קמפינג – פרק 54: חלומו של במבי

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין

כשביקש להישטף בקורותיו של אדם אחר, נקלע בבום על קולי, לליבה של תקרית קיץ תחת טמפרטורות שיא. אחת וחצי בצהריים בבסיס נבטים שבדרום, לא חומר קל. חמורים לבנים נטולי זנב, חוצים בשלשות את המסלולים… רגע, זו לא חבורת הפיסניקים של נווה-כרכום? ולידם?… סגן דיוויד קצרמן, הנווט הצעיר, שעלה לארץ לפני כמה שנים כחייל בודד מארה"ב, מנופף עם הקסדה השחורה שלו כמו מטורף אל עבר מגדל הפיקוח. אם הוא לא יפסיק, יעצרו אותו על אי שפיות או משהו.

זינוקו של הבמבי כבד, אך הוא משלים בקלילות לריצת דילוגים, נחוש לבצע הצלה. רחמים על האמריקאי – שקוף שבתולי בכל הנוגע לקונפליקטים על הקרקע. נחיתת אונס זה לא מרשמלו, ילד. (מזל שעדיין לא הצמיח קרניים, העופר, כי הקרינה באזור, מתקפלת לעיתים קרובות לאנרגיה צנטריפוגלית בריבוע. עשר שנים אחורה, בדיוק במשבצת הזו, אחד נשרף מבפנים. אף אחד לא מצליח לקלף את זה מהזיכרון).

עוד לפני שהספיק להגיע לקו ההמראה, ראה אותם מחליקים טלפיים ונפרדים לשלום. נכון שהכל פוליטי, אבל כשדברים כאלו קורים לך מול הפרצוף, נעים לך בכל הגוף. דיוויד, אתה בסדר? תודה המפקד, הכל פלוס-פלוס! לך להתרענן – ירד מברק, יוצאים למבצעית בעוד שעתיים. למרות היובש באוויר, גבותיו נטפו זיעה והוא ליכסן מבט חד לימין. שום פאטה מורגנה!… זו הדּוֹדָבידוביץ’ וכמה בדואים שנשרכים אחריה כמו ברווזים. הלכו את כל הדרך מבאר-שבע, ברגל? בכובע קש, מדברת עם הידיים וחמישה-שישה משופמים, כנועים, גוררים על עקבותיה גמל. מי לעזאזל נתן להם להיכנס? כמו סרגל בקו ישר אליו. טוב, לא מפתיע שלדפסית פולניה יש ראיית רשת למרחוק. היא ממוללת משהו ביד, עלים יבשים שעושים רעש מעצבן, לא – זה נייר כסף שעטף מקודם שוקולד מריר, היא מתקנת. רק שלא תתחיל עם זה! ריסוק עצבים כשהיא ותמרי מתחילות לספור אחוזי קקאו!

למה אחד מהבדואים, נועץ בי מבט מטומטם? 'אני לא רק גשש, אני גם משורר חברתי', הוא אומר לי ויורק נוזל צהוב הצידה. בחיי – איזה צהריים סוראליסטי, אפשר לומר שאפילו תנכי. סעמק, עוד פעם אמרתי 'בחיי'! מה אני עושה עם הדודה עכשיו? והעפיפונים, העפיפונים – חייבים לתדלק אותם! שיט! איפה מדיין כשצריך אותו?!

לקמפינג – פרק 55: פולסים במדיין / עופר גורדין

קמפינג – פרק 52: עגור במכתש הקטן

לקמפינג פרק 51: חרקירי / עופר גורדין

לנו היו את השנים בעגמומית אבל יש כאלו שבילו אותן במקביל, בסגרירית או בפישתנית, על פסגות מקפיאות בנגב. למשל הוא, מיכאל, שראה במו עיניו את אחיו התאום קורע שמים כתומים ואחר כך הקים לזכרו, בליבו של המכתש הקטן, אנדרטה מלאת מעוף. עגור ענק, מרחיב כנפיים בסגנון צעקני וחצב מברזל חלוד, מצל עליו בהקשתה. הוא לא חסך גם על שולחן פיקניק ושטרונגול מבטון לתקוע בתוכו, אחת לשנה לפיד בוער. למה דווקא שם? כי ציפורים דרומיות, אוהבות לקנן באזור ואחיו היה אדם רומנטי שנהג לבכות בסתיו. כל זה מאוחסן ברומן שהוא כתב עליו בעברית עשירה ומסורבלת. התחלתי לקרוא לפני כמה ימים. לחצוב ולגלות סדקים.

