אביב באחוזת המלך

שר לי בטלפון את 'באביב את תשובי חזרה' ושבר אותי, אז הצפָּנתי. על הפתיח, לקח אותי לראות יקב אמיתי של מלך. יש שם אוכל מצוין ואיזה נוף! לא הפסקתי לצלם. תפסיקי כבר. למה, 'צבאי סגור'? אני לא מבינה מה אתה מציע? להשאיר את כל היופי הזה כאן ולהימנע ממזכרות?

נעלב. כי את לא פה בישיר, בכלל לא נותנת סיכוי. מה אתה אומר?… מי נהג בְּגרוטאה שתיים עשרה שעות כדי לראות איתך את האביב? אבל אחרי כוס שלישית הפסקתי להחמיר. סגרתי צָמְצָם וזמרתי לו במסתלסל נמוך – 'קול דודי, קול דודי, קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'. הבנת המקרא תמיד שיפרה בינינו מצב רוח – טוב, אני חילונית מזן סירפד והוא במקור חרדי ממאה שערים, כלומר דתל"ש עם תיאבון מיני מוגבר.

אָבִיב – שְמָבִיב, על מי חשבנו שאנחנו עובדים? יום וחצי אחרי, עדיין אפריל, שחררתי בָּלָם-יד וחזרתי הביתה, אל הדירה הקטנה והחנוקה שלי בדאון-טאון של הלייף. אפילו העציצים עוד לא הספיקו למות וכך גם אהבתי לשירי מולדת.

עורב יום-העצמאות

ביום העצמאות לפני כמה… עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה שנה? כן, נדמה לי שבול על שנת אלפיים, חודש לפני שהסתערנו על פפואה גינאה, קרענו לחופי האי סמרין את הצורה. רביב, מנדי (טל מנדלסון) ואני. רביצת חוף, שקיעה מדהימה ולופ קוקטיילים של קוקוס בלימון, שלושים וחמישה אחוז אלכוהול טחון עם המיוחד: גרגרגי עורב יום-העצמאות. ברוח צעירותנו העמסנו גם גבינות על המים ופטריות בשביל להרגיש את הרקע, אבל בלי בשר. נמנענו לגמרי – למרות שברור שגם שם, שתי דקות מגן עדן היה סניף של חב"ד ואנשים הזיעו בו בחברותא מיום הזיכרון, כמו סרדינים כדי להפוך איזו צלע של כבש תנכ"י על האש. אבל באמת משמח ואף מעורר בי גאווה להיזכר, שלמרות תמימות נעורינו חילצנו בקלות רבה, שלא נסענו עד לְטִיז-אֶל-נָבִּי בשביל לְבַיֵיץ דתית גם את יום-העצמאות ואפילו שעורב יום-העצמאות נולד כחילוני גמור בשכונה ג' בבאר שבע, עד אז טרם הספיקונו ליהנות מהשפעתו המיטיבה ואני לא מדברת רק על הפן הרוחני, אלא על הרבה יותר מכך.

רביב ומנדי על גרגירי עורב יום-העצמאות באי סמרין.
(מתוך 'שינויים בנוף' – אנימציה אינטראקטיבית).

לנפות את המוץ מהתבן: עורב יום-העצמאות הוא לא עוד פראייר. רוכב על כנף שחורה בשמי העולם וצוחק בקריאות צורמות במיוחד, כשהוא חולף מעל מים טריטוריאליים, מחסומי גבול או גדרות הפרדה. מניאק לא קטן, אבל אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא לא עף עם זה עד הסוף, או שהוא מתקמצן על חלוקת שלל רעיונית.

עורב יום-העצמאות כפי שנצפה מעל מגרש חניה בלוקסמבורג. 

גבוה מעל העננים / על פי ז'אן קורסו

קשה לי לשחזר ממתי בדיוק התחלתי להאמין ביונים, כי בילדותי הייתי מתלווה בשמחה רבה אל אחי שהיה צד אותן עם רובה אוויר בין הרפתות והלולים, מהופנטת ממעשה הצליפה ובהמשך – השחיטה ומתפעלת מהאופן בו אִמי הייתה ממלאת אותן בשזיפים מיובשים כחלק מהפורמט המפואר של 'מהמטבח באהבה'.

בניכר שלנו בהווה, יש המון ציפורים, אבל לא יונים ואני בהחלט מתגעגעת, עד כדי כך שהנושא הפך לפטפטת חוזרת בשיח המבקרים הדנים חדשות לבקרים ביצירתי המאוחרת ומוצפת הציוצים.

במרבית המקרים, היונים שלי מקפידות לאחוז במקורן ענף של זית, למעט במקומות שנאלצתי לשתול אותן בתוך חמסות (שם בין כה העין הרעה מותשת ומסתמן שיש פחות צורך).

לא נולדתי בחורף של שנת שבעים ושלוש – אלא ואולי עצוב מכך – בחורף של שנת שישים ושש. הזמן אולי טשטש את הזיכרון, אך חידד את המחשבה וכשהתעמתי עם אחי – הכיצד יכל לטבוח בסמלי שלום מול ילדה בת חמש כמודל, התפרצתי לדלת סגורה. אלו היו זמנים אחרים, השיב ו-עכשיו שבוע עמוס – אני מדליק השנה משואה, אולי נדבר אחרי הנפנופים? רגע – כנפיים של עוף זה כשר, אחות?

