'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית)

על פי בקשתן של הילה גרין וטליה ולאחר קבלת רשות מחברתי הסופרת ג'יי.בי.רדמונד, אני מביאה פה תרגום (ראשון וחופשי) לעברית, של הספר 'קייפ אליזבת שלי', אותו איירתי ועליו כתבתי בפוסט הקודם שלי 'האווזים המרושעים של קייפ אליזבת'. הספר אומנם נכתב במקור לילדים (מעט טקסט והרבה איורים), אך נמכר בעיקר למבוגרים וזכה לביקורות נלהבות עקב היותו לטענת רבים – 'אייקון ניו-אינגלנדי בלתי מתפשר'.

*

(לג'ספר, בּונו ואווזי מיין)

 

מזל שהיה לנו את ג'ספר החתול ואת בּונו הכלב, כי בקייפ אליזבת, סביב 'מגדלור שני האורות' התקוע לו בשפיץ (לפני שנולדתי היה לו מגדל תאום שגם האיר לסירות), הסתובבו עונות השנה ברדיוס של שפיות רופפת וכוחן של חיות מחמד לצקת מעגל יציב של משמעות, גם אם זמנית – היה קריטי במיין הקרה. תמיד חיכינו, אחותי קייטי ואני לשמש של יולי-אוגוסט. להסתלקותם הסופית של השלגים ולמבטי התיירים שהוציאו אותנו מצריף העץ הטחוב שאמי התעקשה לקרוא לו בשם השקרי: בית המשפחה. אז בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך. קייטי הייתה תמיד בוכה אחרי שהדגים היו נבלעים כבליטה של מעלית יורדת במורד צווארה הארוך של הטורפת. אני לא. רק בבגרותי המאוחרת הצלחתי לפתח רגשות כלפי דגים וגם זה לאחר שנים של טיפול ועבודה סיזיפית על הגדרת זהות אטלנטית שחיברה אותי לאבי, זאת אומרת למי שהיה לפני שהתאדה לתוך בור שחור, שכן על פי סיפוריה החסרים של אימי – בימים הטובים היה מתפנק באכילת אצות וישן עטוף ברשת דייגים. 'רישתו הייתה מבצרו' – כך נהגה לחתום כל שאלה שלנו בנוגע ל'איך קרה ש…'. לעיתים יותר מקרובות ניסיתי לסלוח לה ולשחרר על פי ההנחה המקלה, שאוצר המילים שלה מוגבל. גם של קייטי היה כזה, למרות שיכולתה להתנחמד תמיד גברה על שלי בברור. מצד שני, אני נחשבתי ליפה יותר. היה לי שיער כתום, חלק וארוך ולרוב ארזתי אותו בשתי צמות או קוקיות עד ששמי השני הפך לבילבי. לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי. בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבּונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים. ההמצאות שלה לגבי פעולותיהם הזדוניות של שני המתוקים האלו, סייעו לה להיחלץ לא פעם מלחטוף את מה שהגיע לה – מילוט שזכתה בו לא כתוצאה ממערכת חינוך סובלנית, או ממחסור בביקורי כנסיה ודרשות של הכומר פיטר החרמן שהיה נועץ מבטים – אלא מסיבה שנשגבת מעיניי, כלומר – אני מחפשת אחריה כל חיי. מאז על כל פנים, לא גידלתי שוב שיער לאורך קליעה. כדי לנחם אותי אמרו לי שהחן לא נעלם עם השיער. נו טוב, עד כמה שיופי נוטה להיות מיוחס לילדות נטולות הקשר, זה אולי נכון. אלא שהאווזים המרושעים היו הולכים אחרינו בלהקות מגובשות לכל מקום ומתריסים נגדינו על העדר שייכות ונחיתות מעמדית.

