ד"ר ג'ניפר סֶלְף

'ציפור קיץ' – 6 כרטיסי ברכה, אקריליק על נייר במבוק

מרי, ג'סיקה, סוזן, ננסי, כריסטי וקימברלי הן לא אחיות או קרובות משפחה. מה שמאחד אותן, בעיקר פיזית, היא העובדה שכולן בעלות ציצית וחברות של ד"ר ג'ניפר סֶלְף (Self), פסיכולוגית רחבת אגן מניו-אינגלנד.
גילוי נאות – עם סֶלְף דיברתי לא מעט על עצמי, כשלקחתי אצלה טיפול און-ליין, עשרה מפגשים בני חמישים דקות, לאחר שצללתי לתוך מרה שחורה בעקבות הרומן שניהל בזמנו, בעלי. אפשר לומר שהתחלתי עם רישומי הסחלבים בזכות ד"ר ג'ניפר – היא עודדה אותי לאתר דימויים נשיים, כדי לחזק את תחושת האני המגדרי שלי, לאחר שעקביה המעוצבים של אורכידאה בת עשרים וארבע חוררו אותו לכל אורכו.

אני יודעת שזה נדיר ואולי אפילו לא אֶתִּי בחלק מהמדינות בארצות הברית, אבל לאחר שסיימתי את הטיפול, מחוזקת ומוכנה לרומן הבא, בעלי קנה לעצמו מכונית אדומה עם גג נפתח ואני התחלתי לצייר כל בוקר, בעיקר פרחים. זה באמת חיזק את הדימוי העצמי שלי ומאז כבר הצטרפתי גם לחוגים שבועיים בשזירת חרוזים ובניית רהיטים מעיסת נייר.

שמרתי על קשר עם ג'ניפר, שתוך כמה חודשים הפך להדדי – אבל היא לא הרימה טלפון בגלל זה. את יודעת, בתקופה הזאת של אחרי החגים, אנשים פה מטפסים על הקירות, לפני או אחרי שהם מרוקנים כמה בקבוקים של משקאות חריפים. נו, דיכאון חורף. בטח קשה לך להבין כי זה רחוק מהתרבות שאת באה ממנה ומאקלים חם, העלתה על נס זמני את המנטליות הים-תיכונית. האזנתי בכובד ראש למצוקתה ובו זמנית סקרתי את דמותו של בעלי שבדיוק התכונן לצאת, אמריקאי מבוסטון שניראה מצוין בעניבה כחולה עם צללית חרמש ואי אפשר היה לזהות אצלו כל סימן המעיד על תוגה בסוף ינואר.

לאחר ששמעתי את מכוניתו השקטה מתרחקת, התרכזתי ביתר קלות במה שביקשה. היא רוצה שאשלח לה את הקיץ. בטח שבציור! אפשר לחשוב מה את עוד יודעת לעשות… הצחיקה את שתינו. אם אפשר לא פרחים, אולי רק בסימבולי. כן, בשביל ששת החברות שלה – לא משוכפל בדפוס, משהו שיגרום להן להתחבר אל עצמן במקור ולהתמלא באנרגיית שמש. אני מכרטסת להן אצלי מפגש בעוד שבועיים, מה פתאום קבוצת תמיכה? השתגעתי? היא פוֹבִּית לגמרי בכל הנוגע לסגירת מעגל.

קמפינג – פרק 87: וידוי

לקמפינג – פרק 86: צבי ובמבי יוצאים לחופשה / תמר המר

חברוֹת שכמעט אין לי והדודה, מאיצות בי לאסוף את עצמי. זו הזדמנות פז מרחיקת לכת, ששני הגברים המיותרים שפלשו ליום יום הבסיסי שלך, מטרידים כעת ביבשת אחרת. הם רק בחופש, בעצם עבודה, התגוננתי. אז מה? את יכולה וכמובן צריכה לעשות חושבים…מה זאת אומרת אין לך חשק?…את בדיכאון, תמרי? הדודה מחשמלת בי מבט נטול אמפתיה. היא לא אוהבת תירוצים (כך היא נוטה לפרש בורות רגשיים) ומבטיחה לי שמכבש צילומים הידראולי, יעשה עלי את העבודה. תחשבי רחב, תמרי – את יכולה להשליך הצידה את ההבל היהודי ולבצע וידוי קתולי כמו שצריך – וזה גם בדיוק מה שאת הולכת לעשות אצלי מול העדשה! קבעה.

