החיים בלי גֶ'רִי

 כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח'.

גֶ'רי ביקש שלעולם לא אהפוך לאחת מהפרגיות שחושפות סיפורים שמאחורי כרטיסי ברכה, עטיפות ספרים או תחתונים בהדפס מתנה. אהבתי את החמור והיו לנו יותר מעשר שנים סבירות ביחד – אבל מה אני חייבת לו, אחרי שיום סגרירי אחד רוקן את הבית ועבר מכל המקומות בעולם, לקזבלנקה לפתוח סניף של סטארבקס? שם, איפה שעושים קפה של צפון אפריקאיים, ממש חסר להם לטחון פולים קובניים מפלסטיק ולהתפלא על שפם מדובלל כמו זה של גֶ'רי. לחטוף בחילה מהגלובליזציה הזאת! וגם מעולם לא היתה לנו פריז, כי גֶ'רי כזה אמריקאי שמרן, שעד הבוחטה שהציעו לו על מרוקו (רק אם הוא נוסע לבד), תמיד טען שרק המחשבה על לצאת מגבולות ארה"ב מביאה לו את השבר בסרעפת.

אומנם גדלתי בסן-פרנסיסקו, אבל אני תקועה בסיאטל כבר שתיים עשרה שנה בגלל גֶ'רי. אחרי שעזב, זו הייתה תהום שעל מנת לצוף מעליה נאלצתי לתקשר עם הסביבה ולעצב לעצמי פעולת מחאה ספציפית למצב, כפי שטען האנליסט שלי – דר' שוורצמן. ההפך מגֶ'רי – זה ההפך מלהיות אנאלי ולהקשיב למוסיקה הנכונה, ללבוש את הבגדים הנכונים, לשתות את היין הנכון ולעשות רביולי תוצרת בית במילוי בטטה אורגנית. אז נתתי גז במדרון עד שהצטרפתי לקבוצה של ממחזרים-אובססיבים-אלמוניים. בַּצָר לי, אפילו פיתחתי רומן עם אחד מהם, שהיה ישן בקופסאות קרטון – אמרו לי שככה זה הומלסים – ממש… היה לו תחת מפורצלן וריח של לבנדר, כך שהפרשנות הזו באמת הייתה מגוחכת. אבל אני זוכרת שיאים אחרים מהתקופה ההיא, כמו הדפסים משאריות מרק מניסטרונה או סריגת צעיפים מִתֶּיוֹנִים משומשים שאספתי – איך לא? בסטארבטקס השכונתי. טוב העיר הזאת חנוקה בסניפים, פה נולדה הרשת המתועבת. אני מוכנה להכנס בסף דלתה רק כדי לשים רגל גסה לתאגיד שגזל מזרועותיי את הסרח עודף של חיי.

כדי לעגן את כל הכעסים, אבל למתן את הצחנה – עברתי ליצור קולאז'ים (בעיקר מקרעי מגזינים של תיירות מקומית) ושילבתי עם טכניקה מעורבת של ציור בצבעי אקריליק (אמיתיים). בנוסף נרשמתי לקורס בזהות ומִגדר באוניברסיטה. המרצה היה גבר (!), ישראלי. אף פעם לא הכרתי ישראלי באופן אישי וכבר על השעור הראשון הרגשתי סערה. הישירות הזו!… בתור הכרות ונסיון לטשטש את הפער המגדרי, שהרי הרוב המוחץ בקורס – היו סטודנטיות, סיפר שהוא חדש בעיר ושאמא שלו היגרה לישראל ממרוקו והסביר את השוני המורכב במטריצת הדימוי העצמי של האישה המרוקאית בישראל, לעומת אחותה שהגיעה מאירופה. ברור שמה שהכי עניין את כולם – היה, האם הוא שירת בצבא שלהם והרג פלשתינאים, אבל מובן מאליו שאף אחד לא שאל את זה. אהבתי את הלוּק הכהה שלו, את המבטא הבלתי נסלח וכמובן את העובדה שאמר שהוא שותה קפה רק בבית. בו זמנית חששתי מההקשר החוזר למרוקו, האם מדובר בסימן אזהרה? נו באמת…

