קמפינג – פרק 66: על בסיס עובדתי

לקמפינג פרק 65: קולות של פיתום / עופר גורדין

עופר אבד לי (למרות שהפך במהלך השנים לאמן מפורסם), התגלגל במדפי התודעה שלי לאבקה נוסטלגית שתפקידה לתחזק מסעות רחוקים, שאין בהם עוד צורך. פעם אחרונה שריצד מחשבות, הייתה לפני חודש בערך, כשקראתי ראיון איתו, בתרבות של הארץ. כל כך ברוח התקופה – הרוב היה שיח תפל על הקרוקודיל הסעודי שהוא מגדל בבריכה שבנה מאחורי הבית. ואז אתמול, ללא הכנה מוקדמת, חיכתה לי מעטפה מרופדת בתיבת הדואר. הקטלוג החגיגי (עם הקדשה בכתב יד "לתמרי, על בסיס עובדתי") של "על בסיס עובדתי" – התערוכה הנוכחית שלו במוזיאון הרצליה. "גורדין רקם בכישרון רב, מיצב אלקטרוני יוצא דופן, המורכב בין היתר מחלקי מטוסים שהתרסקו בשטחי אויב ומשעוני מטר רץ – אותם השעונים המקוריים, שהפעיל במטעי הפקאנים והזיתים של שדות נעוריו בעמק החולה… מדובר בהרבה מעבר ליצירה פוסט-מודרניסטית שממזגת בתוכה קהילות זרות והקשרים קוטביים……גורדין מצליח לזקק מתקתוק מחוגי שעונים מזייפים וספוגי גשמים, שהיו בשימוש חקלאי בשנות החמישים והשישים – אופרה צלולה שמחזירה את הצופה ההלום, למגע בוץ בתולי ולציוץ נחליאלי", ככה הטקסט המלומד של ליאורה מנדלבאום-כץ בפתיח.

לא שאמרתי לה משהו, לזיווני – פשוט יש לה חושים של דבורה. למה שלא ניפגש, בתערוכה שלו? אל תגידי שבכלל לא מעניין אותך לראות מה הוא עושה היום? מאז שחזרה לקיבוץ היא נתפסת במצלתיים לכל דבר שיאלץ אותה לגלוש מהגליל למרכז ו-רסיסי נוסטלגיה, מתיכים אותה. אני זוכרת אתכם כמו דבק ביחד, אף אחד לא הבין למה נפרדתם, אולי תגלי לי כבר, חוק ההתיישנות, לא? מה קרה שם באמריקה? בחיי זיווני, אני לא מאמינה שזה עוד מעניין אותך. למה את כזאת סודית? …שכחי ששאלתי… אבל אל תביאי איתך את במבי, הוא יהרוס הכל. כן, אני יודעת.

מתוך האמנות שלו, שפעם ראשונה אני רואה באמיתי, צפו פתיתים רכים. באמת מפתיע – עד כמה נפלאות ונקמניות הן מנהרות הזיכרון. כבר שמעתי על כך בעבר, אבל לא הבנתי. הוא הציב עץ פקאן ענק, במצב נשיר וגרף על הרצפה אדמה מלאכותית מפי-וי-סי. מוזר ומרתק שאת השעונים המקוריים (מתוצרת גרמניה (!) – כתוב בהסבר שתלוי על הקיר), ניתן היה לראות אך ורק דרך מראות – מה שלא סתר את העובדה, שציפצופים וקולות נשמה, פרצו מהבבואות ברצף והתקבצו לכדי יחידה גשמית אחת. הרמונית.

זיווני הלכה לשירותים ופתאום נשארתי שם לבד. דמעות חנקו ובדיוק כשהייתי לגמרי לא בכיוון, שמעתי את קולו המוכר, מלווה באנגלית מנוסרת, אורח מעונב – דִיס מְיוזִיאוֹם אִיז סְמוֹל, בָּאת פִילְז לָייק אֶ-מֶייז (המוזיאון הזה קטן, אבל מרגיש כמו מבוך). המערכות אצלי השתוללו ולא יכולתי להימנע מלבקש עזרה – סוֹ רָייט! קוּד יוּ פְּלִיז תֶל מִי, הָאוֹ טוּ גֶט אָווּט אוֹף הִיר?… (כל כך נכון! אתה יכול לומר לי בבקשה, איך לצאת מכאן?…).

