האווזים המרושעים של קייפ אליזבת

פרסומה בא לה, כי כתבה ספרות פרועה לגמרי. בין מילותיה ניתן היה לאתר קברי עקרבים, מורסות חברתיות, איומים גריאטריים והרבה ניבולי פה יצירתיים מאוד. אבל נמאס, כי בסופה של הדפסה, לאן כל זה לוקח? אז החלה בכתיבה טרנדית של ספרי ילדים, מה שעל פניו באמת נשמע כרעיון לא רע וגם כטריגר מקובל לפיתוח מציאות נסבלת. אלא שהנבירה בַּיָלְדִי (לה עצמה אין ילדים, תודה רבה…), הובילה אותה לפשפש עוד יותר בעצמה ורחוק אחורה, אל תוך מערות ילדותה המלנכוליות שבמדינת מיין הצפונית. אל חיקם המלוח של הדמויות שעיצבו את עולמה: אמה הנוקשה והקמצנית, החור השחור שבלע את אביה, אחותה הבכיינית – קייטי המנומשת (שזכתה במעט תשומת הלב שמישהו הואיל לזרוק שם), ג'ספר החתול הזקן, בונו הכלב העצלן וכמובן – אין סוף האווזים המרושעים שהיוו חברה ומטרד בו זמנית.

הכרתי אותה לפני כמה שנים ביוגה ואת הסיפורים הבלתי פורמלים על האווזים של מיין, שמעתי באוזן רעבה בערך מהפעם הראשונה שהחלפנו מילה שאינה כרוכה בנָמָסְטֶה. אולי זה נשמע ציורי מכאן, רוקנה בפני, אבל האמת היא, שזה סוג של נס – שכישרוני המילולי חילץ אותי משם בשיא המקריות של צירוף נסיבות ובקו ישיר ללימודי ספרות אנגלית בהארוורד. מעניין אותך לקרוא?

נמרחתי לגמרי מהטקסט של 'קייפ אליזבת שלי' (My Cape Elizabeth), שהיה ללא ספק מריר מדי לילדים אבל מתוק במידה לטעמם של מבוגרים אינפנטיליים. בקיצור, טבעי שנשפכתי לאייר אותו.

'בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך'.


'לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי.
בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים.'


אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל'.


'אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בונו ואווזי מיין'.

הוא יצא כבר לפני שנתיים ונמכר לא רע (באופן יחסי לכותר שמחוץ למתכון של קטגורית גיל מתוחמת, או חשיבה חיובית). אז למה נזכרתי בו פתאום? כי אתמול, אחרי היוגה היא הזמינה אותי לקפה והודיעה שזהו: היא מפסיקה לכתוב. היא בכלל לוקחת חופש גדול ונוסעת לארבעה חודשים למיין. למיין??? כן, התאהבתי בחוקר אווזים על מילגת חוף מזרחי. אבל זה לא בגלל האהבה, את יודעת שאני לא מאמינה לגברים – אני פשוט חושבת שזה הזמן הנכון בשבילי לעשות רטרו.

ל'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית) לחצו כאן

25 מחשבות על “האווזים המרושעים של קייפ אליזבת

    • כן אראלה, כפי שכתבתי לנעמי בפייסבוק ומשתפת גם כאן : זה די חדש, אבל אפשר לעשות הזמנה של דגים יתומים באמזון. הם מגיעים מיובשים ושטוחים במעטפה מרופדת ואיך שמכניסים אותם לצנצנת / אקווריום / אמבטיה / שלולית הם מתחילים לשחות. זה לא יאמן וגם עשיית חסד, כמובן.

