באה מבית פשוט

דיאן לופז-ווילסון, המלכּה הבוטנית של צפון מערב ארה"ב, חולשת על מעצמת אירוסים מפה ועד קליפורניה. קורות חיה עמוסי צער ועגמת נפש אבל היא מבקשת מראש ליצור דימוי הפוך – קליל ופרחוני, בסגנון הפופ הרך של ימי נעוריה. קצת מצחיק, כי קשה מאוד לתפוס אותה אפילו לרגע בג'סטה שאין בה מן המחאה או הטרוניה. ואין לטעות במראה הסבתאי משהו של לופז-ווילסון – כי היא לא פחות מתאגיד שמגלגל כשבעה וחצי מיליון דולר כל עונה – מאירוסים פקעות וטריים (בעיקר צהובים וסגולים). כמו עשירים אחרים, גם היא ניחנה בגחמה האינפנטילית, ששמה ייחקק לא רק על לוחות שערי הנחושת הכבדים בכניסה לחוות, אלא גם על גבי אביזרי שווא הנגישים לכל ילד ואימו.

שדות האירוסים מאחורי ביתה של דיאן בְּבּרוּקְס, אורגון (תודה מיוחדת ל Bob Nikkel על הצילומים).

לא הייתי הבחירה הראשונה שלה, אבל ג'סי קולטון חברתי המוכשרת, שלמדה איתי מוזיקולוגיה (נֶבֶל קלטי) לתואר שני, כותבת עכשיו את הביוגרפיה של דיאן והחליטה לעשות לי טובה ונוצר חריץ הזדמנויות. ברגיל, אני אלופה בלפספס הזדמנויות מהסוג הזה, אבל הפעם היה נראה שזה ממש קורה והכל התחבר – כי אני מטורפת על אירוסים והאביב שאג מבפנים.

ג'סי סיפרה שדיאן טיפוס אקסצנטרי, אז הגעתי מוכנה מבחינה פרזנטטיבית. לבשתי את השמלה הסגולה עם התחרה הצהובה ובמחשוף פיזרתי אבקנים רומנסקים ו-כמובן שלא שכחתי להביא איתי את הנֶבֶל. אחרי סיור רגלי בנחלה המאורסת שמאחורי ביתה, הוזמנו לשבת אצלה בסלון הצנוע (ירשם לזכותה של דיאן המָלְיָינִית). לא בזבזתי זמן על מיסמוסים או סימוסים (חוץ ממיסמוס חפוז ובלתי נמנע עם החתול שלה, ג'ימס) ושפכתי את אשר היה על ליבי: דיאן, לא באתי משום מקום – גם אצלנו יש כבוד לאירוסים, כבוד שקשור בעבותות למורשת ולגעגועים. אפשר להשמיע? הוצאתי את הכלי ושחטתי בפריטה ישירה ובקול חספוסה הצורב של ארצי הרחוקה, את 'שדות של אירוסים'.

 

נשמע שיר עצוב, הגיבה ברוגז ועל אף שלא הבינה את המילים בכתה ב-'זו לא אותה המדינה
כבר לא אותו החדר'. נכון, לא קל במזרח התיכון! התרסתי בפניה על כלום. יושבת לה על זרי הדפנה, בחלק הצפוני של הווילאמט וואלי (Willamette Valley) כאילו שגם כל שאר העולם, לוגם יומם ולילה פִּינוֹ נוּאָר מקומי – ועסוק ברמות עפיצות ובאיך לבטח לעצמו את הישבן הקפיטליסטי בחקלאות גורמה!

אפילו אחרי חברות אמיצה של שנים, ג'סי קולטון היפה הייתה מוכנה לחנוק אותי בשתי ידייה. בינתיים רק חייכה את חיוכה הנוירוטי וצחקקה מדי פעם במבוכה מתבדלת. אבל לא דיאן לופז-ווילסון תתרגש מתקריות של חוסר טאקט, או משפה שנשמעת כמו בליל עיצורים מקרי. אבות אבותיה הגיעו ממקסיקו, כך שנותרה בה חיבה מיוחדת לזרים שהורסים לעצמם והיא ביקשה תרגום לקטע על האירוסים.