אני אוהבת את הדודה, אך נרתעת ממה שמוגדר כ'רוח אמנותית' ומאמנים בכלל. הביטחון הפיקטיבי שלהם במה נכון ומה לא – תמיד כרוך בפעולות גרוטסקיות. באמנות בתוך המשפחה זה הכי בולט ושום הכשרת מדעים כקונטרה, לא תצליח להוות מפלט.

אין לך זמן? אז בסוף השבוע.
ככה, בשבת – שבע וחצי בבוקר, אמצע החורף, היא גוררת אותי לחוף ליד קיסריה. את רואה את הארובות האלו? (הלוואי ואפשר היה לא לראות …), אני רוצה שתחשבי – 'מה היה אילו' – הכל פתוח, את נכנסת פנימה עם מטריה ותיק – או את יודעת, נו, תדמייני כבר לבד… מה זאת אומרת אין לך מושג? את עובדת כל היום עם סופרים, לא?

קר שם בחוץ, אבל הדודה לא מניחה. היא מורה לי לשכב על החול ולעשות עם הידיים. כאילו את ציפור. דרור. הביאה איתה גם שולף-רשע חשמלי, עשרים וארבעה קארט (בטח מזוייף), שקנתה במבצע אצל אברהם הקטן בשוק בבאר שבע. עד כאן דודה! לא תגררי אותי לפולקלוריזם בְּלִירָה. ממש מזיז לה… תוך כדי הרכבת מגן האוזניים וחבישת הכפפות האלסטיות, היא ממשיכה להטיף – ביקשת? אז הנה לך בבקשה – פסיכולוגיזם במאות שקלים (בפולנית קוראים לזה נשק יום הדין בקינוח וידוא הריגה): תחשבי על ההורים שלך ועל כמה את חייבת להם. אם אמא שלי, סבתא שלך, הייתה רואה אותנו עכשיו, היא הייתה מאוד מאוד גאה בי, תמרי… זאת אומרת בשתינו. לא שהייתי מעזה לספר לה שלקחתי אותך לטייל באחו של ארובות… קרקרה צחוק קצר ותפסה זווית זריזה מאחורי הַחָצוּבָּה. כן, בדיוק ככה – נקי את עצמך עד פירור הזכוכית הקטן ביותר… לא לזוז!

לקמפינג – פרק 88: מאמר אורח / עופר גורדין

קמפינג – פרק 86: צבי ובמבי יוצאים לחופשה

לקמפינג פרק 85: מָרָק מקפיא / עופר גורדין

הלכתי איתו, עם מבקר התאטרון הרזה, להצגת הליצנים והכרבולות הקולנית וצריך לקחת בחשבון שאני קלאוסטרופובית וישבנו בול באמצע של השורות הטובות. כשתם הקרנבל המאולץ, נדדנו ל'כרישה של סבתא' בגשם, אז חובה להזמין מרק – חוק בסיס שכל אישה יודעת. רַן בא בעניבת היום החדש, עליה מרוח ארלקינו על רקע משבצות שחמט. בדיוק כשאני תוהה אם יש לו עניבה מיוחדת לכל הצגה, הוא מתוודה בהיסוס כובש, שחבריו קוראים לו 'רַן-רַן' – כמו באנגלית 'רוץ-רוץ', הוא מתרגם ומצמק מן הסתם את התכלית המקורית הטמונה ב'ברח-ברח'. אני משלימה לו בדיבור על חופש, יותר נכון חופשה ועל לאן נכון לכוון בפעם הבאה – קרחות יער עליהן כף רגל אדם טרם דרכה, או עיר ענק צפופה, ללכת בה לאיבוד. באמת לא יודע על מה אני מדברת ומה זה משנה, הוא מיתמם. בשבילו, בשיא הכנות – תחושת חירות גלומה בדמיון או ביצירה שזורקת אותו למקום אחר ו-בסקס, ברור. ברור שברור, רן-רן.

