דַרְיָה לא אשמה

דַרְיָה אֶשֶל עושה הון תועפות על גבם של אומללים, אבל היא לא אשמה, ככה היא נולדה – עם לסת צרה וכפית זהב מתחת ללשון. סליחה, אבל לפתח מנקודת מוצא כזו מודעות מה שקוראים 'חברתית', מחייב נטייה לצביעות, או מבנה אישיות קרימינלי פתולוגי – ואת זה תודה לאל, אין לה. היא גם הראשונה שתומכת בלזרום, כלומר – עם זה. ולזרום עם זה, שפך אותה שנים יציבות לפסוע בכפכפי קטיפה מנומנמות, על רצפה מצויירת של בית כנעני ולהתעורר על מיטת אפיריון, מתחת לחיוכן התמידי של קרני אָיָל ארץ-ישראלי בהכחדה כל בוקר טוב.

דַרְיָה אשל בצעירותה / 1992
(ציור על פי צילום)

ועל הבּקרים הרעים היא לא רוצה בכלל לדבר, כי הם פשוט ההפך הגמור מ'לזרום עם זה'. דחוסים במִגרנות שחר מקוללות שמחשמלות בה חזיזים בעקבות המאבקים עם בתה היחידה גבריאלה, שלוּ הייתה נולדת בן – מן הסתם הייתה משתינה על כל מה שנתנו לה דַרְיָה ורחבעם, בְּקֶשֶת – אך מכיוון שנולדה בת, היא פשוט שוכבת עם עובדים זרים במקום. ללא מחשבה קדימה, בלי שום סגנון ועם פס רחב ומכוער על המורשת. ברור – הכל בגלל רחבעם שחיפף עם הכפית כשהיתה ילדה, התקמצן ואמר שגם כסף זה מספיק טוב.
דַרְיָה לא סולחת לו, לעולם לא תסלח. אם הוא רוצה מחילות, הוא יכול לבקש מהבְּלונדה הצפונובּונית שהוא חי איתה עכשיו.