קמפינג – פרק 44: זיוון מתחתנת

לקמפינג פרק 43: מבצע אופנבאך / עופר גורדין

פרדריק, מתנדב שבדי, שעבד פעם בלול של הקיבוץ, בא לבקר. שערו הארוך והבלונדיני הטיל בזמנו, ענני חשק והבטחה בין שבילי המשק וכמעט כל פרגית קיבלה אצלו מנת הזרקה – או בשפה גבוהה 'חיסון נורדי'. זה היה קצת אחרי מלחמת לבנון הראשונה, זיוון בקושי זכרה אותו (…ביחס למה שיכלה לשחזר מפייר השווייצרי – טונות של פרטים, כאילו היה פה שלשום). למה בא לארץ עכשיו? …פעילות שלום מעבר לקווים וגם בגלל שהתגעגע – לנוף, לזיכרונות ולחברים. מזל שנישאר ללון כמו אורח מקצועי, באחד מהצימרים החדשים שבנו בהרחבה – זה הקל מאוד על החיבור ועל הממטרות בלילה ועל הצרצרים.

בפריסקופ הרוחני של זיווני, פרדריק טס לישראל במיוחד בשביל להניף אותה מעל פני השטח. נו, כדי להציל אותי – מעצמי ומכל הדברים שדופקים לי את החיים – השריטות מעגמומית, הפלאשבקים של הפטריות ואתם -"הגרעין הקשה והמסור", שלחה לעברי גיחוך וטינה גלויה. היא מתרגשת ומקפידה גם על התרסה, זה טבעי אבל מעצבן – כי ישר אחר כך מגיעה החנופה והתובענות – תבואו לחגוג איתי, נכון? אני בונה עליך תמרי, שתביאי איתך את במבי ואת צבי וחוקרת הג'וקים שלו (בטח… פרופסור זהבית תיסע עד הגליל לחתונה של זיווני… ממש….).

מסתבר שפרדריק, למרות היותו 'זרוק מהתחת' ותמיד רגוע ומאורגן בעזרת קומבינציה כלשהי, התעקש למצוא כומר אירופאי באחת מכנסיות הצפון, שיחתן אותם כשאלוהים שומע. זיווני לא רצתה שום רב מוסמך או כיפות כקונטרה – מה היא צריכה את זה? אחרי כל שנות השפע האלו פתאום להתפקר?
היא נראתה אחרת בלבן. יפה ודרמטית. שערה המתולתל, היה רווי בניצני יסמין וגזרתה הצרה נופחה היטב בשמלת קצף גותית. "זה מה שאלזה הייתה לובשת, לא?", לחשה לבמבי בטון מתחנחן וליטפה את כתפו (השבדי החדש-ישן הוטען לפני האירוע בגראס לבנוני). צבי גלגל עיניים – מה אפשר לומר? לא שופטים אדם בשמחתו.

הדשא הלח הוקף בפנסים סינים והכומר ז'וליאן מכנסיית 'הר האושר' (הר נחום) שליד הכנרת, צייץ שבועות ומלמולים קדושים בקול גבוה ובשפה זרה. רגעים של שלווה דליקה, כי כולם ראו שאהובה, אמא של זיווני – בוכה. היא דור שלישי ובין היחידים שצלחו את הספר המדמם שהוצאנו לג'ורג'י לפני כמה חודשים – "הכומר ז’וליאן: עדות". מובן שלא היה לה פשוט לעשות את ההפרדה וכשתם הטקס, היא צעדה לעברו של האיש סמוק הלחיים ועטוי הגלימה, כהולכת מתוך שנתה והעניקה לו, זר גדול של דם המכבים.