בבוקר אני שוב מקבלת את זה מתחת לחגורה. כי לא, לא אני הולכת לצאת לחופשה, אבל צבי ובמבי כן. קנדה וארצות הברית. חגיגה גדולה – הספר של במבי, 'אלזה: אישה וחשמל', מטיס אותם למסע הכרות ומכירה במיידי, הזמנה לא צפויה. תמרי, זה יכול להרים עם ג'ק את 'צרצר' ולשנות דברים שאת לא מאמינה! תוכלי לטפט את המרצפות בסחלבים, אבל עד אז, מישהו חייב להישאר. אם מאוד נחסר לך תוכלי להתקשר לעופר, יש אחד כזה, לא? צבי חידד מילולית. אני גם יכול לבקש מזיוון שתבוא לעזור לך, אבל לא הייתי בטוח שתרצי. אולי, תן לי לחשוב על זה. אז מתי ולכמה זמן? רביעי בבוקר, שלושה וחצי שבועות ואומרים ששני פיט שלג באטלנטה! ג'ורג'יה?

דווקא מתאים לי פסק זמן מהם, אני רק מוטרדת שלהשתלט על הדברים פה לבד, עלול בפועל, לדחוק לפינה את השיחות המתדלקות עם פרנסואה, המאפשרות לי מילוט לזמנים אחרים – חוויה, שעבור כל ארכיאולוג, ימי או יבשתי, היא כמו אוויר לנשימה – כך כתב פעם ריש לקיש מציפורי העתיקה וצדק מאות אחוזים באדמה.

הריבות של דינקה

כמעט לא ניתן לערער על העובדה, ש'הריבות של דינקה' (באנגלית – Diana's Jams), סדרת הדרמה האיכותית של HBO (ימי ראשון ב-HOT, במקור תסריט ישראלי), איחדה משפחות והפכה קערות על פיהן, במובן של מי נגד מי. בנוסף, מהמם שפס יצור שלם של מרקחות על בסיס המתיקות הזו, כבר שווק ותורגם ללא פחות משלוש-עשרה שפות סופר-מרקט ברחבי העולם והשבוע גם בישראל, לעברית.

כטיבן של מיתולוגיות בוסר, כוכבת הסדרה, סוויט איימי (Sweet Amy), עדיין שומרת על פרטיות בכל הנוגע למתכון הסודי וברוב חינה, רק שחררה עובדות קרש מלחחות שפתיים – שלמרבית התפוזים בסדרה יש קורקבנים ושיותר מפעם אחת נאלצה (על מנת להיכנס לתפקיד, כמובן) לזייף חזק עם אפרסקים. למרות זאת, עדיין ניראה, שצופים רבים ואף מבקרי טלוויזיה בעיתונים יסכימו, שפרקי הסדרה מאופיינים בתשוקת חורף מפנקת – מאיצים אידוי טיפות גשם ממעילים ומסייעים באיזון ירידת סוכר, בעקבות קפיאה ברקות (…טוב, מי יוצא החוצה בין תשע וחצי לעשר ורבע בערב, כשהסדרה באוויר?).

'הריבות של דינקה' – אחת מהתוויות בעברית

לא כך חש סטיבי, הומלס צעיר מהעיר שיקאגו. נו בטח… בשעה שכולם מחממים את התחת בסלון, הוא קופא במנהרה של גשר המסוממים, עם מעיל שדווקא סופג כל מה ששופכים עליו. אבל לא מדובר בחסר ישע לגמרי, כי כמה הומלס – ככה האקר. עם הלפטופ שגנב לפני כשנה מזקנה שחיפשה מונית, הוא נכנס פעמיים-שלוש בשבוע לספריה העירונית (אם השומר בכניסה לא קורא לאבטחה לסלק אותו / תלוי כמה זמן לא עברה עליו מקלחת), מתחבר לאינטרנט ומכסח את הצורה לטליבאנים ולאיראנים. שונא אותם! למה? ככה. הוא פטריוט, אז מה עם המדינות המאוחדות מזיינות אותו, הוא אוהב אותן ומתעטף בדגל שלהן כל לילה. בדרך כלל, כשנגמר לו הפתיל לחרפן קודים, הוא מקנח בגלישה מחרמנת לאתרי הרכילות של הטלוויזיה. קצה גבול היכולת: היום תקעו לו שם צילום רוחב של סוויט איימי במחשוף ענק, חופנת ריבת הדרים. הוא פשוט השתגע מרוב תסיסה. פַאק התאגידים האלו! הוא מת מרעב!