יש לי תואר ראשון בספרות אנגלית אבל לא הייתי סטודנטית משקיענית. עכשיו נכנסתי לאמביציה. לקח לי לא מעט זמן ומאמץ כדי להגות כמו שצריך את שמו שְ-לוֹ-מִי  אוֹ-הָ-נָה, אבל קלטתי מהר שהמשמעות של השם שלו זה הפִּיס שלי ושיום ההולדת שלו חל בתחילת מרץ. שמחתי כי הוא עשה לי ושלח אותי לדפדף הלוך ושוב במסלולים נבחרים לטיולים בצפון מערב ארה"ב, ולקרוע מתוכם פירורים שישמחו מהגר בעיר זרה  – הקפדתי ללקט אך ורק דימויים ומקומות נושאי אנרגיה חיובית (כפי שלימדו אותנו לאתר בקבוצה של האנונימיים).

'הַפִּיס שלי' – 'הישראלי', הוא סוס מזן אחר, פראי ונמוך.

מצד אחד – חובב אסטרונומיה ואוהב לעשות סקי,

ומצד שני – אוכל פלאפל טורקי בדאונטאון ומגדל חתול בשם עתיד.

 

 (פרטים מוגדלים מתוך כרטיס הברכה – 'טיל יום הולדת שמח').

קמפינג – פרק 91: הַטְרִיק

לקמפינג – פרק 90: האוצר מְאָסוּאָן / תמר המר

הראיון שהוזמנתי אליו (בעזרת קשרים כמובן), נערך בפאזה טרופית, עם נוף לים. תעני על השאלות מהר. הכי זריז שאת יכולה. זה הטריק. כבר אין לי אוויר, אני בן אדם איטי.

היית נשואה פעם לגרמני, נכון? כן. איך היית מתארת אותו? נאצי, עבר בריגול. נאצי-נאצי או סתם חזיר? חזיר נאצי. אז מה מצאת בו? רציתי לשנות אותו. סוג של אתגר? כן. האמנת בכושר השכנוע שלך? האמנתי – בלשון המעטה. את אישה שתלטנית? תגיד לי, מה זה השאלות האלו? חשבתי שנדבר על הממצאים בסכר אָסוּאָן? אם את רוצה תרומות לפרויקט שלכם, מתוקה, אז תסמכי עלי שזו הדרך. אל תקרא לי מתוקה, אין לי איתך כלום. בסדר, תרגיעי… ועם הגרמני, יש לך עוד קשר? לא. מתי ראית אותו בפעם האחרונה? הוא בא לביקור לפני שנה ולקחתי אותו לכנרת. עשיתם גלים? מצחיק מאוד… לֶמה הוא בא? לא שאלתי. שכבת איתו? כן, במלון ארט פלוס ברח' בן יהודה, קרוב לבית שלי. את סתם אומרת. לא, זו האמת. עדיין ניסית לשנות…? לא. אז מה? אתה לא תבין. למה? כי הפסיכולוגיה שלך פוליטית. מה זה אומר? שאתה דמגוג. לפחות אני לא מזדיין עם נאצים… זאת אומרת, נאציות. אבל – הומופובּ שחבל על הזמן…! לא אהבתי את זה, תמרי. גם אני לא אוהבת 'את זה' ותשמע – אם הם ממשיכים כל הזמן לצלם, אני הולכת. אין צורך לאיים. אנחנו עורכים אחר כך ולא נסגור פינות לשידור אם לא תאשרי ו-אל תחשבי שאם אני מרגיז אותך זה בהכרח מחבל במטרה שאת רוצה להשיג. היו פה כבר מפורסמים ממך, שלקחו כדורים לפני שהתחלנו ועברו את זה יופי, הפליגו בול ליעד, כמו גדולים. רגע, את רוצה להגיד לי שלא לקחת כלום? לא. אז את רוצה הפסקה למים? לא.