לקמפינג – פרק 45: תיק טנזיה /עופר גורדין

קמפינג – פרק 42: היו זמנים

לקמפינג – פרק 41: חלומות/ עופר גורדין

צבי שלח לי במייל את מפת אירופה. הוא סימן עליה בכתום זרחני את כל המקומות שבהם נמכרו ספרים ישראליים, עד לכיבוש קטגורית 'רבי מכר'. איזה עשרה צלבים על ערי בירה. הי… זה רמז צורח: הוא סגר עסקה! …..את ג'ורג'י?…את גבריאלה? …את במבי?!!! הצלחת למכור את 'אלזה: אשה וחשמל'?!!! …נהדר!!!…אבל עוד לא גמרנו לערוך…. אז מה? הוא שלח את שלושת הפרקים הראשונים להוצאה של הלבקנים הבלגיים, והאנטישמים האלו פשוט נמרחו! …. נסיעה משולשת לבריסל? אתה בטוח שזה רעיון טוב? כן, משוכנע. מדובר בחוזה אלפוני והוא לא רוצה לקחת צ'אנסים.

להתעלף מהתרגשות. גם בביקורת הגבולות בבלגיה מדברים 'קידמה'. טביעת אצבעות ו/או שיקוף באולטרה סגולי. בהתחשב בכל מה שקורה בבידוקים האלו עם הנעליים, הארנקים והאבזמים –  צריך להגיד תודה שעדיין לא מבקשים מאנשים להוציא ולהחזיר בעצמם את פס הכסף התת-עורי שלהם – מול כולם, ללא טיפה של פרטיות. אבל הנה, יש בעיה. אחת מהתנינות שממששת בשיקוף, עולה על צבי. כנראה קלטה את הדעות הקדומות שלו, זאת אומרת – את הרקע המשפחתי של היסטוריה קצרה מדי. פְּלִיז קָאם ווּיז מִי, סֶר (כאילו שצבי לא מבין צרפתית, גרמנית, הולנדית – או מה שהם לא מדברים פה). את במבי ואותי מפנים לאולם ריק, עם אור ניאון וכסאות פלסטיק שמחוברים בשורה. פְּלִיז ווּיט הִיר. מה זה היה? מבטא של וופל? במבי מנסה להצחיק, שום דבר לא יוריד אותו מהעץ, הוא שולף מסטיק בטעם קינמון ותוך כדי לעיסה מתחיל לזמזם את 'היו זמנים' (!) …יש לו טאקט משהו… דווקא כאן הוא מדרדר לפולקלוריזם??? – רק שלא יזניק ווליום ל'סלע האדום'… כי אז – להוכיח שבאנו הנה רק בגלל ספר, תהיה משימה בדרגת קושי אחרת לגמרי. ברור שכל עוד הם מחזיקים את צבי – גם אנחנו על תקן שבויים. מחכים לו כמו קרובי המשפחה ההם שלא שרדו.

כשאנחנו לוחצים ידיים עם העמיתים החיוורים, התקרית המעיקה בשדה התעופה מתחילה להתפוגג. איך הם כאלו אשפים במתוקים? אפילו עוגיות החמאה – שאני בדרך כלל, ממש לא סובלת, נורא טעימות לי. מסקרן איפה הם מחביאים את קונכיות השוקולד שני צבעים? …. באמת סליחה על ההיטפלות הילדותית והגרגרנות הפרובינציאלית, כשהנקודה החשובה היא (לפחות לכאורה), שההוצאות האירופאיות, הן בתי ספר של תרבות וטוב טעם, לאנשים מחוספסים כמונו – בוגרי עגמומית כזו או אחרת. אם בספרים שלהם דובק ריח של מלחמה – הוא יהיה מאופיין בקלאסיקה ושיק – לא בסירחון של ליזול מעורבב באבק על בסיס היו זמנים. ככה צבי חושב. אני מאוד מקפידה לא להכנס איתו לוויכוחים על תרבות מול תת-תרבות ובטח לא בהקשר של אהבת הארץ. גדול עלי. חוץ מזה, אחרי שראיתי מה נשאר מתחת למים בנורמנדי – אני ממש לא חושבת שיש לנו במה להתבייש.

