עורב יום-העצמאות

ביום העצמאות לפני כמה… עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה שנה? כן, נדמה לי שבול על שנת אלפיים, חודש לפני שהסתערנו על פפואה גינאה, קרענו לחופי האי סמרין את הצורה. רביב, מנדי (טל מנדלסון) ואני. רביצת חוף, שקיעה מדהימה ולופ קוקטיילים של קוקוס בלימון, שלושים וחמישה אחוז אלכוהול טחון עם המיוחד: גרגרגי עורב יום-העצמאות. ברוח צעירותנו העמסנו גם גבינות על המים ופטריות בשביל להרגיש את הרקע, אבל בלי בשר. נמנענו לגמרי – למרות שברור שגם שם, שתי דקות מגן עדן היה סניף של חב"ד ואנשים הזיעו בו בחברותא מיום הזיכרון, כמו סרדינים כדי להפוך איזו צלע של כבש תנכ"י על האש. אבל באמת משמח ואף מעורר בי גאווה להיזכר, שלמרות תמימות נעורינו חילצנו בקלות רבה, שלא נסענו עד לְטִיז-אֶל-נָבִּי בשביל לְבַיֵיץ דתית גם את יום-העצמאות ואפילו שעורב יום-העצמאות נולד כחילוני גמור בשכונה ג' בבאר שבע, עד אז טרם הספיקונו ליהנות מהשפעתו המיטיבה ואני לא מדברת רק על הפן הרוחני, אלא על הרבה יותר מכך.

רביב ומנדי על גרגירי עורב יום-העצמאות באי סמרין.
(מתוך 'שינויים בנוף' – אנימציה אינטראקטיבית).

לנפות את המוץ מהתבן: עורב יום-העצמאות הוא לא עוד פראייר. רוכב על כנף שחורה בשמי העולם וצוחק בקריאות צורמות במיוחד, כשהוא חולף מעל מים טריטוריאליים, מחסומי גבול או גדרות הפרדה. מניאק לא קטן, אבל אי אפשר להאשים אותו בכך שהוא לא עף עם זה עד הסוף, או שהוא מתקמצן על חלוקת שלל רעיונית.

עורב יום-העצמאות כפי שנצפה מעל מגרש חניה בלוקסמבורג.