לקמפינג – פרק 67: פגישה בכפר / עופר גורדין

קמפינג – פרק 64: הזמן הקרוב

ארנסט האקל  / 1834 – 1919

לקמפינג פרק 63: בלי פואנטה / עופר גורדין

השתגעת? לא סיפרתי לה כלום עלינו! אבל כן הייתי ביוסמיטי – עם עופר. לבמבי התחשק לשמוע על זה, בערך כמו שלדג זהב בא לשחות בצנצנת. לא עניין אותי, החלטתי שהגיעה השעה להעמיד את קורות 'ההיסטוריה של הזמן הקרוב', על דיוקן ולסתום פערים של אמון. הייתי בת עשרים ושלוש וליוסמיטי הגענו בסוף הסתיו, כשבפארק היו יחסית מעט מטיילים. את הצוק המפורסם (אל קפיטן El Capitan) שרואים בכל הצילומים, היה לנו כמעט לעצמנו. עופר גם טיפס אותו, עם עוד חבורת דנים. אני לא. שישה ימים חיכיתי לו למטה, מקטלגת סחלבי בר – הפרח הכי ממזר בעולם, שיודע אגב, ללמד המון דברים על טעויות. אני לא רוצה להיסחף לפרשנויות תיאולוגיות, אבל כשעופ… נדמה לי שאז, כבר קראתי לו 'עופרון'… חזר מלמעלה, הוא היה אחר. הצמיח קרניים וגייס פרווה חלודה שהתרברבה עם הרוח בקצוות. הייתי צעירה מדי בשביל להתמודד עם שינוי כזה דרמטי ובלי קשר, כמו היום – גם שם, לא היה בי את הדחף להתאמץ בשביל להשקיף מלמעלה, או להזיע כדי ללכוד פרספקטיבה. אתה לא חושב שזה מוזר, שכשלוקחים זיכרונות ותופרים אותם ככה בסיכות, לקנה מידה גאוגרפי, תוך דקות לא נשאר מהם כלום על פני השטח?
סדק של חשדנות ועצבנות העמיק ותיזז בין עיניו. מתחילה עוד פעם? את יודעת שאת הורסת אותי עם הסיפור המפוצל הזה? לעזאזל איתך תמרי, תני כבר את הפואנטה! טוב, אל תתעצבן… אני נותנת … בכיתי בגללו הרבה, אבל בפועל, די מהר עליתי על רמפה אחרת וזיהיתי את עצמי ככוכבת הבלתי מעורערת של 'חלום כחול' ('כן, יש טיפות של שיגעון בינינו'), קורעת במות עם רמי פורטיס וצוחקת צחוק פרוע של 'שועל במנוסה'. מה אתה מסתכל עלי ככה? אף פעם לא אמרתי שאין בי צד אינפנטילי… סוף סוף צחק. קח, שתה משהו… תשמע במבי, מטורפים המעברים – עכשיו, כשפרנסואה מגיע לביקור ואני מרגישה אותו מתקרב כמו גל רחב ושקט – לא הכל, אבל הרבה ממה שהתפרק אז ליד 'אל קפיטן', חוזר.

לקמפינג – פרק 65: קולות של פיתום / עופר גורדין

העונה הכתומה

קמפינג – פרק 62: השיתוף החדש

לקמפינג – פרק 61: רוח מדברית / עופר גורדין

"קודם שנפלו לתנומה, מתחת לשמיכת הפלנל המשובצת, אמר לה, שיש בעיה עם הגג. נכון, לא הרבה מודים בזה, הרוב מכחישים ואת מבינה כמה זה אידיוטי? הרי לפני החורף חובה לבדוק את כל המרזבים, לפתוח. לפעמים פגר של יונת שלום סותם את אחד המעברים, או חולדה שנתקעה בזמן ואפילו סתם זבל של אנשים, שצנח מהשמים לקראת סוף החגים יכול לחבל בזרימה. תרגיש חופשי לעשות מה שצריך, סובבה גב ונצמדה אליו ככפית כסף".

אסנת כהן-גלבוע (בידידות איתי כבר שנים), ענדה שרשרת פנינים ברישול מופגן והסיטה תלתל ארוך מעיניה, כשהקריאה מספרה הטרי והצנום 'אתה רואה מתי זה קורה לי'. בערך אחת לפיסקה, לגמה מעט מים על מנת לפלרטט עם הקהל ה'איכותי', שהצלחנו לאסוף אל תוך האולם הקטן שאנחנו מכנים 'הקונכייה' – חדר התצוגה של 'הוצאת צרצר', שלולא היה תקוע בדרום תל-אביב, ניתן היה לחשוב שנשכח אי שם במרתפי הנקניקים של בוקרשט.