באחד העיתונים, בטח הפריזו כשתיארו את המקום הציפורי כ'אתר חובה – שילוב נדיר של הנצחה ופואטיקה'. הניסוח הזה האיר באור גחליליות רך, את ביקורו המתקרב של פרנסואה. בדצמבר, אוטוטו. הבטחתי לו שמש בחורף וזה פשוט, כי הוא רוצה לבקר בירושלים ובמדבר יהודה והכי בים-המוות שלנו שנשמע לו מקום נורא אקזוטי. מאוד, אבל שתדע אין צלילות. קח בחשבון, פרפר זיכרון שלי, ששם אנחנו לובשים בוץ אמיתי – נקודת מגוז אחת שגויה ואנחנו מעבר לגבול, איפה ששותים עדינים כמונו, בכוסות קטנות של קפה שחור על נרגילה. פרנסואה לא נבהל, הוא בכלל לא חושב שהוא שברירי. הוא פוחד רק מטייסים גרמנים ומת עלי מזרח תיכונית. לדוגמה – על פי בקשתו, אני שולחת לו צילומים שלי, ליד שיחי טימין או רוזמרין ומאז שאני יודעת מתי הוא בא, אני גם מחפשת בנרות בגדי חורף שיראו מקסימום 'אותנטיים'. שקלתי אפילו לחזור לגלביות רקומות, הרי אלזות יש לו שם, כמו זבל על החוף. בחיי שזה נשמע כמו משפט של במבי. תת מודע קולקטיבי – לא עוברת שעה עגולה ובמבי וזיווני מתקשרים אלי תוך צפיפות של דקות. מזל טוב! כאילו שאפשר להדחיק… עוד שבועיים ההתקהלות השנתית של בוגרי עגמומית. נפגשים על הפיסטין ההוא מול צפת. את לא הולכת לברוח לנו לחו"ל, נכון תמרי? זיווני חצי מאיימת ובמבי טורח לוודא שאני זוכרת שהשנה – זה עשרים שנה. מחנק בגרון. מה זה משנה, תשע-עשרה או עשרים? מההר ההוא אף אחד לא הצליח להמריא, אפילו לא חרקירי שלך. זה לא חשוב, הוא מנסה להשמע הגיוני, הוא היה גאון, יחיד בדורו. בעצם הוא מתכוון לעצמו. הספר שלו, 'אלזה: אישה וחשמל', יצא לאור לפני כחודש בבלגיה וכבר הצליח לעשות בלאגנים במחלקה למגדר של האוניברסיטה הכי חשובה בבריסל. ראש המחלקה ממש רתחה על ההחפצה של השם 'אלזה', שלא נעשתה בכזו בוטות לדבריה, מאז הסרט והספר הוולגרי ההוא 'לחופש נולדה', על הלביאה האפריקאית, שהדביקו לה שם של בת-אדם וחיבלו באינסטינקטים הפראיים שלה לנצח. מענין לבמבי את הצבי. מה שהן לא מבינות שם, תמרי, זה שכולנו חיות ועגמומית היא הדלק שלנו, עשרים שנה זה כמו חתונת כסף – את חייבת לבוא.

