לקמפינג – פרק 41: חלומות/ עופר גורדין
צבי שלח לי במייל את מפת אירופה. הוא סימן עליה בכתום זרחני את כל המקומות שבהם נמכרו ספרים ישראליים, עד לכיבוש קטגורית 'רבי מכר'. איזה עשרה צלבים על ערי בירה. הי… זה רמז צורח: הוא סגר עסקה! …..את ג'ורג'י?…את גבריאלה? …את במבי?!!! הצלחת למכור את 'אלזה: אשה וחשמל'?!!! …נהדר!!!…אבל עוד לא גמרנו לערוך…. אז מה? הוא שלח את שלושת הפרקים הראשונים להוצאה של הלבקנים הבלגיים, והאנטישמים האלו פשוט נמרחו! …. נסיעה משולשת לבריסל? אתה בטוח שזה רעיון טוב? כן, משוכנע. מדובר בחוזה אלפוני והוא לא רוצה לקחת צ'אנסים.
להתעלף מהתרגשות. גם בביקורת הגבולות בבלגיה מדברים 'קידמה'. טביעת אצבעות ו/או שיקוף באולטרה סגולי. בהתחשב בכל מה שקורה בבידוקים האלו עם הנעליים, הארנקים והאבזמים – צריך להגיד תודה שעדיין לא מבקשים מאנשים להוציא ולהחזיר בעצמם את פס הכסף התת-עורי שלהם – מול כולם, ללא טיפה של פרטיות. אבל הנה, יש בעיה. אחת מהתנינות שממששת בשיקוף, עולה על צבי. כנראה קלטה את הדעות הקדומות שלו, זאת אומרת – את הרקע המשפחתי של היסטוריה קצרה מדי. פְּלִיז קָאם ווּיז מִי, סֶר (כאילו שצבי לא מבין צרפתית, גרמנית, הולנדית – או מה שהם לא מדברים פה). את במבי ואותי מפנים לאולם ריק, עם אור ניאון וכסאות פלסטיק שמחוברים בשורה. פְּלִיז ווּיט הִיר. מה זה היה? מבטא של וופל? במבי מנסה להצחיק, שום דבר לא יוריד אותו מהעץ, הוא שולף מסטיק בטעם קינמון ותוך כדי לעיסה מתחיל לזמזם את 'היו זמנים' (!) …יש לו טאקט משהו… דווקא כאן הוא מדרדר לפולקלוריזם??? – רק שלא יזניק ווליום ל'סלע האדום'… כי אז – להוכיח שבאנו הנה רק בגלל ספר, תהיה משימה בדרגת קושי אחרת לגמרי. ברור שכל עוד הם מחזיקים את צבי – גם אנחנו על תקן שבויים. מחכים לו כמו קרובי המשפחה ההם שלא שרדו.
כשאנחנו לוחצים ידיים עם העמיתים החיוורים, התקרית המעיקה בשדה התעופה מתחילה להתפוגג. איך הם כאלו אשפים במתוקים? אפילו עוגיות החמאה – שאני בדרך כלל, ממש לא סובלת, נורא טעימות לי. מסקרן איפה הם מחביאים את קונכיות השוקולד שני צבעים? …. באמת סליחה על ההיטפלות הילדותית והגרגרנות הפרובינציאלית, כשהנקודה החשובה היא (לפחות לכאורה), שההוצאות האירופאיות, הן בתי ספר של תרבות וטוב טעם, לאנשים מחוספסים כמונו – בוגרי עגמומית כזו או אחרת. אם בספרים שלהם דובק ריח של מלחמה – הוא יהיה מאופיין בקלאסיקה ושיק – לא בסירחון של ליזול מעורבב באבק על בסיס היו זמנים. ככה צבי חושב. אני מאוד מקפידה לא להכנס איתו לוויכוחים על תרבות מול תת-תרבות ובטח לא בהקשר של אהבת הארץ. גדול עלי. חוץ מזה, אחרי שראיתי מה נשאר מתחת למים בנורמנדי – אני ממש לא חושבת שיש לנו במה להתבייש.
אומנית זעירה 