כהן גלבוע שייכת למה שמכנים בשיח העכשווי – "השיתוף החדש" (The new sharing) – גל כתיבה המאופיין ביצירת אשליה, בה הקורא המאולף חש שהוא משתתף פעיל (ביחד עם הסופר) בגיבוש העלילה – "השפעתה הזולה אך הבלתי נמנעת של המדיה האינטראקטיבית ותוכניות הריאליטי", תוקפים האנינים. טענה שלא מחזיקה הרבה חול בשטח, כיוון שאת כהן גלבוע וחבר מרעיה מלמדים כבר לפחות שנה שלישית במחלקות למגדר ולספרות השוואתית. גם כאישה היא כובשת – למשל היום, עיניה השועליות היו מאופרות היטב בצללית בגוון נחושת, כך שהצליחו להעיד על עומק וישבנה המוצק והמאוגס – היה ארוז בהדפס חלת דבש גמיש שירד עד אמצע הירך. ו-לכל דבר יש משמעות.

"עד כדי כך התישה אותו שנס לבדוק את הגג, באמצע הלילה. הוא אכן מצא כמה רעפים מרוסקים ורגל של תן, שמצבה הפתולוגי העיד שהיצור הערמומי ביקר כאן רק לפני כמה שעות, טייל באין מפריע במחילות הסודיות שלו ושלה. אם לא יתפוס את שארית גופה של החיה בקרוב, מי יודע לאן הקרביים של שניהם עשויים להגיע. זה קרה לו כבר פעם, כששכח לנעול את פתחי האוורור במרתף השלישי. איזה חורף קפוא היה להם אחר כך."

צבי ניראה מאוד מרוצה ואסנת היפה, חתמה במרץ על ערימת הספרים שהכנו מראש. אנשים חייכו הרבה, שתו מה שהיה ורוקנו במהירות את צלחת הגבינות. כשהלכתי להוציא עוד מגש מהמקרר במטבח, במבי חיכה לי שם, רותח – מה עוד סיפרת לה עלינו, תמרי?

לקמפינג – פרק 63: בלי פואנטה / עופר גורדין

אין בזה שום דבר רך (רון בן-ישי אמר)

 

 "אין בזה שום דבר רך",
היא אומרת לי
כל יום כשאני עוברת לידה.

היום, סוף סוף, עניתי לה.
דווקא יש.
אצלנו.
רכות.
אבל אצלכם האמריקאים – אין.
רון בן-ישי אמר,
או אלון בן-דוד,
או אולי רוני דניאל,
או יהודה איש-קריות,
אני לא בדיוק זוכרת
אבל מישהו מהם בטוח אמר והסביר וגם נתן דוגמאות,
שאפילו לא הייתם שוקלים דבר כזה.

קמפינג – פרק 60: צבי בן שבעים

לקמפינג פרק 59: הערב ירד / עופר גורדין

לכבוד יום הולדת שבעים, צבי הזמין כמאה וקצת משפחה וחברים לערב שירי סשה ארגוב. קלאסיקה, תמרי! במבי התפעל. ביחסים של צבי ואשתו – פרופסור זהבית, חוקרת הפשפשים והחרקים הבין לאומית – תמיד ניכרה גלישה לקצה הקרחון ולהומור שמחוץ לארגז. קלישאה שחדרה מזמן, אפילו לעיתוני הנשים טוענת, שאלו רכיבים מושלמים לנישואים ארוכי טווח – אולי, אבל לכבוד האירוע המרגש, דורשת שלומם של המעופפים, באמת העלתה על עצמה ג'סטה לא נורמלית. היא רקחה (תוך עזרה מקצועית, כמובן) לאיש המילים שלה, עוגת יום-הולדת מקושטת במיני-צבי (או אייל-צפון…?) וצייד שמכוון קנה אל ראשו עטור הקרניים. רק לראות את פניו של נער היומולדת כשראה את היצירה! פשוט התמוגג מרוב גאווה ונחת! זהבית את העידית שבעידית!!!

אחרי שכיבה את הנרות, תלש את הצייד הנכרי ושרף אותו לעיני האורחים בעזרת נר סגול. הפרופסור הציתה את הקהל במחיאות כפיים והסתערה בקול שמנוני: במקום ששורפים ציידים לא שורפים ספרים! (…בטח פמיניסטית שללא ספק גם בורכה בריכוז עודף של אינטליגנציה מדעית – אך החיבור בין ג'וקים במעבדה ובין צייד, מעולם לא עלה בדעתה…) מזל טוב צבי! חיבקה, נישקה וניגשה עם סכין חדה לזרז את קיטוע המשולשים.