מעבר לכתם השחור לא הגיעו אלינו גברים הבייתה. אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל. זה לא היה שווה הרבה – כי עדיין, גבר מקומי העדיף להעמיס תפוחי אדמה ושימורי בשרים תוצרת בית, כסיבה נאותה שתסביר לו למה להתפלש בחיקה של אישה שאינה פרגית, בנוסף – אמי הייתה צייקנית רגשית לא קטנה. בחלוף השנים, כששקדתי על עבודת המאסטר שלי בנושא ציד המכשפות של סיילם (לא רחוק מקייפ אליזבת שלי), לא אחת התעורר בי החשד שלו חיה אמי באותה התקופה, גורף שהייתה בין השורפות. תחושה שהתבססה תואם, מפאת טינתה לכל מחווה של ביטוי אישי או חופש דעה. ספגתי את זה ועוד איך אבל לא רק ממנה, בכלל אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בּונו ואווזי מיין. לאמי ולקייטי תרמתי בַּסולידי, ספסל עץ מלא, עם לוחית נחושת בספרייה העירונית של בוסטון. שתיהן כבר פרשו לעולם טוב יותר. אמי בשיבה לא מי יודע מה ואחותי תפסה רוח מזרחית והתגיירה.

*

האווזים המרושעים של קייפ אליזבת

פרסומה בא לה, כי כתבה ספרות פרועה לגמרי. בין מילותיה ניתן היה לאתר קברי עקרבים, מורסות חברתיות, איומים גריאטריים והרבה ניבולי פה יצירתיים מאוד. אבל נמאס, כי בסופה של הדפסה, לאן כל זה לוקח? אז החלה בכתיבה טרנדית של ספרי ילדים, מה שעל פניו באמת נשמע כרעיון לא רע וגם כטריגר מקובל לפיתוח מציאות נסבלת. אלא שהנבירה בַּיָלְדִי (לה עצמה אין ילדים, תודה רבה…), הובילה אותה לפשפש עוד יותר בעצמה ורחוק אחורה, אל תוך מערות ילדותה המלנכוליות שבמדינת מיין הצפונית. אל חיקם המלוח של הדמויות שעיצבו את עולמה: אמה הנוקשה והקמצנית, החור השחור שבלע את אביה, אחותה הבכיינית – קייטי המנומשת (שזכתה במעט תשומת הלב שמישהו הואיל לזרוק שם), ג'ספר החתול הזקן, בונו הכלב העצלן וכמובן – אין סוף האווזים המרושעים שהיוו חברה ומטרד בו זמנית.

הכרתי אותה לפני כמה שנים ביוגה ואת הסיפורים הבלתי פורמלים על האווזים של מיין, שמעתי באוזן רעבה בערך מהפעם הראשונה שהחלפנו מילה שאינה כרוכה בנָמָסְטֶה. אולי זה נשמע ציורי מכאן, רוקנה בפני, אבל האמת היא, שזה סוג של נס – שכישרוני המילולי חילץ אותי משם בשיא המקריות של צירוף נסיבות ובקו ישיר ללימודי ספרות אנגלית בהארוורד. מעניין אותך לקרוא?

נמרחתי לגמרי מהטקסט של 'קייפ אליזבת שלי' (My Cape Elizabeth), שהיה ללא ספק מריר מדי לילדים אבל מתוק במידה לטעמם של מבוגרים אינפנטיליים. בקיצור, טבעי שנשפכתי לאייר אותו.

'בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך'.

'לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי.
בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים.'

אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל'.

'אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בונו ואווזי מיין'.

הוא יצא כבר לפני שנתיים ונמכר לא רע (באופן יחסי לכותר שמחוץ למתכון של קטגורית גיל מתוחמת, או חשיבה חיובית). אז למה נזכרתי בו פתאום? כי אתמול, אחרי היוגה היא הזמינה אותי לקפה והודיעה שזהו: היא מפסיקה לכתוב. היא בכלל לוקחת חופש גדול ונוסעת לארבעה חודשים למיין. למיין??? כן, התאהבתי בחוקר אווזים על מילגת חוף מזרחי. אבל זה לא בגלל האהבה, את יודעת שאני לא מאמינה לגברים – אני פשוט חושבת שזה הזמן הנכון בשבילי לעשות רטרו.

