כמו חיבוק מגבר

בתערוכה בשם החמלה הנשית (מאוגוסט – במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו), בה ישתתפו כחמישים אמניות חתרניות דרך ייצוגים יָלְדִיים, יוצג קולאז' שעשיתי לפני כשנתיים וחצי בחוג לתעשיות זעירות (רקמת תחרוֹת). בגילוי לב זמני – אני מודה שמבחינתי שם גובש האני הבוגר שלי כאגו אמנותי. פשוט התלבשתי טוב על הממדים ובהערת סוגריים – זו גם הסיבה שבגללה קראתי לבלוג שלי 'אומנית זעירה'. דברים קרו בצמידות.

על כל פנים אני מאוד אוהבת להיות מגויסת כנתח רעיוני לפרשנות מגדרית. אולי מפני שאני מתחברת בתשוקה לבישול מסורתי ובמיוחד למרוק פנלים וכשאישה אחרת עושה בשבילי מלאכה קונספטואלית-לוחמת, זה דבר שנוטע בי תחושת ביטחון כמעט כמו חיבוק מגבר. כזאת היא ג'ודי לקמן האוצרת שצדה צילום של הקולאז' שלי – 'על גָבָּן', בפייסבוק. היא כתבה לי בהתרגשות מנוסחת היטב שהוא בול שייך לסוג העבודות שהיא מחפשת וחושבת שכדאי להציג בסמוך לו, כמה הגדלות של פרטים מתוכו – כי לדעתה לצפות לקליטת כל המסרים החבויים מגודלו המקורי (32X42 סמ'), לא בהכרח יביא לסיפוק מלא.

אז היום קבלתי ממנה את הטיוטה של הטקסט שהיא כתבה על גבן של החיות שלי, כולל מה שיופיע מתחת לפרטים המוגדלים ומרוב שאני נבוכה אך גם נסערת מהתרגשות על סף הורמונלית, החלטתי לשתף כאן שברי ספקולציות של אישה רחוקה בנוגע לזהותי המתחדשת פעם נוספת.

"….האם הגדולה הנושאת בעול, המניקה והמזינה, מאופיינת בגב חזק וזוג מחושים המאפשרים לה להסתנכרן עם הדופק של 'האחר' (המיוצג כאן על ידי חתול). רגע אינטימי נדיר ובו זמנית יום-יומי וכל כך מוכר…".

"…האוכף מהתחרה, האלמנט היחיד שאינו עשוי נייר, מייצג את הנשי חוצה הדורות –
מהוויקטוריאני ועד לפוסט-פוסט-פמיניסטי…."

"…שני הזכרים המופיעים בקולאז', כשיקוף מצוי של החיים עצמם, לחלוטין מרוכזים בעצמם. מנותקים לגמרי מהאקט ההרמוני בין הגזעים המתחולל בענק מעליהם ולצידם – האחד מפליג ללא משים מתחת לעטיניה של האם הגדולה, חותר בעצלתיים בתוך נהרות החלב שהיא מנדבת על פי שעון ביולוגי לטבע  –

והשני שקוע בדייג אגב קריאת ספר או עיתון (כמה סימבולי…)…"

"…ולסיום, אולי באופן הישיר ביותר שאפשר לצפות ממחאה הכלואה בַּיָלְדִי, הקומפוזיציה שמובילה את העין דרך קצה הזנב העבות, מנגחת במשפט הרב משמעי המודפס במהופך, שחור על גבי צהוב:
"רק תסתכל החוצה מהחלון שלך (Just look out your window)…"

28 מחשבות על “כמו חיבוק מגבר

  1. העבודה יפה בעיני והפרשנות מעצימה אותה.
    מה חבל שהלוחמות על זכותן של הנשים לכל הערכה ולכל הוקרה מכנות לתרץ זאת בנימוקים ההופכים את האישה לקלת דעת נטולת כוחות הזקוקה להגנה מבחוץ 

    אהבתי

  2. היי תמר אחד המצחיקים ביותר.
    מאחר ואת מודעת להשפעה האובר סנסואלית של המשפטים שלך עלי את וודאי מבינה שבמשפט  "…האוכף מהתחרה, האלמנט היחיד שאינו עשוי נייר, מייצג את הנשי חוצה הדורות – מהוויקטוריאני ועד לפוסט-פוסט-פמיניסטי…."כאן קרתה לי תקלה,  שלא בטובתי, נכנסתי לסדרה של השתנקויות והשמעת קולות המזכירים (במקרה הטוב) כיבשה משתעלת ביום קיץ חם במרעה מקנה קש שנתקע בגרונה… הסוף היה טוב הגרון השתחרר. אך על דאגה אשתדל לנוח לאזור כוחות ולשוב ולהשלים את קריאת הפוסט מתישהו בעתיד הקרוב. 

