'קייפ אליזבת שלי' (תרגום הספר לעברית)

על פי בקשתן של הילה גרין וטליה ולאחר קבלת רשות מחברתי הסופרת ג'יי.בי.רדמונד, אני מביאה פה תרגום (ראשון וחופשי) לעברית, של הספר 'קייפ אליזבת שלי', אותו איירתי ועליו כתבתי בפוסט הקודם שלי 'האווזים המרושעים של קייפ אליזבת'. הספר אומנם נכתב במקור לילדים (מעט טקסט והרבה איורים), אך נמכר בעיקר למבוגרים וזכה לביקורות נלהבות עקב היותו לטענת רבים – 'אייקון ניו-אינגלנדי בלתי מתפשר'.

*

(לג'ספר, בּונו ואווזי מיין)

 

מזל שהיה לנו את ג'ספר החתול ואת בּונו הכלב, כי בקייפ אליזבת, סביב 'מגדלור שני האורות' התקוע לו בשפיץ (לפני שנולדתי היה לו מגדל תאום שגם האיר לסירות), הסתובבו עונות השנה ברדיוס של שפיות רופפת וכוחן של חיות מחמד לצקת מעגל יציב של משמעות, גם אם זמנית – היה קריטי במיין הקרה. תמיד חיכינו, אחותי קייטי ואני לשמש של יולי-אוגוסט. להסתלקותם הסופית של השלגים ולמבטי התיירים שהוציאו אותנו מצריף העץ הטחוב שאמי התעקשה לקרוא לו בשם השקרי: בית המשפחה. אז בקיץ, היינו עומדות על המזח ומחכות לו שיחזור. זה לא עצר את האווזה התורנית מלגרוס במלתעותיה דגים בוגרים שישאירו דגים תינוקות, יתומים במים הקרים ואולי אפילו להפך. קייטי הייתה תמיד בוכה אחרי שהדגים היו נבלעים כבליטה של מעלית יורדת במורד צווארה הארוך של הטורפת. אני לא. רק בבגרותי המאוחרת הצלחתי לפתח רגשות כלפי דגים וגם זה לאחר שנים של טיפול ועבודה סיזיפית על הגדרת זהות אטלנטית שחיברה אותי לאבי, זאת אומרת למי שהיה לפני שהתאדה לתוך בור שחור, שכן על פי סיפוריה החסרים של אימי – בימים הטובים היה מתפנק באכילת אצות וישן עטוף ברשת דייגים. 'רישתו הייתה מבצרו' – כך נהגה לחתום כל שאלה שלנו בנוגע ל'איך קרה ש…'. לעיתים יותר מקרובות ניסיתי לסלוח לה ולשחרר על פי ההנחה המקלה, שאוצר המילים שלה מוגבל. גם של קייטי היה כזה, למרות שיכולתה להתנחמד תמיד גברה על שלי בברור. מצד שני, אני נחשבתי ליפה יותר. היה לי שיער כתום, חלק וארוך ולרוב ארזתי אותו בשתי צמות או קוקיות עד ששמי השני הפך לבילבי. לקייטי היה שיער מתולתל כמו לְבֶּן. כשהייתה בת שבע, גזרה לי את שתי הקוקיות כשישנתי. בספר הלא כתוב של תולדות המשפחה המצומקת שלנו, נרשם ממקור ראשון – שבּונו אמר לה לעשות את זה ושג'ספר עזר לה עם המספריים. ההמצאות שלה לגבי פעולותיהם הזדוניות של שני המתוקים האלו, סייעו לה להיחלץ לא פעם מלחטוף את מה שהגיע לה – מילוט שזכתה בו לא כתוצאה ממערכת חינוך סובלנית, או ממחסור בביקורי כנסיה ודרשות של הכומר פיטר החרמן שהיה נועץ מבטים – אלא מסיבה שנשגבת מעיניי, כלומר – אני מחפשת אחריה כל חיי. מאז על כל פנים, לא גידלתי שוב שיער לאורך קליעה. כדי לנחם אותי אמרו לי שהחן לא נעלם עם השיער. נו טוב, עד כמה שיופי נוטה להיות מיוחס לילדות נטולות הקשר, זה אולי נכון. אלא שהאווזים המרושעים היו הולכים אחרינו בלהקות מגובשות לכל מקום ומתריסים נגדינו על העדר שייכות ונחיתות מעמדית.

מעבר לכתם השחור לא הגיעו אלינו גברים הבייתה. אמי שנאה לבשל, אך כשנתנה מבט מאוד מסוים באחד האווזים, אחותי ואני ידענו שחגיגת פטה כבד על הכוונת. זה אולי המאכל היחיד שהיא הייתה מכינה לבד, חוץ מעוגיות שיבולת שועל. זה לא היה שווה הרבה – כי עדיין, גבר מקומי העדיף להעמיס תפוחי אדמה ושימורי בשרים תוצרת בית, כסיבה נאותה שתסביר לו למה להתפלש בחיקה של אישה שאינה פרגית, בנוסף – אמי הייתה צייקנית רגשית לא קטנה. בחלוף השנים, כששקדתי על עבודת המאסטר שלי בנושא ציד המכשפות של סיילם (לא רחוק מקייפ אליזבת שלי), לא אחת התעורר בי החשד שלו חיה אמי באותה התקופה, גורף שהייתה בין השורפות. תחושה שהתבססה תואם, מפאת טינתה לכל מחווה של ביטוי אישי או חופש דעה. ספגתי את זה ועוד איך אבל לא רק ממנה, בכלל אנשים אמרו שאני לא מוכשרת בנגינה או בכל תחום אמנותי אחר, אבל חיות ובעלי כנף חשבו אחרת. זו הסיבה שאת ספריי אני תמיד מקדישה לג'ספר, בּונו ואווזי מיין. לאמי ולקייטי תרמתי בַּסולידי, ספסל עץ מלא, עם לוחית נחושת בספרייה העירונית של בוסטון. שתיהן כבר פרשו לעולם טוב יותר. אמי בשיבה לא מי יודע מה ואחותי תפסה רוח מזרחית והתגיירה.

*