ל'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית) לחצו כאן

אם תתנהג יפה

לקראת פתיחת התערוכה שלי בגלריית 'שניצר אנד מורטי' בניו-יורק, בה אציג את צילומי הקליידוסקופ שלי בעוד כשבוע, הוזמנתי להתראיין לתכנית בוקר בתחנת הרדיו הציבורי (NPR) ולספר על אופן עבודתי כדי למשוך מבקרים. אומנם אין דבר יותר מייגע בעיני, מלתאר או לשמוע על תהליך יצירה (ועוד דרך מדיום לא ויזואלי…), אך עם השנים למדתי לומר פחות 'לא' והרבה יותר 'בטח! בשמחה!'. התלבטתי האם לפתוח בפני קהל המאזינים מהזן שוחר התרבות, את פרשת שברי הזכוכית שמכר לי הכלב הצ'כי בתור יהלומים, שתה לי תכניות חסכון וחזר לאשתו ולילדים… ואז – איך ואולי בגלל, המהלומה הרגשית וחבטת הבגידה – הלכתי וצילמתי. כל היום צילמתי… בהתחלה צילום ישיר ואחר כך… הנה אני רק מתחילה לשחזר בראש וכבר באות הדמעות… אז מה? שאני אשב שם בתוך אולפן זכוכית אטום ואתפרק כמו חומר צהוב להמונים?

מתוך סדרת 'הקליידוסקופ' / 2011-2012

המראיין דווקא נחמד, גם נראה לא רע (להוציא את השביל בצד) ולפני שאני שמה את האוזניות, הוא שואל אם אני בסדר ואומר שראה תערוכה שלי בפריז לפני שנתיים ומאוד אהב. מה שסוחט אותי לגמרי. בקולו הרך והמלא, הוא מתוודה באצילות נדירה, שהוא יותר בקיא בתאטרון מאשר באמנות פלסטית ו-נכנס לשידור. על הצילומים שלך נכתב – ואני מצטט מתוך ה'ארט-ריוויו מגזין' – שהם 'פוסט פמיניסטיים ומשלבים באופן חושני את הטכנולוגי עם הגופני'. למה קליידוסקופ?

תגיד, אתה מתחיל עם כל הנשים שאתה מראיין? לא, רק עם חלק. חשבתי שזה רדיו ציבורי. אז מה? צודק וגם לא באמת התרגשתי, אפשר לחשוב… אבל נתתי לו להתפתל קצת לפני שהוצאתי את הקליידוסקופ מהגוני מהתיק, מאה אחוז עבודת יד. איך שהוא נלחץ… זה בולשיט אחד שלם, או מה? הסתכל פנימה ולא האמין. אם תתנהג יפה אני אחבר את הזום המכני ותוכל אחר כך לראות כוכבים ולדבר על אמנות שעות.

השנה מתוזמנת העשרה באחוזי השומן

מתוך יומנה של חובבת כובעי הקש התנוססה זיקתה המורעבת לידע. סקרנות של זאבה ולב מבזלת פרחו מבין הדפים המתפוררים.

להעביר את הכל למדיום דיגיטלי, הייתה משימה שבתה הקשישה – כבר שנים מהגרת בלתי חוקית בשדה המוקשים של רפובליקת מואב החדשה, לקחה על עצמה כפרויקט חיים, עוד בימי מלוכתו של זרובבל המוחרשי, מלך חרא.

ושם הצטלבו מסלולינו – כלומר לא בחרא, אלא דרך ההיבט הפוסט-היסטורי.

כאשת סיסטם בעילום שם, מדי פעם אני לוקחת על עצמי חלטורות בלתי אפשריות. מצאתי שזו מלאכה שמרעננת את שדות החיטה המנטליים ועוזרת לפשפש בעבר באופן אמפתי, ו-על הבונוסים שבקבלת טיפים בכל הנוגע לחביצת גבינות עיזים – מיותר להכביר מילים, כי לחלוטין ברור שאוצר.