אז לא היתה לי מכונית גדולה
אז לא ידעתי מה יש בשוליו
של הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים.

דווקא נוגע בה. היא מאוד מזדהה עם המילים. מה לא הייתה עושה כדי לחזור להיות אותה נערה תמימה המגלגלת לאביה בוריטוס ורוכבת על אופניים לאהובה השרירי שעבד בחביצת גבינות צאן? מי בכלל רצה לחשוף את כל הסודות האלו שהביאו לה איתם האירוסים? נאנחה והפיקה דרמה. טוב תָּמָרַס (כבר הפסקתי לתקן), לעניין: אני רוצה כרטיס – שלי ושל ג'ימס בסלון הבייתי, שיהיה כתוב עליו 'תודה רבה' – כדי שנוכל לצרף בפסטיבל הקרוב לזרים ושיהיה אישי, לא פְנְסִי שְמֶנְסִי – אני באה מבית פשוט.

האירוסים…. נו, מעניין… לא הכי ראליסטי…. אבל אני?! עשית ממני מרשעת! והגוף שלי… זוועה!!! …תראי, תָּמָרַס, או שלא קוראים לך – את מנגנת ושרה לא רע, אבל אני מאוד מצטערת – עשית חרה של עבודה! הרימה טון והניפה יד.

לא נעלבתי, אף פעם לא הייתה לי מכונית גדולה ומזמן השלמתי עם זה שכנראה כבר לא תהיה לי. לפני שהלכתי הוצאתי ושמתי על השולחן את הווריאציות הממוגנטות שהכנתי, שועלת ערבות פאטתית שכמותי.

אביב

אלכס בטוח יאהב!

אני רוצה שניראה כמו בחיים. בקיצור כאלו כמו שציירת לג'ונסונים. קחי בחשבון שאני אומנם עובדת על פי צילום, אבל זה לא יראה כמו צילום. אני יודעת, אבל חשוב לי מאוד – שאלכס יהיה אלכס ושאני אהיה אני ושברבורי-לובן-החסידה באגם שלנו עם עצי הפקאן המורמוני – יהיו ברבורי-לובן-החסידה באגם עם עצי פקאן מורמוני – לא עורבים או שחפים במפרץ אקזוטי, שמשחיתים עצי מייפל או איזו וריאציה פרסומית אחרת. מה שאני בעצם מנסה לומר, שיותר חשוב לי האותנטי מהאמנותי. למה אני מרגישה כאילו שאמרתי מילה גסה? שום דבר מליסה, 'אותנטי' זו סתם עוד מילה, לא גסה בכלל – פשוט כבר שיגעו אותנו לגמרי עם הקטע של זיוף ומקור. את בסדר גמור ואני אצייר לך מקור אותנטי הכי טוב שאני יודעת.

מובן למה היא רדופה. בגלל הרצון הקלאסי-טבעי לשיקוף מוחשי שיאחז במציאות מדומה – בזמן שהמציאות האמיתית, סוראליסטית על כל השכל. גם בעין בלתי מזוינת קשה לפספס, שאלכס – הוא אינטלקטואל מהזן הדחוס ביותר (הַיְידִיגֶר, הֶגֶל), קמצן ולחלוטין בעניין של גברים בשעה שמליסה מצייצת מחוץ לבית בחוגי צפרות, רק עם בעלי כנף. מה מחבר בינם כבר למעלה מעשר שנים? האגם – ירושה כבדה ואהבה משותפת.