מתי הגעתְּ לאָסוּאָן? בתשעים וארבע. כבר אחרי שהתגרשת מהגרמני? אחרי. ושם הצטרפת לקבוצה הסקנדינבית? כן. מה עשיתם שם? תרגלנו טכניקות חפירה תת מימיות, ייחודיות למדבר – כי מתחת לסכר מצוי אזור שלם שטרם… טרם, מה? אתה יודע, חפרו בו. נשמע כאילו את אומרת דבר אחד ומתכוונת למשהו אחר… מסתירה משהו? ממש לא, אבל נכון שבאָסוּאָן – משמעויות התחילו להתרוקן. מצלצל מאוד רומנטי… היו דברים? היו. ספרי. אני לא חושבת שכדאי. למה? אתה תמצא את זה אנטי ציוני. איך את יודעת? קלטתי אותך. מה – ערבי? לא, בכלל לא הכיוון. טוב… ואת תמרי, ציונית? הסבים שלי היו סוציאליסטים שהגיעו לארץ בשנות ה-20. אז מה? תבין לבד.

ויקטוריה לַייטְס

כשהחליטו לנסוע לְוָנְקוּבֶר איילנד (הַאִי ונקובר), ללון ולטייל חמישה ימים בעיר התיירותית ויקטוריה, זה נשמע הכי רומנטי שאפשר לדמיין. סקוטי הכין סנדוויצ'ים מעולים לדרך – רוסטביף מקומי עם אורגולה אורגנית ומיונז בלחם שיפון וגם ארז את העזרים המשניים במזוודה הכחולה. אפילו שמדובר בקטנות – היא חשה גאווה, שהוא מוכשר ויפה ושלה.

אבל עוד במעבורת שלקחו מהעיירה פורט אנג'לס, שעל חופה הצפוני של מדינת וושינגטון – הוא התחיל עם הלחישות והיא בכלל לא ידעה מקודם שהוא כזה, לחשן. שָנָה, לא כל כך תמימה שהם ביחד ואף פעם לא נקט בווקליות חריגה, ההפך – קולו היה אחיד ורדיופוני. הרבה פעמים אנשים אמרו לו שעם קול כזה, הוא צריך לעבוד ברדיו.

אולי צל הרי האולימפיק המשקיפים עליהם מרחוק, שיסף בו מצב צבירה. נדמה לה, שפעם קראה על סינדרום שמיוחס למראה המדהים שלהם. יפים מאוד אך מסוכנים, נכתב שם – לאנשים מסוימים, לא לכל אחד. אז טוב שהם נעים צפונה ומתרחקים מהם. הנה, רואים מרחוק את העיר הציורית ויקטוריה, כמו גלויה.

רכס הרי אולימפיק (הפארק הלאומי אולימפיק), וושינגטון ארה"ב

הכניסה לנמל ויקטוריה, הַאִי ונקובר, קולומביה הבריטית (קנדה)

אלא שכשירדו מהמעבורת, כבר בכלל לא דיבר, רק ליחשש לה באוזן. לא, לא – 'אני אוהב אותך' וכאלו, הרבה יותר שורף. בהתחלה צחקה, סקוטי והשטויות שלו, היא מאוהבת, אבל כשירדו לחוף, החלה לכרסם בה חרדה. מותק… אולי תחליף לַרגיל? זה קצת מלחיץ אותי. הוא נתן בה חצי חיוך. לא נעלב אך גם לא המיר – רק החליש עוד ושילח בה חיבורים שאחרים לא מעלים ביום על השפתיים. טוב שהתחיל להחשיך, כי בלילה (הראשון) זה עוד התאים, אפילו הדליק, אבל בארוחת הבוקר – טוסטים, בייקון וחביתה עם קפה לא משהו ולמרות שלבשה את חולצת הטריקו הוורודה, חשה חוסר מנוחה. סקוטי?…

היא ניסתה לצנן בנושאים טריוויאלים, לאן אפשר לנסוע בקיץ ועל החתונה של אחותה – היא נורא מתרגשת. היה שקוף שהוא לא מקשיב ורק מתכנן את הלחישה הבאה, איך יגניב אותה. כל כך מייאש שעד שיצאו לחופשה ביחד, מישהו חייב לשלוף סטייה ולהרוס את הכל.

בניין הפרלמנט בויקטוריה

בערב האחרון שלהם בויקטוריה, כבר לא ניסתה לשנות או להסתיר אוזן. במקום להתקומם חיבקה את התבוסה. הם ישבו בחושך מול בנין הפרלמנט המואר, בוהים בקווי המתאר של המבנה. מקסים – לא, סקוטי? כמו באגדות, אמרה ובכתה כשנישק אותה ולחש לה מה שלחש.

