סוזנה דוגאן (סיפורה של שיטת טיפול)

סוזנה דוגאן חרשה את לימודי הדוקטורט שלה במחלקה למגדר באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל. במהלך הלימודים, כמו סטודנטים אחרים במדעי הרוח, הפגינה למען לגליזציה של מריחואנה והתנדבה במקלט לחתולים וכלבים שברחוב מיין (Main). וטרינרית בשם קלאודיה שבאה לתת חיסונים, פתחה צוהר כשהתיישבה איתה בוקר אחד על כמה דנישים, שתיהן משתעשעות בסוגיה המהפנטת – על מה חולמים חתולים כשהם מקפיצים בעצבנות את השפם מתוך שינה. למרות שניתן לכאורה להשיב על כך בקצרה (ביס בציפור או בעכבר…), דר' קלאודיה לא הניחה לדברים לחמוק לממד שטחי ועד מהרה התפתח בין השתיים רומן יסודי, כולל מגורים משותפים. אך הזמן טמן בורות לא צפויים ולקלאודיה, אישה יצרית מאוד אך לא פרטנרית באליפות לשיחות נפש – נמאס. או שאת מפסיקה לשיר שירי ערש לחתולים שלנו, כדי לבהות בהם ישנים בתור תירוץ לא לשכב איתי, או שאת מיישרת קו. סוזנה דווקא אהבה מין וניסתה ליישר, אבל הדחף לראות חתול מכורבל בשנתו היה חזק ממנה.

זו רק תקופה כזו, שתעבור, ניסתה לרכך. אך קלאודיה לא בזבזה זמן וביקשה ממנה לעזוב את ביתה שבפרברה הצפוני של העיר. כמה אפשר? גם היא אוהבת חיות, זה הרי המקצוע שלה, אבל היא קצה בכך שסוזנה צובטת אותה כל פעם כדי לראות את בלקי נוחר על המקרר ואיך מושי נרדמה על המקלדת וכמה מצחיק שאוליביה ישנה על האסלה. מצטערת, זה פשוט אינפנטילי! מעבר לעובדה המוחצת שכבר חודשים שהיא לא מקיימת את החוזה הבסיסי. ולא, היא לא מחשיבה משהו כמו להחזיק ידיים מול הטלוויזיה. סליחה, אבל לא בשביל זה היא יצאה מהארון ובכסאח עם ההורים שלה מגיל עשרים ושלוש. אוקיי?

סוזנה בכתה הרבה. היא הבינה שיש לה בעיה אך גיששה בערפל ומשלא יכלה לשים את האצבע הרחיקה למחוזות נואשים כמו – אולי בכל זאת היא צריכה לנסות עם גברים. בחיים לא!!! וממש מזל שפקולטות של מדעי הרוח עדיין מסוגלות לעיתים נדירות לספק מענה פרקטי למשברים אמיתיים. בכנס שהתקיים שם באוניברסיטה, במרץ אלפיים וחמש על נשים וחיות מחמד, היא הייתה אחראית על האירגון והתיאום של כל ארוחות הערב עם המרצים האורחים וקלטה אותה בישיר, את פרופ' קלהון מאוניברסיטת אורגון ביוג'ין. ברור שמהקהילה. קלהון הרצתה בהתלהבות על הדינמיקה בין נשים ובעלי חיים מההיבט הפסיכותרפי וסוזנה נדלקה עליה שורף מהשורה העשירית של אודיטוריום קנדי. לפני שתם החורף ולך תחלום על שמש, הסתמנו בברור ענינים שבלב ובסוף השנה סוזנה העבירה את עצמה ואת כל חתוליה, ליוג'ין, אורגון. בסתיו, התחילה פוסט דוקטורט אצל קלהון: נשים מעל גיל ארבעים, חיות מחמד והתמכרויות. כשעבדו על פילוח ומיקוד נתונים מתוך אלפי הראיונות שערכו בכל רחבי ארצות הברית, מספר מסקנות מכוננות עלו וצפו ראשונות:

לנשים יש נטיה לפתח התמכרות (בניגוד לגברים) מול התנהגויות של חתולים. משמעותית יותר מאשר מול כלבים, איגואנות, אוגרים, נחשים ארסיים, עופות דורסים וכו'.
מתוך מגדלות החתולים – יותר משמונים אחוז מהנשים שנשאלו העידו שאחת ליום (או יותר) הן מתאמנות על חיקוי מיאו ספציפי של לפחות חתול אחד שהן מגדלות. הסיבה שנתנו: תקשורת רגשית/מילולית, היא הכל בשבילן ולרוב לא מחזיקה מים עם בן/בת הזוג. ויותר מתשעים אחוז (!) הודו שהן היו מגדירות את עצמן כ'מכורות לפוזת החתול הישן' (זו הייתה כמובן שאלה שסוזנה חיברה).

בהתמכרות כמו בהתמכרות – חשוב וצריך לטפל. איכות חיים זו לא קופסאת שימורים של אוכל רטוב או רצועה נגד פרושים. צעד אחד לאישה מכורה, צעד גדול לשוחרות המחמד באשר הן. סוזנה וקלהון התגייסו ופיתחו שיטת טיפול בנשים המכורות לפוזת החתול הישן (חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה) על פי ממצא העומק המוביל – שרוב רובן של הנשים שפוזה זו מחבלת בתפקודן התקין, שיחזרו שבילדותן אספו מפיות מתוצרת ארמגדון / סדום ועמורה. לא קל. ו-סוזנה כזאת מותק, עם כל קבוצה, על המפגש הראשון, היא פותחת ומשתפת בסיפורה האישי ששוב ושוב פוצע בה מחדש – כי למרות שקלהון נהדרת והן מאושרות ועובדות מעולה ביחד, קלאודיה הווטרינרית עם הכתפיים הרחבות וזנב הסוס בגוון חיטה, הייתה אהבת חייה.

(* פוסט זה הנו המשך לפוסט  חָתוּלוֹתְּרָפְּיָה – החריץ בקצה המנהרה  ומוקדש בתודה למגיבים: ז'אן קלוד, טליה, הילה גרין ודודו פלמה).