לקמפינג – פרק 53: פלמחים לוצרן / עופר גורדין

קמפינג – פרק 50: מאצ'יקו

לקמפינג פרק 49: מיסטר קלמנט / עופר גורדין

הם שיחקו בציידים והניחו שעכשיו, עם הטרנד ההיסטרי של רכיבה על אופניים וכל האביזרים הנלווים, לא תהיה שום בעיה למכור אותו. שלא לדבר על האפקט האירופאי / הנוסטלגי – כריכת לבד ירוקה עם סל קש בחזית הכידון, כמה נתחי סינטה אדומים ושובל מתנפנף של מפת פיקניק משובצת. זה הצטלם טוב בראש, אלא שהטקסט עצמו היה גרוע. חואן קלמנט, הסופר שנהוג להיות מקוטלג ומוגדר כסופר עממי – בסופו של דבר, גם בתרגום מבריק לעברית, הוא נאצי עלוב של מילים. וזה לא שבגדול אני נגד טרנספורמציות, להיפך – הן לדעתי ז'אנר מבורך, אבל המוטיב הקיטשי של מיזוג יבשות ושפה אנאלית, דוחה בעיניי. שוב צבי ואני לא מסכימים – לפני כחודש על מוטקה 'הקוף' ועכשיו על הגרמני המחופש. מזל שאני הולכת מוקדם היום. התחלתי לקחת שעורים בשזירת פרחים יפנית, לפי שיטת 'איקבנה' – שמארגנת צומח בזוויות. בדרך לשיעור, אני קונה פרחים, לא הרבה והכי חשוב שיהיו טריים. מאצ'יקו, יפנית שהיגרה לישראל לפני שלושים שנה, בגלל אהבה (יש גמל כזה) מלמדת אותי. אחרי קידה מסורתית היא מראה לי כיצד גבעולים יכולים ליצור קומפוזיציה ולחייך האחד לשני. נו, ברור מאליו שהיא מוכרת סוכר. לא שזה כזה פשע גדול – אבל לא ראיתי חיוכים. מנגד הצלחתי לשמוע שיחות. סגרתי אצלה רק שישה שעורים והיא כבר הספיקה לרמוז לי, שאנשים מילוליים מדי, מפספסים את העיקר. זו הסיבה שביפן נשים חכמות מקפידות לשתוק. מתתי לענות לה – מזל שהן מוותרות על רעלה, אבל שתקתי (…). עם כל הכבוד לחכמת המזרח, אני חייבת להביא איתי אליה, את דודה שלי מבאר שבע שתתן לה לבלוע קצת ארס מזרח אירופאי. גם לנו יש מורשת עם שיטות וקישוטים.

לפני שאני עוזבת, היא שואלת אם אני מכירה מישהו שיודע 'לנהוג' (שיבושי העברית שלה כל כך משעשעים!) בחץ וקשת. בטח, במבי! (יש לו הרי את הסט המפואר מהנחושת, ירושה מסבא שלו) למה? בסוף השבוע יש מטווח אירוסים ומסתבר שלארגון האיקבנים בישראל חסרים צלפים. היא מתלהבת – זה עניין אוטופי נטו – את מתכוונת בישראלית מדוברת, לאירוע שנתי שפותח מזל? כן! היא מצמצמת עוד יותר עפעפיים – גם ליורים וגם לקהילה ברחב. אומרים שיכול אפילו לגרור לשלום אזורי. בדיחה טובה. היא משפילה מבט, אי אפשר לדעת. טוב, במבי רק חזר עכשיו מצייד נאצים בצד השני של העולם, כמעט נפלט לי, אבל אני אשאל אותו אם בא לו על פרחים.

לקמפינג פרק 51: חרקירי / עופר גורדין

קמפינג – פרק 48: מיכל יקינטון בגלריה 7

"הצמה" / אוגוסט רנואר  (1887) 

לקמפינג פרק 47: תירס חם / עופר גורדין

בבואנוס איירס, ברחוב גריבאלדי מאה ושלוש, קומה שניה, חיכה להם "המעוך" – אחד שמרחו עליו פרצוף מסננת בתחילת שנות השבעים. בתקופה ההיא בארגנטינה, אם היית בגילאי העשרים ולא עינו והעלימו אותך, כנראה שמשהו אצלך היה דפוק לגמרי. אבל "המעוך" הוא מקרה אחר – הוכחה מוחצת ליכולתו של היוצא מן הכלל להשתלב. את לא מאמינה כמה שיקופי-מצב הוא הוריד לנו מול העיניים (…מאמינה ושמחה שנשארתי פה). תגידי, מה עם ולדימיר, מתנהג יפה? מתוק, כל הזמן רוצה שאני אבשל לו תירס, ככה זה תמיד?