לקמפינג – פרק 43: מבצע אופנבאך / עופר גורדין

קמפינג – פרק 40: מים כבדים

לקמפינג פרק 39 – כאן השריונים / עופר גורדין

בחזרה לעבודה. החדרים ב'הוצאת צרצר' (בעיקר המחסן) מדיפים ריח של – כמעט נוסטלגיה. צבי אומר שאני נראית כמו אחרי חופש, יפה לי. תודה, אני באמת מרגישה שאני יכולה לטרוף עכשיו פאי דובדבנים שלם, במכה אחת. את כזו ליצנית תמרי, אם ההומור הציני שלך היה יכול למכור ספרים היינו מיליונרים. מה ציני בפאי דובדבנים? ו…מיליונרים??? …. לצבי יש בפירוש דרכים מיוחדות לתאר מציאות… אנחנו הרי, כבר כמה שנים טובות – מונשמים דרך הצד המשונן של הגרדום.

…תני עדיפות לטקסט של גורדין. פגשתי אותו אתמול והוא עשה לי את המוות. שעתיים ניסיתי להבין למה הוא מתעקש על מספור בניטים ולא הוצאתי ממנו כלום. מנוול כזה!
הוא צודק. אפילו על מרשמלו וורוד מסביב למדורה, זה נשמע כמו חלום מסויט – לשבת שלושתנו ולסרוג לכדי ספר, את הטקסט הבארוקי שלו – "אלזה: אישה וחשמל". עד שתצא נשמתה של הדיווה בכל בית בישראל ויהיה קצת שקט.

אני פותחת את המחשב ומחדדת תדר צרפתי, למה למהר? מילים בעברית מחכות לי בערימות גבוהות, מפה ועד טולכרם. כרגיל, האייקון של שעון החול לוקח לעצמו את הזמן, רגוע. בונז'ור פרנסואה?….תאותת … המים הווירטואליים רוחשים בסימן גאות ועוד מעט יהיה מאוחר מדי. אצות אקטואליה יכסו את המסך במבזקי כזב, עד מחר לפנות בוקר או עד הודעה חדשה. בינתיים, אני קוראת ומגיעה לפרק על הטנקים…. ממש לא מזיז לי הכאילו אייטם על זיווני ופרנסואה, סתם ספין זול… אבל איך הוא דחף לשם את אמוץ?! אני צריכה אוויר. צבי לא קולט. במבי החליט הפעם לפזר מלכודות על כל פני השטח. יש אנשים שנולדים ככה ולא יכולים אחרת – רק מתים לסגור קפיץ על חיה אומללה שטעתה בדרך. אף מילה על קומוניזם, אבל זה כל כך מזכיר לי את האימרה המזרח אירופאית, שהושרשה אצלנו טוב טוב בבית: 'חופש תמיד כרוך בסימן שאלה'.

הופה… הנה… סוף סוף – הוא צף על הגלים! בערוץ דיסקברי כבר היו משתילים סביבו כמה דולפינים, שיצטלם יותר אטרקטיבי ויותר 'הומני'. חבל שהקליטה לא משהו היום… שומעים אותו ממש גרוע! אני מצליחה לפענח מתוך הבליל, שהוא אומר – שיש עוד לפחות עשרים מפות שחייבים לחבר דחוף, אחרת הוא אבוד במערבולת, שכחתי שהוא שוחה במים כבדים? לא שכחתי, אבל איך אני יכולה להתמודד עם כל זה?

לקמפינג פרק 41 –  חלומות / עופר גורדין

קמפינג – פרק 38: המריר

לקמפינג – פרק 37: מסיכת מוות / עופר גורדין

דודה שלי מבאר-שבע בדלת. הביאה לי מתנה הדפס חדש שכבשה – יונים על חוטי חשמל ומסוק צבאי, גווני חום-סגול-נגב, באמת יפה. את זוכרת שסיפרת לי פעם, שכשאין מוצא, את מאלו שעפים? אז זהו – במיוחד בשבילך, תמרי – 'שלום ובטחון'! התמוגגה מעצמה וצחקה בקול רם מדי. יונים גם מביאות מזל ועדיפות בהרבה מאווזים, שלא תגידי שלא הזהרתי אותך… אגב, נפטרת מהם כבר?
העברתי אותם לפריזר, התגוננתי.
טוב מאוד! ועכשיו היא רוצה לשמוע הכל על פרנסואה, הנער שאספתי מהמים, בתולת-ים שכמותי. כשהאוזניים שלה נפקחות אופקית, היא נראית כמו לוכד ארטילרי של גלי רדיו וגם מבלי להיות רוחנית מי יודע מה, זה מפעים וביומיומית אף מעצים.