קמפינג – פרק 90: האוצר מְאָסוּאָן

לקמפינג פרק 89: למען יראו וייראו / תמר המר

צבי מתקשר לראות אם הכל בסדר. מצוין ואצלכם? דברים מתגלגלים יותר מיופי, אפילו פנטסטי! לא צריך לתפור חליפות, תמרי, מסתבר שאלזה שלו כבר תפרה לכולנו. צריך לדעת עם מי להתחתן, ממי להתגרש ועל מי לכתוב ספר ו-במבי עשה זאת! הפעם הוא ידע על מי לכתוב. אתמול ישבנו בארוחת ערב עם המו"ל והכותב של הספר  'זמנים רקובים' – מיסטר אֶם דִי אוליבר בכבודו ובעצמו! מאמינה? ….באמת? נורא מתרגשת! תביא רגע את במבי. אה… לא בטוח שכדאי, תמרי. למה, מה קרה? הוא קצת… זה בסדר, צבי – אפשר לחשוב מה עוד לא ראיתי, תן אותו. טוב, רק תגידי, את זוכרת להשקות את הפיקוס?

מה קורה גורדין? בול קליעה, תמרי – ותראי מה זה – כמה שנים לקח לי לשחרר אותה מהסחי הגרמני? עשרים שלושים שנה והנה – עכשיו היא מחזירה בגדול, על כל ניצוֹל היא מודה לי! והיום, לא ממציא – היא באה אלי לחדר במלון – פעמיים(!), כאילו כלום. וצבי? לא ראה אותה, מה את חושבת שאני דפוק לגמרי? ההפך, אבל פעמון רינג רינג, במבי – היא רק חתיכת גֶנוֹם נאצי שגזרת מז'ורנל של הרייך השלישי – כל השאר שלך.

השיחה הזאת רבצה עלי במשך כל היום – ועוד האינטרנט מרוח בתחזיות על ג'וזפין, סופת חורף שהולכת, כך מבטיחים – לכסח מחר לקראת הצהריים, את החוף המזרחי של ארצות הברית והם עכשיו בפילדלפיה. פעם לקחתי סדנה על תורת האנרגיות בין זוגות תאומים, כך שלפנות ערב נכנסתי למצב חירום – רוקנתי את הסוּפֶּר מסָייפנים ואוזני-פיל ובישלתי מרק גרגירי אוֹדֶם-הַגדִי עם הרבה פטרוזיליה. מתכון שתומך מערכתית בכל מי שנולדו בדצמבר-ינואר, דוּךְ כמו שור על הסימון הכוכבי של הנער הַתנ"כי עם הקרניים. מוטרדת, ניסיתי ללכת לישון מוקדם. אם פה ערב, אצלם עכשיו בוקר – זמן קלסי לסיים חלום לח על רוח פרצים וְגָרְזֶנִים ספרותיים שמוחתמים בכל רחבי העולם ושיהיה לכולם לבריאות, כי אם שחיטה – אז עדיף במתורגמת לקול מקצבֵי תוף מרים.

קלישאה קשישה היא, שהמוח האנושי בנוי באופן אסוציאטיבי ודברים שמרגישים בבטן סוחבים אותך לנבור בשאריות. ככה, שהרתחתי מים לתה ולמרות שהיה קפוא בחוץ, יצאתי למרפסת ושלפתי אותו מתוך אדמת עציץ הבטון עם הנענע. שטפתי בזהירות והנחתי על השולחן. כל כך הרבה זמן עבר. לא סתם סחבתי אותו מְאָסוּאָן – הוא יפיפה, פשוט אוצר! איך שבוע שלם בסיני, היינו כמו מוטציה של זיווג תרבותי לא מוצלח, אבל כשהגענו למעבר טאבה כבר לא ראו עלי כלום.