קמפינג – פרק 84: מבקר התאטרון

ארבע דמויות קומדיה דל'ארטה / קלוד ג'ילו (1673-1722) 

לקמפינג פרק 83: פגישה במילאנו / עופר גורדין

עד שבוע הספר אנחנו ב'צרצר', במירוץ אחרי הזמן. השנה, נביא אותה לראשונה בסדרת חוברות צביעה אקולוגיות לילדים. כל הטקסטים של סופרת הננסים העולה – מעין ניצני, שכותבת בלופ בלתי נגמר על בעלי חיים, מיחזור ואהבת הסביבה. גם החבר שלה, עושה במלאכה. מאייר חיות מוסמך מתוך זיקה חריפה למקורות – המערה הספרדית אלטאמירה, עם ציורי הביזונים המחוקים – בציפורניו (טיפוס שעיר…).

בעזרת טכנולוגיה עולמית שפותחה – כן, כן 'אצלנו בטכניון בחיפה', בסוף השימוש ניתן יהיה להתיך את החוברות בטמפרטורה החדר. תספיק התלהמות מינורית אחת בסלון הביתי, אפילו אם אין בו טלוויזיה – על מנת להתחיל את פעולת ההתפוגגות. חינוך היום, הוא אובייקט מתכלה וצריך להכיל את זה בשתי ידיים, תמרי. בחיי, צבי …אני לא מאמינה שגם אתה כבר אומר 'להכיל את זה'!

הם מביאים איתם את הסקיצות לחוברת על הזברות. מעבר חציה מתעתע. איכשהו, הפגישה עם הזוג הכותב והמצייר, שולפת ממני אגרסיות דרגה ראשונה. בערך אחרי עשרים דקות, אני שמה לב שתוך כדי הקשבה מאופקת לגחמותיו של הזכר התניני שלה, הלסת שלי – פיזית על חריקת שיניים. נפרדנו חפוז בכיכר מסריק ובצעדים מהירים חתכתי לקפה פּוֹמוֹדוֹרוֹ, בכיכר מילאנו. בדרך נשרו דמעות, תירצתי אותן לעצמי בסיבה הקלושה שטרם ביקרתי במילאנו האמיתית. אפשר לחשוב… מה יש שם? תיקים ונעליים??? טוב, ברור שלא זה הענין ושבעצם מדובר ברגישות טריביאלית, המאורסת לַתחושה הפוסט-מחזורית שהעולם על סף נמס.

אחד רזה מאוד מתיישב בשולחן מולי וחובק לפטופ. בגלל הצנימות וקו הפרופיל המחודד, הוא מזכיר לי את הקמצן החתיך מירושלים, שפעם הייתי חברה שלו כמעט חודשיים. סרט הוא לא שילם עלי, אבל מי סופר? באופן הפוך מהמקובל, הוא מתמקם לו ומיד משכיב את הלפטופ לישון בתוך תיק עור בחיקוי נמר. זורק בי כמה מבטים, נכנס בלהט במשולש פאי פקאן וקינמון ומגיח לבצע הכרות. עוד שם חסר זהות המאחד שתי אותיות אקראיות – 'רן'. למה אני מסבכת? הוא לא רוצה לשמוע מילה ומזמין לי גם אחת. הם אלופים פה, את חייבת לטעום.

מי האיש? מתקן עולמות על פי דוחות אישיים מן העבר? לא, הוא מבקר תאטרון בעקמומון של האוניברסיטה. 'בעקמומון של האוניברסיטה???' כמעט חנק אותי הקינמון מצחוק ואותת לו – אם אני פנויה היום בערב, יש לו כרטיס כפול להצגת רטרו בסגנון הקומדיה דל'ארטה – קרקס להטוטים עם שני קופים, אריה, פילה לבנה, ליצנים ומסכות קרמיות. פעם לקחתי קורס בחירה על הקומדיה דל'ארטה ו-אני בודאות לא סובלת את הז'אנר, אבל בסיכומו של משולש פקאן, ערכתי התלבטויות וסיננתי – מדובר בספרות מקצועית!

