זה היה סיפור עם דלעת, לא יותר

חברה ביקשה ממני לכתוב פוסט על הדלעות בחיי. היא טענה שאני דוחה את זה כבר המון זמן ועכשיו, אחרי שסיפרתי לה ברמז על האחרונה, הודתה בפני שהסקרנות הורגת אותה – איך זה עם דלעת? ספרי כבר!
אז לומר את האמת, ליחסים אינטימיים איתן, הבשלתי רק השנה וזאת למרות השהיה הממושכת (כמעט שמונה שנים), באזור בו דלעות מכל הצבעים והמינים, הן מזון חורף בסיסי. אבל אני התעקשתי להימנע, אולי מהסיבה הנוקשה שאצלי בראש, עוד מהבית תקוע המשפט העוקצני – "יש לזה טעם של דלעת" – שפירושו, תפל ולא סקסי בכלל.

בסתיו, יצאנו לקטוף את הכתומות הענקיות – לרוקן ולחרוץ להן את הצורה, כדי לדחוף נר שיבער בתוכן בליל כל הקדושים (האלווין). כמו כולם, בסגנון – ברומא היֶה רומאי. אז, עוד רק השתעשעתי ברעיון הקירבה ואפילו הצטלמתי כאילו שיש בינינו משהו.

נו, מעניין מה פרויד היה אומר על זה…

 סימולציה על יבש

משה נקט ברצינות אתגרית, לקח צעד קדימה את תחביב האפייה החדש שלו והכין פאי דלעת – שזה אחד הקינוחים הפופולריים ביותר בעונת החגים פה וגם אחד מפערי התרבות הקשים ביותר לעיכול – טעם מוזר מאוד, אך הטאץ' הביתי הוביל קלי קלות להתמכרות מרצון ותוך יומיים שלושה, כבר נהיה לי די ברור עמוק בלב, שמתפתח קשר.

ואז הגיע החורף, הקור בחוץ האיץ להתכנס ולבשל, אך ירקות במחירים מופקעים וטעם של פעם מציפים את הַסוּפֶּרִים בעצב. קילו עגבניות בשמונה דולר, כל מלפפון חיוור בדולר שמן והבזיליקום נעלם. רק ערימות של דלעות צבעוניות משלל זנים, שנשמרו מעולה מהסתיו, זורחות וקורצות בתוך ארגזי ענק במחירי יום חול – ועוד אורגני ומקומי, אז איך אפשר לא להתפתות?

בהתחלה טבעי שבָּצנוע ובָּנוזלי – מרק, מרוסק גם עם בטטה – ליתר בטחון, אחר כך בָּנקי – נטו חצאי דלעות קטנות אפויות עם פלפל, שום ושמן זית (לא בטלוויזיה, אמיתי…) והשבוע, סוף ינואר – פריצת דרך של ממש – דלעת במילוי בשר, שזה לפחות מבחינתי – ללכת עד הסוף.