העוגה המאופרת קלות, הייתה תלת-שכבתית. תחתית מרנג, אמצע קציפת אוכמניות ומלמעלה – ציפוי שוקולד – מאה וחמישה אחוז, בלגי מבריסל (המוציאים לאור הלבקנים, שלחו). חבל שדודה שלי לא פה לטעום, מצד שני – למרות האחוזים הגבוהים, אין הרבה סיכויים שהיא הייתה מצליחה לפרגן לשריפת האדם שהתחוללה כאן לפני דקות ספורות.

רוב האורחים הבינו את הקודים – לא מבזבזים שבעים שנה על הגהות חוזרות ונשנות. במבי חמק אל הפסנתר לפתוח בשמלה הסגולה. זיווני הזדרזה להישען על הכנף שלו, כאילו הייתה מפורסמת וכשהגיעה  ל – "…את תזמרי לך שיר שאת מִילָיו שכחת, את תצחקי פתאום ולא תדעי מדוע", הנמיכה בדרמטיות אוקטאבה. "מִילָיו" – תמיד חרק אצלי בתקינותו, עם זאת – בגדול, אנשים ידעו את מקומם. גם פרדריק והקוקו הצהוב. לפני כחודש, היה לנו את העניין בעגמומית ועכשיו הוא תפס פינה ונתן מתיחה קלה לאחור. ממילא לא היה לי מה לעשות עם עצמי, אז פירשתי את זה כהזמנה והעמסתי שתי פרוסות כבדות עם ציפוי עשיר של חלקת הצייד. הוא אומר שהמוזיקה יפה אבל לדעתו עצובה מדי למסיבה. במבי מנגן אחלה! (הצליח להגות את המילה השמחה, במאמץ רב) וזיווני שלי – דנסינג קווין אמיתית, לא? ביס אחד מהעוגה המתודלקת, גם מזכיר לו שבשבדית יש פתגם – הוא מתרגם בחופשיות – "תוריד את הראש של הצייד ותקבל רווחה חברתית". לך תבדוק… מה שכן, הוא לא כזה ריק כמו שהוא ניראה. יש בינינו משהו.

לקמפינג – פרק 61: רוח מדברית / עופר גורדין

קמפינג – פרק 58: אלמנתו ארגה

לקמפינג פרק 57: אנו באנו לכרתים / עופר גורדין

בתחילת ספטמבר הוצאנו אלבום זכרונות – פרקי יומן שכתב אמוץ יעקובי, מיד לאחר שבעים ושלוש. בין תיאורי הקרבות, ציטוטי המסרים הקטועים במכשירי הקשר והנופים השרופים באבק – שתולים שטיחים, מעשה ידיה של ניצה רוזנשטיין – אלמנתו של שאולי רוזנשטיין שחלק עם יעקבי טנק, על הרמה הכתושה.

אחרי שראיתי את הסריקות ולפני ההכנה לדפוס, ביקשתי לבוא אליה הביתה ולראות את המקוריים. סקרנות. היא ארגה אותם מאוקטובר אז (איך שקמו מהשבעה) ועד ליולי השנה, כמעט שלושים ושמונה שנים של געגוע וקשרים. אני עובדת עם חבלים מפשתן ישראלי – בעיקר בגוונים של סגול שקיעה, צהוב חיטה וירוק דקל. לפעמים, רק אם אני זקוקה לאלמנט תוחם, אני גולשת גם לכחול וללבן.

זה לא אוסף בולים והם מתוחים על מסגרות עץ כבדות, יצירות ענק. בעיקר חצבים, חלמוניות וחבצלות. בגלל שהוא אבד לה בסתיו ובכלל היא מאוד מחוברת לבוטניקה, מתמיד – אבל הכי מדהים, זה הטריק האופטי. אם מסתכלים עם זכוכית מגדלת על החבלים, אפשר לראות את פניו המחודדות של שאולי בקומפוזיצית מראה, זאת אומרת פונה אחורה בזעם. היא לא אמרה לי ישר שזה הוא, אך זיהיתי אותו בקלות, לפי התמונות שלו על מדף העץ בסלון. הוא היה יפה שאולי שלה והפתיע לראות, שהיה בו את הזעם, עוד מלפני שהרוויח את הסיבה הלאומית.