אספתם בנורמנדי גם חרסים? …העבר יכול להיות מסוכן ולרדוף אחריך בכל מיני תחפושות. כמו שסבתא שלך הייתה אומרת על זרובבל, דוד שלך שהיה את יודעת, חבר ב'הגנה' – לא עזר לו בכלום שהיה בחור יפה ושאהבו אותו כל הבנות כמו בונבוניירה… שזה מזכיר קצת ממה שסיפרת, את החמוד הזה פרנסואה – כי לא האישיות, אלא התקופה חיסלה אותו והשאירה ממנו רק צללית מורבידית. בעצב כבד הזכירה את אחיה הגדול ואז, כמו עוף טורף, צדה בהנחתה את המריר שבמבי השאיר פה, כמעט לפני שבועיים. אפשר לפתוח?  'מכורה למתוק ולקפאין בכל צורה' – לא תכננתי, אבל זה צלצל לי באוזניים כמו פעמוני יום שלישי – המשפט מוכה הטינה, דרכו אימא שלי נוהגת להשמיץ את אחותה. בטח שאפשר, דודה. מבדר לראות איך כזו מרגלת מתוחכמת, דורכת לעצמה על הזנב. ברור שלא אמרתי כלום, ה'אקסלסיור' תשעים אחוז הוא שוקולד מעולה ונוטף קפאין, שתהנה לה… "מבמבי באהבה"….

חצי חפיסה נעלמה במהירות. האם אני יודעת שעבדה פעם כציירת חרסים? לפני המון שנים, בשביל רשות העתיקות. הם צריכים את זה לקיטלוגים שלהם. היה מאוד מרגיע להוציא מפעולת האמנות את העוקץ ולהתאחד עם שכבות דוממות שנקברו מתחת לאדמה. עד שהגיעו לחפירות בהן נמצאו עצמות אדם, ליד הכלא הרוסי במשולש. זה חתם מבחינתה את כל העניין – כי – סליחה, היא אמרה להם: עצמות ומסיכות מוות אני לא מציירת. אם זה בטבע דומם של סזאן – בסדר גמור, אבל בשביל שדוסים ופוליטיקאים יהפכו אחר כך את כל העולם, על מנת שלא נזכור שחול לא שווה אפר? חנקה בזעם ופניה האדימו. את לא חושבת ככה, תמרי? היית מקריבה את הכישורים שלך, כדי שכל מיני שמנדריקים יחגגו על דם ודי-אן-איי?… טוב, לא בשביל זה באתי עד לכאן, הוציאה מניפה פרחונית ונאנחה. אולי יש לך במקרה שרדונה?

לקמפינג פרק 39: השריונים / עופר גורדין

אמונה, תקווה, צדקה, רווק ושבור פיסגה

אומרים שהיה שם שמח לפני שנולדנו ושככה הם נוצרו – 'שלושת האחיות' (פיית', הופ וצ'רטי), 'שבור פיסגה' ו'הרווק', מהתפרצויות בלתי נשלטות שהקיאו מתוך לב הכדור, עוד ועוד חומר שחור. מאז ועד היום, הם סמוכים זה לזה – נושמים אוויר פסגות, רוב השנה ללא מבקרים (הגישה חסומה פרט למועדון הפופולרי של ה'רווק' ) ובעננות ערפילית המאפשרת להם פרטיות על סף התנזרות מקסימלית. עכשיו, בחודשים הקצרים של הקיץ החלטנו לעלות, להקיף ולהתקרב אליהם. טיפסנו ממערב, ירדנו ממזרח והתרוצצנו באמצע. הפעם, התמזלנו בשמיים בהירים ויכולנו לראות המון.