הבטחתי לטפל בו כמו במלך. הוא מאוד חמוד, אם לא לוקחים ללב. עומד בשקט כשאני מקרצפת לו את הפרווה הבלונדינית בשמפו לבנדר – שיריח טוב. עוד מעט דודה שלי מבאר-שבע מגיעה ואנחנו לוקחות אותו איתנו לפתיחת התערוכה המדוברת של האמנית מיכל יקינטון, בגלריה 7. תודה לאל, לאחר מאבק של שנים, מותר להכניס חתולים וכלבים (לא רק של עיוורים) לגלריות ומוזיאונים – סוף סוף שינו מדיניות וקלטו שחיות מחמד שוחרות אמנות, זה יתרון יחסי מעצים – כלומר – מטרה חינוכית ולאומית ממדרגה ראשונה.

למרות שלא ספרתי לה שולדימיר הוא הכלב של במבי – התפתחה בינהם עוינות ברורה כעבור דקות ספורות. אני לא אוהבת אותו תמרי, משהו בעיניים… יש לו לב קר…. אבל אני מודה שהוא מריח טוב….מה שמת עליו? אולי זה המתח הפולני-רוסי שעשה אוטומטית את שלו, כי ההיפך הוא הנכון – כשבודקים אפילו לא בציציות – יש להם הרבה מן המשותף. רק דוגמה אחת שעולה לי עכשיו בראש – שניהם רגישים לנוף מעושן.

מיכל יקינטון, נולדה במושב אשפתון וסיימה לפני שנתיים את המדרשה לאמנות ברמת-השרון, בהצלחה יתרה. עוד בלימודים עלתה על היתרון האוטוביוגרפי שנמצא אצלה בכיס הקטן מגיל אפס – התירס. מאז היא משתמשת בקלחי תירס כאלמנט מרכזי בעבודותיה – חושני, מתכלה ובאספקה קולחת מההורים. בנוסף התירס שמגדלים באשפתון (מזן "לטינו כתום"), מפורסם בכל העולם ויכול לפתוח דלתות… ביאנלה בוונציה או אולי דוקומנטה בגרמניה?

היא יושבת במרכז החלל, על מחצלת מעופשת וקולעת בשערה הסמיך צמה ארוכה (פעולה שהיא חלק בלתי נפרד מהיצירה). מימינה ערימת תירסים לא מבושלים, ישר מהשדה (עדיין עם העלים והחוטים הזהובים), שמגיעה עד לתקרה. לפי הטקסט בכניסה, במהלך החודש הקרוב, בשעות הפתיחה של הגלריה, האמנית מתכננת לאכול כמה שיותר קלחים "חיים". את אלו שתסיים לכרסם, תשליך לשמאלה, עד שתתרומם שם, ערימה מתחרה של קלחים לעוסים. כן, במכוון הם לא מבושלים ושמישהו יגיד שאין פה אמירה פוליטית. הכל יש כאן.

מה את אומרת, דודה? מה יש לומר, תמרי?… זה הדור שלך יותר מהדור שלי, אתם אוהבים להצחיק, הומור רזה מדי לטעמי ואני גם שונאת תירס, זה ירק עקשן שנתקע בשיניים ויוצר לחץ לא בריא על הגולגולת. ולדימיר נועץ בה מבט מנוכר ומוציא מקטרת. תראי מה זה! שוב פעם הכלב הרוסי הזה בז לכל מה שאני אומרת… אתה נורא מרגיז אותי, אתה יודע? רוצה שניקח אותך, לשחות קצת ליד הארובות של חדרה?