שכנה שלנו, כריסטינה

שכנה שלנו, כריסטינה אנדרסון היא גננת מחוננת, לא של ילדים – של פרחים ועצים. נוצריה טובה שאופה לחם בננות מצוין. אישה נעימה, עם נטיה קבועה לרגשות אשם על בסיס שמיכות טלאים ומלאכות בית אחרות שסטו מהקווים. לא משהו חריג בשום קנה מידה. בקיץ האחרון ביקרה בישראל, טיול שהכנסייה לוקחת – שבועיים שלמים של מי ירדן וְוִיָה דולורוזה. טסו ביחד עם קבוצה של 'תגלית' וגם להם הייתה – אושר גדול ואור בעיניים, אבל מאז היא לא מניחה לי. כי יש לי מכחולים בבית וכי גם אני ראיתי, את פסיפס הלחם והדגים בטבח'ה על שפת הכינרת, ליד כפר נחום, באמיתי.

אמרתי לה שאני לא יודעת לאן זה ייקח, לא יכולה להבטיח כלום. לאן שתלכי זה טוב, רק בבקשה… בלי רמזים מיניים, הסמיקה. למה הם עושים את זה? הרי ישו – על פי כל העדויות, היה חתיך הורס… בקצרה, לא יהיה מוגזם לומר שהיא הסיתה אותי לפעולה מיסיונרית פָּר-אֶקְסֶלָנְס ומכיוון שאין לי אלוהים, לקחתי ברצון את לחם בננה ואת לחם תירס – חצי הקפאתי בפריזר (אנחנו לא חזירים!) והתחלתי לעבוד. תענוג – הפסיפס בטבח'ה מקסים ומפנק לחוס בהשראתו ובמקביל, לייחל לניסים בכל תחום – טוב, אף אחד לא משקיע יזע בלי תקווה לתמורה.

הפסיפס בכנסיית הלחם והדגים בטבח'ה

דגים עם לחם – נחמד, אבל בלי לימון? זה לא זה. כריסטינה באה לראות. ממש לא מה שהיא דימיינה… נו, זה הרי כמעט מתבקש – שבמקום שאדם מאמין, אוכל כרישים, שרצים ורכיכות לסעודת יום ראשון – תהיה לו בעיה עם חתיכת פרי הדר…

לא עשיתי חשבון מוסרי. אין בעיה כריסטי, אצייר לך חדשים בלי. מצד שני, לא הפקרתי את המצפון היהודי שלי – שמתי יד על הלב ושפכתי על געגועים – תוכן חמוץ לגמרי, כריסטי, בגלל זה הלימון.

קמפינג – פרק 89: למען יראו וייראו

לקמפינג פרק 88: מאמר אורח / עופר גורדין

הטקס ברחוב שמעוני הכה גלים עד כדי כך שבאו לצלם מהטלוויזיה. הפעילים מתחילים אותו בסביבות חמש – חמש וחצי, כשהרבה אנשים חוזרים מהעבודה. גם אני. היום גם מחלקים חינם את הגליון הראשון של 'כתובים' – אחד מראשי המארגנים הוא פעיל מילולי באוניברסיטה העברית וכנראה שהם נתקעו שם על הר הצופים, עם יותר מדי סרחי עודף. אני לוקחת אחד ומביאה דיפדוף. על ההתחלה  – שני עמודים ריקים, בטח איזו הברקה קונספטואלית – 'המשורר הוא עירום' או משהו בסגנון, לך תבין…

'למען יראו וייראו' מסביר לי שוּלי, המוכר המסטול בפיצוציה. קריירת מוסיקה מרוסקת ועל סף חזרה בתשובה. כשהוא מתכופף כדי לחפור לי ארטיק מהפריזר, סוס נחשף מעל מכנסיו. 'למען יראו וייראו' מקועקע בפונט מקראי בסמוך לזנבו. ממתי הסוס, שולי? אה… ראיתְ? …יָשָן… הודו אחותי, חב"ד, מחזור תשעים ותשע. תגידי, בא לך שְנָאפָּלֶה? שנים לא הציעו לי שְנָאפָּלֶה ועכשיו לצלילי נגינת חלילים למען משוררים וסופרים, זו הצעה שמקבלת מימד סוריאליסטי. תודה, שום דבר שוּלי, יש לי עוד ארטיק שלם על הראש.