את נשואה? לא, יש לי חבר, הוא בצרפת. פרנסואה. נפגשנו שם בצלילות. ארכאולוגיה ימית זה התחום המקצועי השני שלי, אחרי לקטורה ועריכה. הוא נשאר שם מאז מלחמת העולם השנייה, על החוף בנורמנדי – הפלישה, את יודעת. עדיין ילד. לפעמים אני מרגישה קצת כמו אימא שלו, אבל בעצם עם כרונולוגית החיים (האומנם קצרה) שלו, הוא יכול להיות אבא של שתינו. זה לא הצחיק אותה, אפילו ניראה שהכעיס מעט – אולי כי היא קולעת כיפורים עשרות שנים ואולי כי המילים שלי נשמעו לה מגונדרות מדי, רחוקות – היא מעדיפה לעבוד, כך אמרה, עם חומרים שאפשר לגעת בהם, להרגיש. אחרי שסיימנו את הקפה היא רוצה להראות לי עוד משהו, את אזור האריגה עצמו.

אם לא הייתי רואה אותו במו עיני, לא הייתי חושבת שקיים מקום כזה באמת – בטח שלא באזור השרון, בין רעננה לחדרה. לא שהתרשמתי מי יודע מה מהטכנולוגיה היקרה שחתכה את החלל (וממומנת, סיפרה, על ידי משרד הביטחון), אבל נול עץ אמיתי וגלילי חבל צבעוניים במרכזו של עמק הבכא, זה שוחט.

לקמפינג – פרק 59: הערב ירד / עופר גורדין

קמפינג – פרק 56: בין אלות המסטיק

לקמפינג – פרק 55: פולסים במדיין / עופר גורדין

עשרים שנה לדרמה בעגמומית, במבי הבטיח חתונת כסף – כבוד גדול, חוגגים! מעלה הכביש הצר, מצחין מנבלות, כמו תמיד. באלף הקודם, במיוחד בקיץ, כשהיינו מטפסים ברגל את כל הדרך אל הר ונגעלים מהריח – היו שהסבירו בידענות זואולוגית, שחזירי בר באים בלילה לחפש אוכל, נכווים מהגדר ומתחשמלים ושבתצלומי אוויר אפשר לראות את הגוויות שלהם, מוטלות בחופשיות מסביב לאתר. אבל לתפארת אירועים חשובים כאלו – יש תמורה – יפה הבלורית: מדיין. תואר: אייקון. 'מדייני, מדייני', היא מכרסמת כמו אז בשיניים גלויות, שכולם ישמעו. מי לא זוכר את מיקה שגב, שהייתה פעם מתקן צר מותניים לכומתות ופלנליות? גם היום היא שומרת, לעומתה מדיין מזייף ומצטרף לעדר המכריסים ליד המצודה הצלבנית, כדי לפצוח בדבקת לוחמים (הגרסה הגלילית). כמו שעון חול, חובטת התחושה המוכרת שעל גבול הפוביה, מאיצה דופק ומסובבת סירנה בין הרקות. פשוט אין ברירה, אני מבקשת מפרדריק (השבדי של זיווני, גוי למהדרין ועוד בהילולה הזאת…), שנחרוג אל בין אלות המסטיק, בטוח הביא איתו קצת עשב רענן. לזיווני לא אכפת, היא חריף נוסטלגית על אחרים ביום כזה ובמבי תקוע עם מיגרנה, בין יינות נטופה לבושם היסמיני של מיקה – הספיק לזרוק קודם, שיש לו בעיה עם רוחב פסקאות, חייב לדבר איתי על זה. בסדר, ניראה אחרי העשב.

פרדריק מחייך בנדיבות. בכייף, הוא ישמח לעשות סיבוב, אולי נראה איגואנות! הוא קורץ שיהיה ברור ומכווץ עיניים מול השמש (בטח חושב שאנחנו על הגלאפגוס). בכף ידו הרחבה מרוכזים גלילונים כחולים. צריך להדליק… הנה אש, לשאוף! זנב הסוס הצהוב שלו ארוז בבנדנה ועל פי תנוחת כתפיו, ניראה שהוא משייט עכשיו לתוך פיורד רחוק במחוזות ילדותו. תגיד, מה אוכלים בארוחת בוקר בשבדיה? אין צורך במשקפת, אני כבר לא שם ושלווה נעימה נופלת בקצות אצבעותיי.

פתאום הם מתחילים לירות. קודם בודדות ובמעבר רך, צרורות. 'שירה צרופה' אומר הבלונדיני במבטא זר. קחי עוד, מתוקה. מה שאני הכי אוהב בישראל, זה שלכל דבר יש מלודי. ענק, פרדריק! לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר! מכיר שירים של הגבעטרון? הם גם מקיבוץ, כמוך. בלי אחריות, נדמה לי שהוא פוצח בשירת 'ים הכדורים' וישר אחר כך ב'שבדי ציני עם כינור גדול'.

לקמפינג פרק 57: אנו באנו לכרתים / עופר גורדין