והשנה עוד מתוזמנת העשרה באחוזי השומן – כי לכבוד התיקון החגיגי ועם תום הפרויקט, יוסיפו בני המשפחה – קטנים כגדולים, ברכה שלוחת רסן, על פי נתונים ששלפתי בזרועות של תקווה מהטקסט הרוחניקי של האם הגדולה.

לא רוצה להקדים סוסים לעגלה, אז רק כטיזר – הנין הצעיר טנא, יקריא את הפרק על כובענות בתקופת המקרא. יהיה מרגש.

בדרך כלל לא מתכוונים לבעלך

באותה העת יצאתי לחופשה ובכלל עדיין לא חלפה שנה מאז שנישאנו וכבר החליף וגילף את עצמו על דלת הכניסה לביתנו שבלב היערות של צפון מדינת ניו יורק. כשחזרתי משוטטות וקניות של שבוע, מצאתי אותו מכונף על הערסל הצהוב והשתלטה עלי מבוכה אך הצלחתי לזייף התלהבות שגלשה לעדנה.
זה שבעלי הוא גבר בסגנון הרוקוקו, זאת אומרת מה שמכנים פה – 'יליד אמריקאי'  (Native American), הייתה עובדה מוגמרת כבר כשהכרנו וודאי שאחזה מלפנים כגורם אטרקטיבי. אבל ההכרח להתחכך בחיות הבר באופן פיזי כל כך, היה לי זר. לקראת החגים, כשפרוות רגליו התעבתה משמעותית ביקשתי ממנו שינמיך עם הנוצות, חוש פיזיולוגי תמיד עמד בין אצבעותיו והוא טען שהגוף שלי עצבני מדי.

אני מחשיבה את עצמי לאישה די רגילה. מצד אחד מטגנת שניצלים ומקפיאה, מצד שני יוצאת יום יום לעבודה ככלכלנית זוטרה. לו חפצתי בהתנסחות חברתית הייתי אומרת ש 'אם לי זה קרה, זה יכול לקרות לכל אחת'. מה שלא נכון, כי כששואלים – היהפוך יליד נוצותיו? בדרך כלל לא מתכוונים לבעלך. ושלי הפך ועוד איך: כבר למעלה מחמש עשרה שנה, שהוא מככב כפלסטיקאי מומחה עם קליניקה בלב מנהטן ואנשים משלמים לו בסלעי זהב מעל השולחן כדי שיגלף להם מחדש את הצורה. 

 

סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול)

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר' קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ' קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג'ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג'ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו'.
מתוך מגדלות החתולים – יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ'מכורות לפוזת החתול הישן' (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז'אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).

חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה

מכורות ונפגשות ללא כסוי פנים או שמות בדויים. אוהבות אותךְ – ג'ני, ריצ'ל, גו'אן, אמילי, ברברה, מישל, לורה, כריסטי, קרין, סילביה… כי עוד משחר ילדותינו אנחנו רדופות ב'פנטזיית החתול הַיָשֶן'. ג'ינג'י, שחור לבן, מנומר, סיאמי, פרסי, בריטי, מצרי – על השולחן בסלון, עדן החלון, מפתן הדלת (על השטיחון) או במובן מאליו – במיטה, מעל או עדיף מתחת לשמיכה.

בואי היי לי אם ואחות ונתאחד לנצח נצחים בחיקו הרך של הנמר הבייתי, נצוף דרך מציאות שוחקת ולא כבורג בקואופרטיב שרירותי, אלא כאוסף יחידני בממלכת יופי. זה בפואטי, אך בישיר מדובר בנשים שהן כבר לא ילדות ולא מוצאות מנוח אלא רק בדימוי נוכח – תנוחת שפם, פאר זנב או ריח פרווה יכולים להניף או לרסק במכה הכל.

