שכנה שלנו, כריסטינה

שכנה שלנו, כריסטינה אנדרסון היא גננת מחוננת, לא של ילדים – של פרחים ועצים. נוצריה טובה שאופה לחם בננות מצוין. אישה נעימה, עם נטיה קבועה לרגשות אשם על בסיס שמיכות טלאים ומלאכות בית אחרות שסטו מהקווים. לא משהו חריג בשום קנה מידה. בקיץ האחרון ביקרה בישראל, טיול שהכנסייה לוקחת – שבועיים שלמים של מי ירדן וְוִיָה דולורוזה. טסו ביחד עם קבוצה של 'תגלית' וגם להם הייתה – אושר גדול ואור בעיניים, אבל מאז היא לא מניחה לי. כי יש לי מכחולים בבית וכי גם אני ראיתי, את פסיפס הלחם והדגים בטבח'ה על שפת הכינרת, ליד כפר נחום, באמיתי.

אמרתי לה שאני לא יודעת לאן זה ייקח, לא יכולה להבטיח כלום. לאן שתלכי זה טוב, רק בבקשה… בלי רמזים מיניים, הסמיקה. למה הם עושים את זה? הרי ישו – על פי כל העדויות, היה חתיך הורס… בקצרה, לא יהיה מוגזם לומר שהיא הסיתה אותי לפעולה מיסיונרית פָּר-אֶקְסֶלָנְס ומכיוון שאין לי אלוהים, לקחתי ברצון את לחם בננה ואת לחם תירס – חצי הקפאתי בפריזר (אנחנו לא חזירים!) והתחלתי לעבוד. תענוג – הפסיפס בטבח'ה מקסים ומפנק לחוס בהשראתו ובמקביל, לייחל לניסים בכל תחום – טוב, אף אחד לא משקיע יזע בלי תקווה לתמורה.

הפסיפס בכנסיית הלחם והדגים בטבח'ה

דגים עם לחם – נחמד, אבל בלי לימון? זה לא זה. כריסטינה באה לראות. ממש לא מה שהיא דימיינה… נו, זה הרי כמעט מתבקש – שבמקום שאדם מאמין, אוכל כרישים, שרצים ורכיכות לסעודת יום ראשון – תהיה לו בעיה עם חתיכת פרי הדר…

לא עשיתי חשבון מוסרי. אין בעיה כריסטי, אצייר לך חדשים בלי. מצד שני, לא הפקרתי את המצפון היהודי שלי – שמתי יד על הלב ושפכתי על געגועים – תוכן חמוץ לגמרי, כריסטי, בגלל זה הלימון.