את מרכז מדינת אורגון, מצפון לדרום, חוצה שרשרת הרים – הקסקייד ראנג' (Cascade Range), שנמתחת מקנדה ועד לקליפורניה. מה שמיוחד ומסעיר בה הוא שהיערות העבותים (בטח שדובים), הפסגות המושלגות והאגמים הגבוהים, נטועים בה בתוך ומתוך, מרבצי בזלת אינסופיים. גם בעין בלתי מזוינת – שילוב שהוא רחוק מקונבנציונלי. נכון, לא מפתיע ש'שלושת האחיות' (The Three Sisters – אמונה, תקווה וצדקה Faith, Hope and Charity) החסודות, קיבלו שמות עם זיקה דתית שאיננה משתמעת לשתי פנים – כי לראות באזור הזה – את גן-עדן מתחבק עם הגיהנום, זו פעולה שהיא סוג של מובן מאליו (ויש להניח אגב, שגם היחסים המאתגרים בין 'שבור פיסגה' ל'רווק', לא נבנו על פחות מתוהו ובוהו).

בחרנו להתנפל על המהומה הוולקנית הזאת מיוג'ין, דרך מקנזי פאס (McKenzie Pass , גובה – 1,623 מטר). כביש צר ומפותל, מוביל לנקודת נוף הירח הזאת – וניתן רק לדמיין מה מתרחש בה בין נובמבר ליולי (כשהכביש סגור), אם כי, כשבוחנים את חלק מגזעי העצים, מתעוררת תחושה מצמררת של מושג.

ממקנזי פאס – לצדדים

מתוך המצפה במקנזי פאס (הבנוי, איך לא? מסלעי בזלת):
מרחוק – הר ג'פרסון (גובה 3,199 מטר, שייך לקליקה אחרת, נשיאותית).

מקנזי פאס – החניה והאחות הצפונית – פיית' (מוסתרת חלקית בצעיף מעונן).

ל'הר הרווק' (Mt. bachelor), נוח להגיע כי הוא מתפקד בחודשי החורף כאתר סקי היסטרי – הוא גם נחמד מאוד, יש לו מדרונות רכים וגישה נכונה לבני אדם. מבין כל "הרכבלים" המובילים לפיסגה שלו, וסגורים בקיץ, משאירים אחד פתוח למטיילים כמונו ('יבשים'). למרבה העונג, זו גם העונה הרומנטית ביותר כיוון שכשלא יורד שלג או גשם, התקשורת בינו לבין האחיות היא בשיא פתיחותה ובהירותה. לפעמים גם 'שבור פסגה' מצטרף ופה ושם ציפור פוצחת בשיר.

מבט צפונה מפסגת 'הרווק' ( גובה 2,764 מטר) – משמאל, שלושת האחיות – צדקה (גובה 3,157 מטר), תקווה (גובה 3,062 מטר) ואמונה (גובה 3,074 מטר) –  ומימין, 'שבור פיסגה' ( Broken Top – גובה 2,797 מטר).

פסגת 'הרווק' 

 

איסט לייק (גובה 1,940 מטר) – האחיות מציצות מאחורי העצים.

בחלק מהאגמים שבין הפסגות, הרבה מעל פני הים, אפשר לשכור סירות וגם לשחות, למרות שבתור ישראליים מדובר במשימה מכוננת (גם באוגוסט – המים נורא קרים).

מבט ממזרח – (מימין לשמאל) 'שלושת האחיות', 'שבור פיסגה' ו'הרווק' (מוצל מתחת לענן).

שחוק לומר, שלא מוצלח להיות 'גלגל חמישי' – אבל הנה, חמישייה חסונה ומגובשת שאומנם כבר מאות אלפי שנים לא מתגלגלת לשום מקום, שומרת על פאסון ונראית בכלל לא רע.