ולכן חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה (Cat therapy for women), כך חוזרת ומדגישה סוזנה, מנחת הקבוצה המצויצת שלנו. לא שהשתכנעתי בכזו קלות שעליי להצטרף, אני הרי לוקה בחרדת קבוצות מלידה, אבל לאחר ששרפתי סיר שלישי של אורז וכמעט הקמתי שריפה בגלל בהייה דרוכה בתנומת חתולי, סימנתי לעצמי קו אדום.

כבר חודשיים וחצי שאני שם, עם סוזנה והבנות ולהודות על האמת בצער – ההתמכרות שלי החריפה. במקום להתמודד עם התשוקה באופן פרטי, במחיר מדיד של כמה סירי נירוסטה, שק בסמטי וביטוח דירה כולל – קרה שהשיתוף והאזנה לסיפורן של האחרות –  שחררו בי כל רסן והדחף החל משתלט על כל שעות היממה ביתר עצמה ובנוסף, גם על כל אמצעי הביטוי. לפני שפסעתי אל תוך עולמה השעיר של החָתוּלוֹתְּרָפְּיָה, נהגתי לחטוא במשחקי מחשבות ותצפיות בלתי ראויות, בלבד – ללא ביטוי גשמי, אבל אחרי שחברתי לקהילת הבנות הזו ומן הסתם בהיפוך גמור לתרחיש טיפול אופטימלי – המדרון הפך חלקלק ונשאבתי להיפר חמדנות רב-תחומית של לכידת האוביקט.

בְּצילום:

 בְּציור:

 ועושה רושם שעכשיו גם בכתיבה….

אבל יש גם חריץ בקצה המנהרה, או כפי שנוהגת לנסח סוזנה: יחד נמצא תיעול של חיסרון אובססיבי ליתרון רדיקלי (Together, we will find a channeling of this obsessive disadvantage into a radical advantage.) בכנות, לא חשבתי שמשפטים דמגוגים כאלו יכולים באמת לעבוד במציאות, אך במפגש האחרון שלנו, פתאום הבנתי שזה קורה לי בממשי. אחרי שסיימתי לצייר (בהזמנה) למישל, כרטיס ברכה ליום ההולדת של אחותה (בעצמה ג'אנקי לא קטנה של חתולים), שחל בשבוע הבא והבאתי לה אותו למפגש, נוצרה לפתע בגורף דינמיקה של סחף עתידי, תסיסה וכמעט התנפלות. מסתבר שאוגוסט – ולא במובן המטאורולוגי, הולך להיות חם. לכל אחת מהן, לפחות אריה אחד בבית.

לפוסט ההמשך – סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול), לחצו כאן

יעל ואני (והשירות הצבאי)

פעם טסתי בטיסה לא ישירה, חמש חניות-ביניים מישראל לאיזה חור בארקנסו, לבקר את 'יעל הקטנה', חברת ילדות שקיצרה את השירות הצבאי ועזבה את הארץ לטובת הופָּה-הֵי, לימודי פסיכולוגיה של הילד, שם הרבה יותר קל להתקבל. בעוד המטוס מאבד גובה לקראת נחיתה שישית ואחרונה, תקפה אותי בחילה קשה ונצמדתי להזיה דביקה בה ישבתי במזרחית על עוגת כלה עם סוכריות בצבע כסף וחילקתי כרטיסי חינם למופע הארנבות של דוקטור קספר. הלהקה הייתה אז בשיא נעוריה ובין צליליה זרמה צעירות מָסְפֶּקֶת בכדי לשכנע שכולם ארנבים ושבאמיתי לגמרי, יש מצב להיות הרוס ושמח בו זמנית.

(איזה קליפ ואיזה טוֹרסוֹ… חובה למעריצים שרופים / בפוטנציאל!)