      אהבתי

      • לא רק שהפוסט היממם אותי ( הינה ההשפעה של המשפטים המסובבים) בעונג ממתוק אלא שתגובתך זו אף פיזרה אבקת הנאה מעודנת. אכן עשית עמי חסד הבוקר כי דבריך הוציאו אותי ממסע מחשבות על אודות טיבו של העולם שבו נאלצים להימנע ממזונות מהנים כמו עוגות, שוקולד וכיוצ"ב דברי טעם. הפוסט שלך הטעים אותי במנה הגונה של הנאה. גם האיורים המקסימים שנגעו לליבי. את יודעת שאני רגישה מאד ליתמות וברור לי שבבואי להכין את דג הבס שהפעם שוכנעתי לרכוש אותו כהוויתו. אמנם בלי התוכן אך עם הראש והזנב, אהיה מודעת למה שהותיר אחריו ובפעם הבאה אתעקש על פילה שכידוע, לאלה אין חיים.

        אהבתי

      • המון תודה שולמית, שמחה לשמוע שהשביע והרסת אותי עם מסקנת הפילה (….המתבקשת למעשה…. כי בעצם דג לא רק מסריח מהראש, אלא גם חושב מודעות- קיומית עם הראש…).

        אהבתי

      • זה העניין. עזרת לי לנסח את הרעיון שהרי פילה דג שאן לו ראש ולא זנב אין לו מוג=דעות לקיומו והעדר מודעות מונע סבל. מעניין אם להרים יש מודעות שהרי נאמר " אל ראש ההר" . ומה אם חוצבים בו? האם לא כואב לו? ככה זה. תשובה מובילה לשאלה ואני איןלי אפילו שוקולד 100 % להתנחם בו. טוב שהחבאתילי מעט דובדבנים בתחתית המקרר.

        אהבתי

  1. דגיגונים יתומים במים הכחולים הקרים, הו,כמה עצוב. ואני אמתין שתתרגמי לעברית,אך לא אמתין עד קץ הימים,אני יודעת שביכולתך לעשות זאת באופן מופלא וציני.אז ממתינה.
    אהבתי. 

    אהבתי

  2. תשמעי תמר, יש משהו באופן שבו את מרכיבה את המילים במשפטים מסויימים שעלול לגרום לי התקף אפילפסיה (נדמה לי שמספרים שזה קרה פעם למישהו שקרא שיר ויליאם בלייק) "כן, התאהבתי בחוקר אווזים על מילגת חוף מזרחי. אבל זה לא בגלל האהבה" הוא אחד מהם. בקושי הצלחתי להקליד אותו וברחתי… 

    אהבתי

  3. אוי מיין. מקום ממסטל בלי צורך לא בגראס ולא בשורת קוק.
    מדינה שיש לה חופים שמוציאים אפילו נרדמים מאדישותם המנומנמת. מי שלא מזיזים לו צבעי הירוק על הצבע הכחול קרוב לודאי שיזיז לו סיפור המגדלור שהוזז וזכה למקום של קבע גם בציור של אמא החומדת את כבדה של אמא אווזה.

    אהבתי

  4. תמר
    בהזדמנות שאני בפארן, קראתי את סיפור האווזים. התרשמתי מאד. הציורים מדהימים. הייתי רוצה לראות ציורים נוספים שלך.
    אוהבת אותך תמיד
    דודה זהבה  

    אהבתי

    • משהו היום ונורא קורה.נראה כי מערכת הגנה מבפנים יצאה משליטה והתחילה לאכול כל חלקה טובה.
      מילא משבית שמחות שצץ לא ללא חשש. אבל שהדודה זהבה – לא פחות ולא יותר – תעטה עליה את כסותה של רחל יונש. חובה לתקוע ומיד בשופר ולהקהיל את כל החכמים. מה הם צריכים לעשות? מה אני יודע! הם החכמים ואני לא!!!!!!!!!!!!!
      מפחיד. אמא'לה  

      אהבתי

      • אפרופו פארן מחר אנחנו יורדים לצופר.

        לעניין המגדלור שהוזז אם תרצי אחפש ואשלח לך תמונה כולל האיור המתאר 

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s