לקמפינג פרק 65: קולות של פיתום / עופר גורדין
עופר אבד לי (למרות שהפך במהלך השנים לאמן מפורסם), התגלגל במדפי התודעה שלי לאבקה נוסטלגית שתפקידה לתחזק מסעות רחוקים, שאין בהם עוד צורך. פעם אחרונה שריצד מחשבות, הייתה לפני חודש בערך, כשקראתי ראיון איתו, בתרבות של הארץ. כל כך ברוח התקופה – הרוב היה שיח תפל על הקרוקודיל הסעודי שהוא מגדל בבריכה שבנה מאחורי הבית. ואז אתמול, ללא הכנה מוקדמת, חיכתה לי מעטפה מרופדת בתיבת הדואר. הקטלוג החגיגי (עם הקדשה בכתב יד "לתמרי, על בסיס עובדתי") של "על בסיס עובדתי" – התערוכה הנוכחית שלו במוזיאון הרצליה. "גורדין רקם בכישרון רב, מיצב אלקטרוני יוצא דופן, המורכב בין היתר מחלקי מטוסים שהתרסקו בשטחי אויב ומשעוני מטר רץ – אותם השעונים המקוריים, שהפעיל במטעי הפקאנים והזיתים של שדות נעוריו בעמק החולה… מדובר בהרבה מעבר ליצירה פוסט-מודרניסטית שממזגת בתוכה קהילות זרות והקשרים קוטביים……גורדין מצליח לזקק מתקתוק מחוגי שעונים מזייפים וספוגי גשמים, שהיו בשימוש חקלאי בשנות החמישים והשישים – אופרה צלולה שמחזירה את הצופה ההלום, למגע בוץ בתולי ולציוץ נחליאלי", ככה הטקסט המלומד של ליאורה מנדלבאום-כץ בפתיח.
לא שאמרתי לה משהו, לזיווני – פשוט יש לה חושים של דבורה. למה שלא ניפגש, בתערוכה שלו? אל תגידי שבכלל לא מעניין אותך לראות מה הוא עושה היום? מאז שחזרה לקיבוץ היא נתפסת במצלתיים לכל דבר שיאלץ אותה לגלוש מהגליל למרכז ו-רסיסי נוסטלגיה, מתיכים אותה. אני זוכרת אתכם כמו דבק ביחד, אף אחד לא הבין למה נפרדתם, אולי תגלי לי כבר, חוק ההתיישנות, לא? מה קרה שם באמריקה? בחיי זיווני, אני לא מאמינה שזה עוד מעניין אותך. למה את כזאת סודית? …שכחי ששאלתי… אבל אל תביאי איתך את במבי, הוא יהרוס הכל. כן, אני יודעת.
מתוך האמנות שלו, שפעם ראשונה אני רואה באמיתי, צפו פתיתים רכים. באמת מפתיע – עד כמה נפלאות ונקמניות הן מנהרות הזיכרון. כבר שמעתי על כך בעבר, אבל לא הבנתי. הוא הציב עץ פקאן ענק, במצב נשיר וגרף על הרצפה אדמה מלאכותית מפי-וי-סי. מוזר ומרתק שאת השעונים המקוריים (מתוצרת גרמניה (!) – כתוב בהסבר שתלוי על הקיר), ניתן היה לראות אך ורק דרך מראות – מה שלא סתר את העובדה, שציפצופים וקולות נשמה, פרצו מהבבואות ברצף והתקבצו לכדי יחידה גשמית אחת. הרמונית.
זיווני הלכה לשירותים ופתאום נשארתי שם לבד. דמעות חנקו ובדיוק כשהייתי לגמרי לא בכיוון, שמעתי את קולו המוכר, מלווה באנגלית מנוסרת, אורח מעונב – דִיס מְיוזִיאוֹם אִיז סְמוֹל, בָּאת פִילְז לָייק אֶ-מֶייז (המוזיאון הזה קטן, אבל מרגיש כמו מבוך). המערכות אצלי השתוללו ולא יכולתי להימנע מלבקש עזרה – סוֹ רָייט! קוּד יוּ פְּלִיז תֶל מִי, הָאוֹ טוּ גֶט אָווּט אוֹף הִיר?… (כל כך נכון! אתה יכול לומר לי בבקשה, איך לצאת מכאן?…).
אומנית זעירה 