לקצר שנים לדקות, הביקור הזה נחקק אצלי כחוויה מכוננת. כבר כשיעל החכמה והיפה, בעלת המותן המנצחת באה לקחת אותי משדה התעופה – שמלה אדומה, נצנצים, לִיפּגְלוֹס אפרסק, נשיקות וחיבוקים – זיהיתי במיידי: היא הפכה תוך פחות משנתיים, ממשתמטת גבולית לאישה בשלה בצבא השלום של המתוק. הדהימה אותי הטרנספורמציה והאפשרות הזו להחליף מפרוות סייחה שחורה לפרוות לביאה וורודה. רציתי גם. אבל לא התעניינתי בפסיכולוגיה או בילדים ואוף עם ההשוואות האלו… אבל בכל זאת – חלפו שנים והיום פרופ' יעל דגן-רובינשטיין (לחלוטין חסרת מותניים אך עתירת בוטוקס במקומות הנכונים), פרסמה לא פחות מאחד עשר ספרים (!) על שפת גוף של ילדים ומשפחות שלמות, בזמן שאני במקביל, הקפדתי למעוד במרבית המהמורות שחיכו לי בדרך. אבל לא מתלוננים, כפי שמנסחת הקלישאה – גם מזה לומדים ובאיחור אלגנטי, זכיתי בעצמי להיות זרוע ארוכה של צְבָא שלום מתוק. פעם בשבוע מתארגנים ועושים את זה. יוצרים אמנות מתוקה, כותבים עליה ספרות זולה, אורזים באריזת מתנה ושולחים למדינות בטעינה שלילית. שיידעו שם, שלא כולם רעים פה.

נרות של אליזבת אוֹשֶה (Elizabeth O'shea)
מתים עליהם בצפון קוריאה.

'ארוחת בוקר כל היום' – שלט עץ (עבודה שלי)
נשלח לאפגניסטן לפני כחודש.

פתיחת העונה

הכל התחיל לפני כארבע שנים כשמינדי בודוויץ' הזמינה ממני פורטרט של עצמה על רקע פריחת הדובדבן. חודשיים אחרי, צילום שלו נמרח על העמוד הראשי של העיתון המקומי לכבוד פתיחת חנות הפרחים שלה ברחוב החמישי וזכה להדים רבים. לא יאמן מה פטפטנות כתובה מסוגלת לעורר והגיעו לאוזניי רק חלק מהקולות. אמרו שיותר משהיא כזו מעודנת ורזה במציאות, הציירת כנראה – חברה מאוד טובה שלה, או פחדנית, או מגוננת, או מכילה, או תומכת, או שקרנית… או מאוד יכול להיות – מעורבת מבחינה רומנטית. הכל אפשרי.

מינדי / אקריליק על עץ / 2009

אז, כמו היום – כשאני נקלעת למצבים כאלו אני נעזרת בקול פעמונים מן העבר. אמן שלא רגיל שישחיתו את שמו לשווא, אינו בשל להתמודד עם בגידת הצבעים – כך אמר לי בצעירותי המורה צביקי ימפולסקי, שליווה מקרוב את היכרותי עם רזי הרישום המונוכרומטי. מילים שהן נכס שהולך איתי לכל מקום, משנת פנינים. בכל מקרה לגבי מינדי, מאז שנקשר בינינו סוד הכזב הנשי שבהסכמה, אני ממוסמרת אצלה ברשימת המכותבים האוטומטיים ואין לי שום אפשרות להתחמק מסדנאות הנשים שהיא יוזמת ומארגנת חדשות לבקרים. על פי רוב מדובר בפעילות תרפויטית המשלבת פרקטיקה בוטנית תוך חיזוק ההיבט המגדרי.

בכל שנה, כשחשכת החורף נמוגה והימים מתארכים, מנדי מטעינה הורמונים ומתחילה עם ההפתעות שלה. לא ענין כלכלי טהור, יש לה נשמה גדולה. בשנה שעברה למשל, כבר באפריל הציפה את הרחבה שממול החנות שלה בפלחים של אבטיחי נוי סגולים שנתפרו חזק עם סדנה בשם 'נקודת הג'י / תוכיח שאני לא אבטיח'. כמעט כל נשות העיר נמנעו באותו הקיץ מאכילת מלונים. שוב, לא חדש אבל תמיד מעצים: האישי הוא הפוליטי.

