אם תתנהג יפה

לקראת פתיחת התערוכה שלי בגלריית 'שניצר אנד מורטי' בניו-יורק, בה אציג את צילומי הקליידוסקופ שלי בעוד כשבוע, הוזמנתי להתראיין לתכנית בוקר בתחנת הרדיו הציבורי (NPR) ולספר על אופן עבודתי כדי למשוך מבקרים. אומנם אין דבר יותר מייגע בעיני, מלתאר או לשמוע על תהליך יצירה (ועוד דרך מדיום לא ויזואלי…), אך עם השנים למדתי לומר פחות 'לא' והרבה יותר 'בטח! בשמחה!'. התלבטתי האם לפתוח בפני קהל המאזינים מהזן שוחר התרבות, את פרשת שברי הזכוכית שמכר לי הכלב הצ'כי בתור יהלומים, שתה לי תכניות חסכון וחזר לאשתו ולילדים… ואז – איך ואולי בגלל, המהלומה הרגשית וחבטת הבגידה – הלכתי וצילמתי. כל היום צילמתי… בהתחלה צילום ישיר ואחר כך… הנה אני רק מתחילה לשחזר בראש וכבר באות הדמעות… אז מה? שאני אשב שם בתוך אולפן זכוכית אטום ואתפרק כמו חומר צהוב להמונים?

מתוך סדרת 'הקליידוסקופ' / 2011-2012

המראיין דווקא נחמד, גם נראה לא רע (להוציא את השביל בצד) ולפני שאני שמה את האוזניות, הוא שואל אם אני בסדר ואומר שראה תערוכה שלי בפריז לפני שנתיים ומאוד אהב. מה שסוחט אותי לגמרי. בקולו הרך והמלא, הוא מתוודה באצילות נדירה, שהוא יותר בקיא בתאטרון מאשר באמנות פלסטית ו-נכנס לשידור. על הצילומים שלך נכתב – ואני מצטט מתוך ה'ארט-ריוויו מגזין' – שהם 'פוסט פמיניסטיים ומשלבים באופן חושני את הטכנולוגי עם הגופני'. למה קליידוסקופ?

תגיד, אתה מתחיל עם כל הנשים שאתה מראיין? לא, רק עם חלק. חשבתי שזה רדיו ציבורי. אז מה? צודק וגם לא באמת התרגשתי, אפשר לחשוב… אבל נתתי לו להתפתל קצת לפני שהוצאתי את הקליידוסקופ מהגוני מהתיק, מאה אחוז עבודת יד. איך שהוא נלחץ… זה בולשיט אחד שלם, או מה? הסתכל פנימה ולא האמין. אם תתנהג יפה אני אחבר את הזום המכני ותוכל אחר כך לראות כוכבים ולדבר על אמנות שעות.