 

הפילוסוף הצרפתי-יהודי ז'אן קורסו טען שלעולם קליעה למטרה, יחסים בתוך המשפחה או הרהוריו החופשיים של אזרח במדינתו – הם מעשה פוליטי מן הדרגה הראשונה. לפי התאוריה שלו, היחסים בין מייצג-למיוצג (יונה לבנה -שלום/קוסם), בין אלפא-חבר וביתא-חבר בקבוצה (אח-אחות / אחות-אח / אח-אח / אחות-אחות) או בין פרט לקהילה ריבונית – דומים עד כמעט זהים. גם אם אני לא מדייקת פה ושם בפרטים, מאז שלמדתי את קורסו כחלק מהכשרתי לשמש כמניפסט ישראלי פוטנציאלי בגולה – תחושה של שליחות והקלה מלווה אותי כמשרבטת שלום לכל דורש. כי אני לא מחפפת תקוות, אני פוליטית.

 

* בתודה לשולמית דוידוביץ' על הדיאלוג ובהתכתבות עם הפוסט שלה האם היה זה רגע פוליטי?

הַפוֹרֶל של ג'וֹרְג'

הייתי סקרנית במיוחד לפגוש את ג'ורג'-קַרְנֵי-אָיַל ואת אשתו ג'סיקה-זְהַב-ארנבת שהכרתי דרך פייסבוק לפני כמעט שנה. לא בגלל הַאני החייתי שניסחו, פשוט אהבתי את מה שראיתי באלבומי הצילומים של העבודות שלהם והאפשרות לשוחח איתם על קדרת צדפות וסרטנים (הבטיחו בפרסומים של המפגש שיש מסעדות מעולות בְּיָכַאטְס / Yachats) ולחוש את דגי הקרמיקה של ג'ורג' באמיתי, נשמע כמעט כמו חוויה מטפיזית. אז הלכתי על זה, על הכנס החד שנתי של אמנים זעירים שנוגעים במים.

האביב האיר פנים בגשם זלעפות, רוחות וגאות שמוכנה לטרוף אותך אך ג'יסיקה לא הגיעה, חטפה שפעת יומיים לפני. אבל ג'ורג בא. פאות לחייו ארוכות מבצילומים שהעלה לרשת אבל פרט לכך, לא היו הפתעות. יצאנו לחוף לשמוע את הגלים מקרוב ולהכיר את הרוח. הוא הדגים לי חיקוי ממש מצחיק של בּוּש וזה היה מטעה ומעורר – כי יש המון שיחים על החוף ומסעיר להתבלבל בין חי לצומח.

החוף ב-Yachats אורגון, הרבה שיחים

כן, התהדק בינינו קליק שהתחזק ברגע שהוא שלף מכיס מעיל החצי-חצי שלו, את יקר ליבו המגנט – טְרָאוּטִי (בתרגום לעברית – פוֹרֶלִי), יצירה שלו שלא ימכור לעולם. קורה שבמגנט אחד הכל ברור והחוף עוד הוסיף דרמה והקצין עוצמה. אבל לחשוב שבתום לב הבאתי איתי, דווקא את סדרת כרטיסי הברכה המאצ'ואיסטיים שלי, זו עם הכרישים… לא בדיוק שיא הנשיות… טוב, רציתי ללכת על בטוח, אני חרדתית בגדול ובמקום כמו יָכַאטְס, המוגדר בעשרות שלטים לאורך הכביש כאזור מועד לצונאמי, אני לא אקח נשים מחבקות חתולים ודברים כאלו, כן?

מתוך סדרת כרטיסי הכרישים

הלינה הייתה בבקתות קטנות עם מטבח צנוע, אך מלא בכל הציוד הדרוש. לקראת תנאים כאלו, אני תמיד מביאה כמה מתכונים של עוגיות. למקרה שלא אהיה במצב רוח חברותי, או על כל צרה שלא תבוא. הגשם הכה בחלונות שלכדו בתוכם גזעי עצים גבוהים הנטועים בחול ולא נוצר בנו רעב לפטפטת של אמנים אחרים, אז נסענו עם הפורד הישנה שלי (ג'ורג' הגיע בטיסה, מבוסטון), לחנות המזון היחידה שבעיירת החוף, לקנות חומרים להכנת עוגיות שוקולד צ'יפ ושיבולת שועל.
כשהוצאתי מהמזוודה את המתכון, הוא נשפך לגמרי מיופיין של האותיות העבריות ומן העובדה השחוקה שאנחנו קוראים וכותבים מימין לשמאל. לפעמים אני שואלת את עצמי: מי יותר פרובינציאלי? הפרוטסטנטי הלבן או הציוני הדיגיטלי? בינתיים, כמחווה לתרבות עתיקה, הצמיד את המתכון עם טְרָאוּטִי שלו למקרר ואחר כך נישק אותי המון זמן.

טְרָאוּטִי של ג'ורג' אוחז במתכון

בבוקר הגשם נירגע ויצאנו שוב לחוף. בתמורה לטריק מדהים בערבוב צבעים מלנכוליים שנידב לי, ביקש את הרשימה המלאה של מיני הכרישים ששוחים במימיי הפסיפיק. נתתי לו, בכיף.

 

אם אין כלים כשרים, תציירו צלחות שמחות

ומה אם אליהו לא יאהב?
תמלאו לו עד הסוף.