והשנה ישבנו ודנו בכך כבר בפברואר (אני יושבת אצלה על התקן של 'היועצת האמנותית') ושררה בינינו התלהבות מענגת בנוגע לפתיחת העונה ברוח אימפרסיוניסטית, על פי יצירותיהם של פייר-אוגוסט רנואר וז'ורז' סֶרָה. גברים חסונים שהיו רודפי פרחים, שימשיות ופיקניקים במהות.

יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גרנד ז'אט / ז'ורז' סרה 1886

מאי 2012 – פתיחת העונה ברחבה שמול החנות של מינדי.

אבל מינדי לא סיפרה לי הכל.  גילויי לב וקתרזיסים – מעולם לא אפיינו את החברות שלנו, כך שגם אותי היא הצליחה להפתיע בַּשוס הקובע של אירוע פתיחת העונה. איך שנגמר הקוקטייל האימפרסיוניסטי – שלושים אחוז גבינות, שבעים אחוז יין ואינסוף גבעולי סלרי ברוטב ראנץ' ואלף האיים, משאית ענק פרקה בתזמון שווייצרי, מאות עציצים של  chenille firetail / red hot cat's tail (בתרגום חופשי: 'שניל זנב-אש / זנב חתול אדום לוהט') בגדלים משתנים.
גם חובבות כלבים מושבעות התנפלו.

זנבות בייבי

זנבות בוגרים

וִיסְטֶרְיָה אהובתי (עד העונג הבא)

אצל ניומן, לא השחקן היפה שכבר מת, אלא בחנות הדגים ופירות הים הטריים והַפִיש אֶנְד צִ'יפְּס בצמוד, פורחת כמה פעמים בשנה, במלוא הדרה – הַוִיסְטֶרְיָה. מטילה ריח יסמינים חצוף שמצליח לטשטש את ניחוח צריבתו של הטיגון בשמן עמוק, המרחף קבוע מעל המקום. טד ניומן שתל אותה שם לפני כעשרים ושלוש שנים, מסיבה אחרת. כשנכנסתי בערב יום העצמאות לקנות נתחי דג חרב לְגֶחֶל על האש, הסמיק והתחיל לספר לי למה – זאת אומרת על הלב הפמיניסטי ואמר שאוטוטו היא נותנת את זה, יש כבר ניצנים. רציתי שימשיך, אבל עוד לקוחות נכנסו ואמו הכמושה, לכסנה מבט מזרז.
השבוע קפצתי לשם שוב, לקנות כמה נתחי כריש ליום הולדתי והיא כבר הייתה בשיאה. זה הזמן להכות בברזל בעודנו חם – הוא לבדו, עובד אָצוֹת (נהייתה פה קהילה די גדולה של אסייתים ושוחרי בריאות, אז מביאים). אבל טד כזה ביישן והלב הגדול שלכד אותו ברישתו כשהיה צעיר וקידם אותו מדייג פשוט למעצמה עירונית פורחת, פירפר עכשיו בין שיניו ואי אפשר היה להבין אף מילה.

חזרתי הביתה עם הכרישים ועם אבי העורקים של טד (הוא הרשה לי לקטוף את ההכי גדול ולקחת הביתה) אבל לא מצאתי מנוח, כמו זמזום בחלל האוויר. ללא הכנה מוקדמת נכנס בי בָּישיר 'סינדרום סיגליות'  – 'האישה שאיתי', דיויד ברוזה. החתולים כמעט הקיאו ובו זמנית איימו לאכול את הכרישים, כשבעיניים עצומות שלפתי ממדף כרטיסי המקור שציירתי לכבוד יום האוקיינוסים האחרון, את הכרטיס 'לב השקיעה'.

הייתי כבר על הסף של לכתוב לו בפנים מילים רטובות שלא העזתי לומר בפרצוף ולשלוח, אבל ממש נס לאומי שלאוסף החובק 'אהבה ישראלית', גם יציאות חירום.