לקמפינג פרק 85: מָרָק מקפיא / עופר גורדין

חורף

קמפינג – פרק 82: נעמה זְהָב-פַּרְוַיִים

לקמפינג – פרק 81: שרימפס עצבני / עופר גורדין

'נעמה זְהָב-פַּרְוַיִים", קראנו לה בטירונות. אני לא הולכת להסביר למה – כי לגופו, הרבה יותר משמעותי שבצבא היא כיכבה כצלפית אלפא בגזרת מערת המכפלה. בכל פעם שכיסחה סהר של מסגד, אפילו על יבש, הרגישה (כך התרברבה ברב קווי) כאילו נעצה טייס. כמו רבים וטובים שמסווגים כעשבים שוטים, גם פַּרְוַיִים מוברגת כיום כמנכ"לית ריאליטי מאובזרת. 'שיחות דוט קום – הפורטל הכי ממוקד ברשת', ככה היא קוראת לעצמם.

מצאה אותי דווקא בפייסבוק, 'על בסיס נוסטלגי' – החניפה באייקונים מחויכים. אולי ההוצאה שאני עובדת בה – שבלול? ('לא, צרצר'), מעונינת בכתב היד של אחיה – זוכרת את גל? הייתה מגילה לא פשוטה איתו, החליף כמה פיוזים בהודו. בקיצור, לא בדיוק קו ישר אבל גאון בכתיבה, תמרי. עקב עשר שנים אחרי מאובנים וכתב רשמים. מדהים! תדלקי לגמרי על הראש שלו. יש לך תואר בארכיאולוגיה ימית, לא? יופי, קצת קשור ושניכם רציניים כאלו… תצחקי קצת, תמרי! תגידי, את אוהבת שרצים על האש? אז תשמעי – יש מסגד מקסים, טורקיז של הלייף בכיכר מאעלש בג'לג'וליה עם כל הקונסטלציות. שבת בשתיים עשרה וחצי, תביאי אתך מישהו?

עכשיו, כשפרנסואה נסע, אני מוכנה לעשות רוורסים בלתי מושכלים. הרי כל אמא פולניה היתה שולפת בשניות את העצה השחוקה והמשומשת – זה לא זמן לומר 'לא' לאירועים חברתיים, שיכולים לעזור להשכיח ולהתמודד באופן רציונלי עם מגוון אי האפשרויות.

במבי הסכים להצטרף אליי, הוא יביא איתו את הקילשון, זה התנאי. בטפילים לא כשרים הוא מעדיף לטפל באכזריות סלבית, שמפיקה על פי נסיונו – אפילו מחַמוֹר – מיצי רגשות מעוררי השראה. הוא זקוק לזה דחוף עכשיו, תקוע לגמרי עם הרומן החדש שלו. בסדר, רק תשים צנוע את הקטע שלך עם טיסות, אחרת זְהָב-פַּרְוַיִים יכולה לטרוף אותך יחד עם הקילשון. במבי צחק – אישה בפרוות זהב… מרים את כל השאלטרים של הדימיון! שתטרוף…

המסגד אכן זרח למרחוק, טרנדי ואיכותי. מוקף דקלים, גפנים ועצי זית – כמעט טוסקנה, ניתן למכור בעגה נופשונית. זְהָב-פַּרְוַיִים, קיבלה כמובן את המקום לצהרי שבת בחינם, קשרים אישיים, קרצה כשלצידה מעשן משהו, גל, אחיה החיוור שהשתדל לפקס מבט. ניסיתי ללכוד את עיניו, אבל באחת – קול המואזין שחרר משמלתה החשופה של נעמה עורב גדול ועוד לפני שהספקתי למלמל 'על הדבש ועל העוקץ' – קילשונו של במבי כבר דקר בעובי השריטה הכהה שקילפה את השמים.

לקמפינג פרק 83: פגישה במילאנו / עופר גורדין

הדירה את עצמה

היא הדירה את עצמה לדעת

והעמידה את המצב ביניהם על הידיים.

מעתה יוכל לצלם אותה כשכולם רואים

ואפילו להאזין לזמרתה.

