאקות – שזה לא שמפיניוניות שמגדלים בשרון – היא לא שמעה או לא רצתה להקשיב. יכול להיות שהאוזניים שלה היו מלאות בגראס, או בחרא יבש של הבהמות היורקות – מי יודע. אלא שבמבי גורדין, מתעלק הפעם בהאשמות אישיות, מרומזות למחצה – היא מחכה עכשיו שפרנץ שלך, ייקח אותה לאכול לבנה וזיתים במג'דל שמס, היא גם מתמוגגת מכך שצנחנים אמריקאיים ממלאים את השטח ליד עגמומית. את יודעת מה זה אומר, נכון? חתך נמוך בסוף המשפט וחשף עד כמה הוא מודאג ועצבני. שוב הביא את הטיעון שאנחנו זה הגרעין הקשה, מכרים ותיקים שנקשרו בעת מארב ושאסור בשום אופן שמידע פנימי ידלוף החוצה. חומת מגן של העצמי – מעצמו. אפשר לחשוב… את מי זה מעניין שקצת אורניום אנושי, שוקע אל תוך מי התהום? פחות באר אחת, מה קרה?
זיווני היא משבר דורי, אבל במבי לא רואה את זה כי הוא נשרף אצלה עוד מלפני שהחליט לשנן ולשכתב את 'מיתולוגיית אלזה'. סתם הנחה סבירה – הזיכרונות מכים בו כרגע ברוורס… טוב, מי יכול לראות את קורי חייו מתחרפנים ולעמוד מנגד? יש לי אמפתיה לזה, בטח – מצד שני, אני מכירה את הטריקים השפלים שלו. הוא בטח תכף יספר לי על עכברים שניסו לשתות מים והתחשמלו ממש רגע לפני. רק כדי להפחיד… אוי-יוי-יוי מה מחכה לי!
עוד לא קראתי את הטקסט שהשארת לי על השולחן ותודה על השוקולד והיין… אני עוד בחופש, אתה יודע.
שום בעיה, אבל מה עושים איתה?
תן לי כמה דקות להכניס את האווזים למקרר ואני חוזרת אליך… מה פתאום? אני לא מבשלת כלום, השתגעת? יותר מדי חם היום.
אומנית זעירה 
