האווזים המרושעים של קייפ אליזבת

פרסומה בא לה, כי כתבה ספרות פרועה לגמרי. בין מילותיה ניתן היה לאתר קברי עקרבים, מורסות חברתיות, איומים גריאטריים והרבה ניבולי פה יצירתיים מאוד. אבל נמאס, כי בסופה של הדפסה, לאן כל זה לוקח? אז החלה בכתיבה טרנדית של ספרי ילדים, מה שעל פניו באמת נשמע כרעיון לא רע וגם כטריגר מקובל לפיתוח מציאות נסבלת. אלא שהנבירה בַּיָלְדִי (לה עצמה אין ילדים, תודה רבה…), הובילה אותה לפשפש עוד יותר בעצמה ורחוק אחורה, אל תוך מערות ילדותה המלנכוליות שבמדינת מיין הצפונית. אל חיקם המלוח של הדמויות שעיצבו את עולמה: אמה הנוקשה והקמצנית, החור השחור שבלע את אביה, אחותה הבכיינית – קייטי המנומשת (שזכתה במעט תשומת הלב שמישהו הואיל לזרוק שם), ג'ספר החתול הזקן, בונו הכלב העצלן וכמובן – אין סוף האווזים המרושעים שהיוו חברה ומטרד בו זמנית.

הכרתי אותה לפני כמה שנים ביוגה ואת הסיפורים הבלתי פורמלים על האווזים של מיין, שמעתי באוזן רעבה בערך מהפעם הראשונה שהחלפנו מילה שאינה כרוכה בנָמָסְטֶה. אולי זה נשמע ציורי מכאן, רוקנה בפני, אבל האמת היא, שזה סוג של נס – שכישרוני המילולי חילץ אותי משם בשיא המקריות של צירוף נסיבות ובקו ישיר ללימודי ספרות אנגלית בהארוורד. מעניין אותך לקרוא?

נמרחתי לגמרי מהטקסט של 'קייפ אליזבת שלי' (My Cape Elizabeth), שהיה ללא ספק מריר מדי לילדים אבל מתוק במידה לטעמם של מבוגרים אינפנטיליים. בקיצור, טבעי שנשפכתי לאייר אותו.

'בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך'.

'לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי.
בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים.'

אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל'.

'אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בונו ואווזי מיין'.

הוא יצא כבר לפני שנתיים ונמכר לא רע (באופן יחסי לכותר שמחוץ למתכון של קטגורית גיל מתוחמת, או חשיבה חיובית). אז למה נזכרתי בו פתאום? כי אתמול, אחרי היוגה היא הזמינה אותי לקפה והודיעה שזהו: היא מפסיקה לכתוב. היא בכלל לוקחת חופש גדול ונוסעת לארבעה חודשים למיין. למיין??? כן, התאהבתי בחוקר אווזים על מילגת חוף מזרחי. אבל זה לא בגלל האהבה, את יודעת שאני לא מאמינה לגברים – אני פשוט חושבת שזה הזמן הנכון בשבילי לעשות רטרו.

ל'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית) לחצו כאן