סיכמנו על טריפטיכון של שלושה ריבועים. קטנים עם מגנטים בישבן. היא נרגשת, מסעיר אותה המתח בין יצירת מקור לאביזר שולי, שהשימוש בו הפוך מבומבסטי. המקסימום שהיא מסוגלת להכיל, כי היא לא הולכת לתקוע דיוקנאות ענק של עצמם בסלון, כן? מגעילה אותה נובורישיות. אבל בצנוע, ככה להיות מסוגלים לשחק ולשבץ את היום-יום: האגם בינהם – לצידם – מעליהם, מתחתם. נהדר! אלכס בטוח יאהב!

אקריליק ועפרונות צבעוניים על עץ (7.5 * 7.5 סמ')

ברור, קמצנים תמיד אוהבים אמנות מקור קטנת מימדים… אבל באמת העיקר שאלכס יהיה מרוצה, כי גם אותי הוא מלחיץ. הוא שייך, לסוג הגברים שגברו וגוברים עלי בידע כללי ואף פעם לא יחכו שאסיים משפט, כך שעדיף לא להסתבך איתם גם סביב טעם נפגם.

בעודי אורזת את הטריפטיכון המגנטי בקופסת מתנה קטנה, חשבתי על נחצ'ה משולם – המורה המיתולוגי לציור נוף שהיה לי פעם, בימים הסגולים של טרום התקינות הפוליטית. כשהיה עובר ליד כָּן הציור שלי, היה נוהג לטפוח בחום אבהי על כתפי ולצטט כאילו במקרה, את ג'וזף דנקן, תאורטיקן האמנות הנפוח של המאה העשרים: לנשים אין הבנת עומק מרחבית בציור ובפרספקטיבה, משום שפיזיולוגית חסרה להן אונה שלמה של זיכרון במוח. פריט טריוויה שעד היום אני לא מצליחה לשכוח.

עם כל התוספות

גילוי נאות: בֶּפֶּה מֶסִינִי – הבעלים של מסעדת בֶּפֶּה אֶנְד גָ'אנִיז, אלו שמותחים פיצות כמו כביסה, הוא חבר קרוב שלי ועד לא מזמן, אף קרוב מאוד. אני יודעת שזה מפתיע, אבל על הפעם הראשונה שנכנסתי לאכול שם צהרים עם דונה (היא הציעה), הזמנתי אחת שערורייתית עם כל התוספות והוא בדיוק הגיע לבדוק אם הסועדים מרוצים. חתול לבן רבץ על כתפו הימנית וזה נסגר במבט ראשון – נהיה בינינו וגם מכנה משותף: חתולים לבנים. הוא מגדל, אני חובבת.

 

כמתבקש, על בסיס טמפרמנט ים תיכוני בארץ זרה, דברים התלהטו במהירות. ממש לפני הוָלנטיין דֵיי, בשנה שעברה נהיינו סוג של זוג – אם לא מחשיבים את שאר הנשים שהוא פלרטט איתן בכל הזדמנות. אבל הייתי טובה בלהעלים עין וציירתי לו לכבוד החג הוורדרד זוג מגנטים בצורת לב, להצמיד על המיני מקרר שיש לו בחדר השינה (איזה גבינות מעולות הוא שומר שם…!).

ארזתי מצועצע עם זר ורדים והוספתי טקסט מושחת, בכרטיס ולנטיין שעיצבתי ומכר חלש (כנראה יותר מדי ישבן בשביל השמרנות האמריקאית…), אבל הייתי בטוחה שבֶּפֶּה יאהב. אָלֶף – כי הוא ההפך מצדקן וְבֵּית – כי רצפת הפסיפס העתיק עם פסיכה ואֶרוֹס המופיעה בכרטיס, נמצאת בווילה הרומאית בקזאלה שבסיציליה ובֶּפֶּה נולד ממש קרוב לשם, במסינה.