קמפינג – פרק 80: ביקורו של פרנסואה

לקמפינג פרק 79 – הנשר נחת / עופר גורדין

פרנסואה בא לעשרה ימים. אולי הזמן הכי מזוקק שהיה לי מזה שנים. כמו ללטף חתול לבן ולשכוח. עם זאת לא חסרו אנשים שהרימו גבה – למה בת ארבעים פלוס משלהם (ממש…), צוחקת בקול רם מדי עם נער לבוש מחויט, רחוק מכאן ועכשיו. לא הזיז לי, אפילו ההפך ואני זוכרת היטב זמנים שבהם כל אישה מלאה עם שפתון וורוד שעיקמה פנים, יכלה למוטט בי בניין קלפים של שלום ובטחון. אפרופו – דודה שלי סיפרה לי שבבאר-שבע עיצבו כיכר תנועה, על פי אותו עיקרון. טנק מוקף בנרקיסי בר בגווני שלכת. לא בדיוק בול קליעה, כי החלטתי, על אף הקושי האובייקטיבי ולמרות שפרנסואה, מת כחייל – לעשות לו הכרות בלתי צבאית עם הארץ.

על הבוקר כשירדנו דרומה, לבשתי גלביה שחורה ברקמה נבטית ושילחתי בו את המיתולוגי, 'בייגלה גמל' הממוקם בכניסה לעיר עוד מאז שהייתי ילדה. בצהריים החלפתי למעיל רוח ועלינו על העפיפון האקרובטי של הדודה, כדי להתערבל בסופת חול מעל המכתש הקטן. יומיים צפונה, כבר האזנו לצווחות עגורים באגמון של החולה. אבל הכי היה לנו באמצע – חלקה תלושה מנוף נעורי – הגן הלאומי בבית שערים העתיקה. לא העליתי בדעתי, שמערות קבורה יכולות להצית ווליום כזה גבוה של חזיז רומנטי, כי את הפסל של אלכסנדר זייד עם הסוס, ליד, על גבעות שייח אב'ריק, תצפית כאילו – כבר בדקתי בתיכון. שום תירוץ מוסרי, פרט לשעמום המתמשך הכרוך בשינון לבגרויות. אני גם קצת דיסלקטית. פרנסואה התמוגג! בתקופת הרקע שלו, עוד לא הומצאו הדיסלקציה ומניפת הפרעות הקשב. הוא חושב שזה נורא חמוד. בעיקר בתוך מערה. על גבן של הגלוסקמאות הכבדות. ריח הטחב לא הפר נשימה קלה וכצפוי במצב בו האהבה נוזלת, עטלפים קדומים התחזו ליונים.

ברור שהגשתי לו גם את כל מסת הקוֹנְטְרִילְיוּס-אֵייג'. הרי בסופו של יום, אני תוצר של פמיניזם דעתני ותוכן מקצועי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות הקיומית שלי – כך שאכן, מובן מאליו – את הצלילות עשינו בקיסריה. מסורת זו מסורת ועדיין התאפקתי. לא רציתי להיכנס בנכסי צאן ברזל ובסוגיות פטריוטיות מול תייר. מי שכאן ומהתחום, יודע טוב מאוד שפעילות השייטת באתר לא השאירה הרבה ברירות מחדל, חוץ מליפול לחיקה החלול של תיירות זולה שמצנזרת אופקית פרקטיקה היסטורית.

לפני שטס חזרה, התעקש לבשל. חייב להכין לנו – קדירת צלופחי פרובאנס. היו לי תכניות אחרות ולא שאני נלהבת להתנסח באופן המוני – אבל, זרמתי עם זה והתבוננתי בו כשרקח. גופו ניראה שקוף כשטיפל ביצורים החלקלקים, דקות ארוכות לפני שהשרה אותם במחית הערמונים, היין הלבן ועשבי התיבול ושלח בחרס לתנור. לא חדש וגם מיותר לנדנד – כשמשחקים במימד הזמן, עשויות להיווצר בועות אוויר ואפילו ואקום. בשתיים וחצי לפנות בוקר התעוררנו שלובי איברים – אוי! הצלופחים!!!

לקמפינג – פרק 81: שרימפס עצבני /עופר גורדין