לקמפינג פרק 49: מיסטר קלמנט /עופר גורדין

קמפינג – פרק 46: האיש עם התרמיל

לקמפינג פרק 45 – תיק טנזניה / עופר גורדין

זה שלו – "הם טרפו אותה בלי מלח. ניקרו בבשר הגווייה כמו חיות טרף…' מוטקה', אמרתי לעצמי: תתעורר, זה מה שהם – חיות טרף…". כאלמנט גישור, צבי סיפר למוטקה בן-עמי על רוחב ההתמחות שלי בארכיאולוגיה ימית ובן-עמי נכנס אלי לחדר לשפוך קצת פרומושיין. אמנם לא מתחת למים גברת לקטורית, אבל – מאצ'ו פיצ'ו, האינקה, פילים, ברביקיו תנינים בטנזניה וכושיות עם ציצים עד הברכיים וחרוזים ענקיים את יודעת איפה. "בערב , לאור ירח ישבנו עם המדריך המקומי על מדורה וכמה זוחלים על האש. סיפרתי לו שבעברית, לאשתי קוראים 'אילה' (כמו לחיה) וזה חירמן אותו אש…"

הוא כבר ידוע להרבה אנשים, כ'האיש עם התרמיל' – שלוש תכניות בוקר לפחות, מצצו ממנו את כל מה שאפשר. אלינו ל'צרצר', נכנס לפני כמה ימים והצליח לסדוק יחסים. צבי סגר איתו (בתור התחלה), על סדרה של שלושה ספרי מסע. אפריקה, דרום-אמריקה, ניו-זילנד. לחץ כספי את יודעת ואגב, לא כל ספרות מסע חייבת להיות אידיוטית. קחי למשל את טוויין. נכון, אבל בן-עמי הוא קוף, לא סופר. באמת סליחה שאני לא מחוייבת למאזנים מגדריים או לפמיניזם רדיקלי, בנוסף – כלכלה חופשית אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי.

תענוג שחוף הים כל כך קרוב וזמין לשבת על החול ולהסניף בגלים קצרים את השפיות הרחוקה של פרנסואה. אני פותחת את הלפטופ ומקודדת – …שרי? …ווי? …מה לדעתך? שמרי על זה כמו על גוזל. ידעתי שזה מה שהוא יגיד (הרי לו לא היה מגן על שלו, מה היה נשאר ממנו היום? משהו בסגנון עוד צלב עץ, אחד מעשרות האלפים של נורמנדי). מרסי פרנסואה, ששמרת. אני מתגעגעת ובוכה.

יום מתיש, אני נראית כמו פודל שעבר כביסה בלי מרכך ועכשיו מישהו עוד מעיף עלי חול. כלב שחופר כמו משוגע … מה עושה איתו במבי? הוא הרי שונא ים. הכלב ביקש. לכבוד החוזה עם הבלגים אימץ כלב, רוסי. רוסי? נייט בגלל שהוא צהוב וניראה לא יהודי, הוא פשוט בא קומפלט עם השם ולדימיר. כמו שאתה אמריקאי שנולד באולפני דיסני? בדיוק. אני אוהב שאת מדייקת ולידיעתך ולדימיר אוהב חביתה עם עכבישים. לא מגעיל בכלל, מאושש ומחבר בשניות אסימון לשקל. מצברוח טוב פתאום ואני מדקלמת לאיש עם הכלב, את הקוף מהזיכרון: "…השמש שקעה בין ההרים הכתומים ועכבישים לא סימטריים התחילו לטפס לי על הרגל. בהדרכה אמרו לנו שיש באזור הזה, עכבישים ארסיים שיכולים להרוג אותך תוך כמה דקות. אני מוציא ותוקע את אחת הזריקות שיש איתי בתרמיל… בחיית דינאק כמה ניו-זילנד יפה!…". אנחנו צוחקים וולדימיר קורץ ומזכיר לנו שלפעמים 'עכביש זה לא רק עכביש' ו-סוראליזם זה לא רק אדון עם מגבעת שחורה ותפוח במקום פנים.

לקמפינג – פרק 47: תירס חם / עופר גורדין