הוא לא השתגע על ההיפוך הג'נדרי – שאני זו שהביאה את הפרחים אבל נדלק חזק על היותי אומנית זעירה. זה כל כך נשי, תָמָרְצ'וּלָה! הסמקתי הרבה כשפיטם אותי בטירמיסו קפה שלושה טעמים, הפריז במחמאות גופניות והוכיח ללא לאות את מותג 'המאהב האיטלקי'. עד כלות התאהבתי בו וגם באנריקו החתול הלבן שרבץ יחד איתנו על מיטת המים העגולה, כמו כלב-ים.

אבל בתחילת החורף השנה, לפני שבארץ ירדו גשמי ברכה ומילאו את הכנרת, עדיין לא הספיקו לזרום הרבה מים בירדן ומשהו בינינו החל להתייבש. חמדנותו השובינסטית, דעתניותי הפמיניסטית או פשוט העובדה שהיה כמעט בלתי אפשרי לנהל איתו שיחה שאינה מטפלת באוכל או סקס – למדתי על בשרי, שגם זה יכול בסופו של דבר לשעמם.

אָרִי וְדֶרְצִ'י – ציננו מגעים ועברנו בהדרגה לקשרים עסקיים נטו. היום אני רק מציירת לו עגבניות. הוא תולה אותן כדקורציה ניידת של אורגינליים למכירה, בבר היין-קָלְצוֹנֶס החדש שלו וכשיש קניה אני באה לאסוף מזומנים. הכל שחור, ברור.

כמה מחברותיי הטובות ביותר רואות בפרשיה עם בֶּפֶּה מעידה שעדיף להדחיק. כתם המוני בהיסטוריה הקונספטואלית שלי, שנחוץ להסיר. בו זמנית ומתוך ידידות אמת – הן כמובן מצפות שאצייר להן פומודורו במתנה – אך בניגוד לבֶּפֶּה, כולן כאחת איומות בהכנת קינוחים.

חיבת ציון, פינת כוכב הבוקר

זה התחיל כשניסיתי לדחוף את בעלי, לקריירה שתעשה לנו מתוק בארנק, לא ברצינות – מה יכולתי לעשות? מהבוקר עד הערב היה דבוק למסך המחשב, מְשָחְמֶט נגד צעירים במדינות קומוניסטיות לשעבר שהזיעו דרך העכבר עד אלינו הביתה. אז כמו רבות מהמגדר חתכתי: עד כאן, אפילו הייתי על סף מים עד נפש. הוא דווקא התלהב, הצירוף 'קונפיטורות בסגנון אירופאי' עשה לו את זה ואני צפיתי לנו עתיד פרובינציאלי כלומר פרובנסלי מזהיר. עוד לא ציינתי שלמרות חוסר האמביציה הבסיסי של מושיקו בעלי, הוא בן אדם אתגרי – אם תתן לו לבחור – ילך בדרך התלולה. אני כמובן לא עד כדי כך ליברלית – וכשהתעקש על חבושים תיקנתי לדובדבנים, כשהציע צנצנות אוקטגון, הִרְצֶתִי לו על סידור מדף וכשאמר – אולי רק שחור לבן נזפתי בו – שכח מזה, פירות זה צבע! כך שאין לצבוע את התקופה הזו בנוסטלגיה מסוכרת, היו המון מריבות – אבל תוך שלושה חודשים של טסטים על משפחה וחברים פתחנו חנות קטנה עם וילונות משובצים ופרחים רעננים בשדרות ירושלים ברמת גן, פינת חיבת ציון ליד הקצב שלנו, יעקב – שפילח בשר עגלים עם הזרת ובז ללקוחות בהבל פה חריף מנקניקי חזיר מעושנים, יבוא ישיר מהונגריה.

נקטנו בסגנון הסנטימנטלי – הוינטאז', שהיה אז בבתוליו. 