את הַשְנָאפָּלֶה הראשונה למעשה חטפתי – לא קיבלתי. זה היה לפני תשעים ותשע כשעדיין לא דיקדקו במושגים כמו 'כבישה ראשונה' (Extra Virgin) או 'בתולה שניה'. אז, לא היה צורך להגר ליבשת אחרת כדי לזכות במכורה. מה פתאום בלילה? שוּלי ניראה מבולבל. טוב, כבר יותר מעשרים דקות שהוא צריך לתחזק קשר עין ולמעלה משעה שלא לקח סְנִיפָה מהחומר הוורוד שהוא מחזיק ליד הקופה. טיימינג עלוב, כי בדיוק כשאני חושבת לנטוש אותו לנפשו השרוטה, סלסולי מוזיקה מזרחית, כפי שהוא מתוודה על המקום – מביאים לו את הגָּ'נָנַה והוא נמס ליותר מסך חלקיו. שלולית עכורה של שוּלי מציפה את רצפת הפיצוציה וכאילו מעצמו נופל מִיָדַיי גליון 'כתובים' וצולל כמו סמרטוט אל תוך הנוזל השמנוני. פרסות דהירה רומסות את נייר הכרומו הלבן ושועטות הישר לַכּיכר, לחמוד את הדבר האמיתי. מילא… בין כה אין סיכוי שב'כתובים' מצוי מידע על איך להחזיר שבר כלי למצב מוצק.

זה היה סיפור עם דלעת, לא יותר

חברה ביקשה ממני לכתוב פוסט על הדלעות בחיי. היא טענה שאני דוחה את זה כבר המון זמן ועכשיו, אחרי שסיפרתי לה ברמז על האחרונה, הודתה בפני שהסקרנות הורגת אותה – איך זה עם דלעת? ספרי כבר!
אז לומר את האמת, ליחסים אינטימיים איתן, הבשלתי רק השנה וזאת למרות השהיה הממושכת (כמעט שמונה שנים), באזור בו דלעות מכל הצבעים והמינים, הן מזון חורף בסיסי. אבל אני התעקשתי להימנע, אולי מהסיבה הנוקשה שאצלי בראש, עוד מהבית תקוע המשפט העוקצני – "יש לזה טעם של דלעת" – שפירושו, תפל ולא סקסי בכלל.

בסתיו, יצאנו לקטוף את הכתומות הענקיות – לרוקן ולחרוץ להן את הצורה, כדי לדחוף נר שיבער בתוכן בליל כל הקדושים (האלווין). כמו כולם, בסגנון – ברומא היֶה רומאי. אז, עוד רק השתעשעתי ברעיון הקירבה ואפילו הצטלמתי כאילו שיש בינינו משהו.

נו, מעניין מה פרויד היה אומר על זה…

 סימולציה על יבש

משה נקט ברצינות אתגרית, לקח צעד קדימה את תחביב האפייה החדש שלו והכין פאי דלעת – שזה אחד הקינוחים הפופולריים ביותר בעונת החגים פה וגם אחד מפערי התרבות הקשים ביותר לעיכול – טעם מוזר מאוד, אך הטאץ' הביתי הוביל קלי קלות להתמכרות מרצון ותוך יומיים שלושה, כבר נהיה לי די ברור עמוק בלב, שמתפתח קשר.

ואז הגיע החורף, הקור בחוץ האיץ להתכנס ולבשל, אך ירקות במחירים מופקעים וטעם של פעם מציפים את הַסוּפֶּרִים בעצב. קילו עגבניות בשמונה דולר, כל מלפפון חיוור בדולר שמן והבזיליקום נעלם. רק ערימות של דלעות צבעוניות משלל זנים, שנשמרו מעולה מהסתיו, זורחות וקורצות בתוך ארגזי ענק במחירי יום חול – ועוד אורגני ומקומי, אז איך אפשר לא להתפתות?

בהתחלה טבעי שבָּצנוע ובָּנוזלי – מרק, מרוסק גם עם בטטה – ליתר בטחון, אחר כך בָּנקי – נטו חצאי דלעות קטנות אפויות עם פלפל, שום ושמן זית (לא בטלוויזיה, אמיתי…) והשבוע, סוף ינואר – פריצת דרך של ממש – דלעת במילוי בשר, שזה לפחות מבחינתי – ללכת עד הסוף.