ההמשך מוכר – העלנו שומן מהקבבים של יעקב, שדחפנו בלי לחשוב פעמיים אחרי שעות העבודה (הוא היה הלקוח היחיד שהסכים לדחוף את שלנו אם נדחוף את שלו) ו'הניקוי' היומי של סירי הריבה. מצד שני, בעצתו עמוסת הכולסטרול הרע של יעקב, תרגמתי עיצוב של תווית ריבת האגסים שנחלה הצלחה, לאנגלית – כי בני דודים של בֶּן (מבֶּן אנד ג'יריז) גרו ליד, בשכונת מרום נווה, קנו אצלו ואצלנו וסיפרו שבֶּן (כהן) – מעבר לבָּאג שלו עם גלידות, גם חולה על ריבות. לקצר, שלחנו דוגמית נדיבה ובֶּן (אֶנְד גֶ'רִיז) – הזמינו אותנו לוורמונט.

מרוב התלהבות, בקיץ של 2007 הם הוסיפו למדפים טעם שנקרא מושיקו. לא צחוק. אגסים בציפורן, אבל החך האמריקאי לא אהב אותו והם לא ידעו איך להיפטר מחביות הענק של 'מושיקו' ו-מאיתנו. עד מהרה התפתחו בינינו יחסי פאסיב אגרסיב, אך כיוון שבכל זאת לשני המיליונרים – מָצְפּוּן יהודי, הם לא חתכו סופית ושלחו אותנו לפתוח להם סניף בעיירה נידחת בשם לונדון (…) ספרינגס, שבמדינת אורגון, חור של הלַייף.

מניסיוני, אם נכנסת לשוק המתוק – לא בקלות תצא ממנו. אם לא בריבות, אז בגלידות ואם לא בגלידות אז בשוקולד גורמה ואם לא שם – אז כמו שקרה לנו – עמוק בתוך דבש. להיות מובנת, אפשט – יום אחד נכנס לסניף איש ענק וקנה אותנו יחד עם כל המלאי של הגלידות. מלקולם דין, כוורן עם דעות קדומות שהתלהב מאותנטיות ומת על צירופי מיקרים – איך נחתנו לו מול הפרצוף הישר מהקאנטרי של המִילְק וְהַהַאנִי ('מארץ חלב ודבש'). אחר כך כמובן, גילה את פרצופו האמיתי והתחיל להיכנס לפרטי פרטים. בטח שהוא רוצה תוויות חדשות אבל לא, הוא לא רוצה עליהן ציור של חומות ירושלים – הקניט, אלא משהו שישדר נוֹרְת' ווסְטִיוּת (צפון מערביות) לחובבי הז'אנר של הבָּאי לוֹקָאל ('קנה תוצרת מקומית'). על פי כפות ידיו, קלטתי שהוא חובב סקי הישרדותי והצעתי לו שנכניס ברקע את ה-סְרִי פִינְגֶרְד גֵ'ק מָאוּנְטֵין (הר ג'ק-שלושת-האצבעות). לא שרואים אותו מהכוורות של מוֹרְנִינְג סְטָאר ('כוכב בוקר') אבל עדיין, הוא איפשהו כאן בסביבה וכל מקומי ידע לזהות אותו, על פי צורת פסגתו המשוננת.

הר ג'ק שלושת האצבעות (Three Fingered Jack), בקיץ
(2,391 מטר)

בינתיים אנחנו אצלו – ב'חוות כוכב הבוקר', עוקצים דבורים, רודים דבש – בקיץ ומייצרים נרות ללא חומרים משמרים וניחוחות זרים – בחורף. לפעמים, בסופי שבוע כשמזג האוויר מתיר, אני שמה דני גלבוע ומנסה לשחזר בדשא על הגריל, את הקבבים העסיסיים של יעקב. מזל שהוא לא רואה איך מלקולם מטביע את הקבבים שאנחנו מכנים על שמו (גֵ'ייקוֹבְּס קַבָּבְּס) בתערובת חרדל-מיונז-דבש, חונק מתוך בּוּרוּת כל שביב פטרוזיליה.