    אהבתי

    • מודאגת ומקווה שמאן-כל-דהו מטעמה של האם הגדולה הנושאת בעול, המניקה והמזינה, והמאופיינת בגב חזק נמצא בקרבת מקום אליך, ד"פ יקר, על מנת לטפוח על גבך ולהשיבך לנשימה סדירה! * עם או בלי זוג מחושים המאפשרים להם [= הטופחים על גב הנשנק] להסתנכרן עם הדופק של ‘האחר’ (= הנשנק שלעיל, דהיינו ד"פ-יקיר-קובנה)

      אהבתי

  3. וואו תמר, בבת אחת נחשפת בכל כל הרבה רבדים, כל כך דומה וכל כך שונה ממה שראיתי עד כה! יפייפה וחכם ומרגש עד דמעות(גם אני קצת הורמונלית..) ואיזה כיף ונחת על המקום שזכית.. אני מניחה שלא אגיע לפתיחה…איחולי הצלחה מכאן..
    מיכל 
     

    אהבתי

  4. תמר
    העבודה שלך מקסימה..
    האוצרת עשתה עבודת דוקטורט על העבודה שלך. השקיעה, מאמי שכמותה. 
    אין על פרשנות כזאת על הבוקר. שיחקת לי את היום…. 
    בברכת אחוות הטווות הפוסט ויקטוריסטיות.
    פוחי             

    אהבתי

  5. חוויתי תחושה משונה כעת, כשהתבוננתי שוב בתקריבים ובהגות המלווה אותם. פתאום התחשק לי לאכול אותם. בעיקר את החלקים הירוקים והכחולים, את האיש בסירה ואת מה שמעליו. חוויה חושית מעוררת תהיות עצמיות  ומגזריות

    אהבתי

  6. ברכות לך, תמרתנו. הנה גוייסת כנתח רעיוני לפרשנות מגדרית… כבוד!  (והאלמנה משתאה מעצם המחשבה שיש מישהו/מישהו/מישהם שנוטים חיבה למרוק פנלים – במקום או לצד, זה לא ממש משנה – מלאכה קונספטואלית-לוחמת.

    ויפה לג’ודי לקמן, האוצרת שצדה צילום של הקולאז’ שלך, תמרתנו, וידעה לזהות את העומק והעוצמה והעושר הנתונים בקונכית ה"אמנית זעירה". מטמון-של-פנינים, בצדפה צנועה אחת.

    וכמו שהיו אומרים אצלנו בקובנה כאשר שכנה-שלנו-לאתר מציגה במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו: שאפו, לגמרי (אחוות חתרנים אצלנו בקובנה)

    אהבתי

    • המון תודה הילה.
      כמובן רק מניסיוני הפרטי… כשבוחנים פנלים (שזקוקים למרוק) בעין של שכל לוחם לעיתים נוצר מומנטום של מחילה ואז משתלטת האהבה ואם יש מזל גם התשוקה.
      אני חושבת שדרכי קובנה שוות אריכות דברים (פוסט?), אני תמיד נשארת סקרנית לעוד.

      אהבתי

  7. אני קצת תמהה על הדימוי של התחרה? למה שלי תחרה מזכיר לנז'רה אקזוטי אבל זה כנראה מגדרי.
    משה, אתה יכול לנסת את התוכנה החדש על התגובה שלך.יצא מהשורש פ.ס.ט 33% מהתגובה.  פוסטד זה התפעל או הופעל? בכל מקרה תגובה נאה לפוסט עוד יותר נאה (ומברוק לך תמר על הכבוד והיוקרה  וההדר)  

    אהה ותחזור מהר הביתה היא מטפסת על קירות שמה (זה מגדרי אתה יודע נשים…)  

    אהבתי

  8. "אומנית זעירה"הרבה ברכות את יוצרת ראויה גם בשיקגו..
    למען האמת התלבטתי האם להגיב כן או לא..?אין לי צל של ספק שאת יוצרת מחוננת במיוחד בפרוזה אבל גם באומנות הציור..את הציורים בפוסט הזה לא אהבתי בעיני זאת "אומנות פלקטית"קרה, לא מרגשת ולך יש את זה לכן חבל.
    כי כל מה שאומן צריך זה ללכת אחרי היופי וההתרגשות או גירוי פיוזים אינטימיים החבוים עמוק עמוק בתוכינו הצופים והקוראים…בקיצור אסטטיקה וסקרנות חד וחלק אין הסבר אחר..תמשיכי להיות את עצמך אין דבר יפה מזה אני מחכה לפוסט הבא ובהצלחה בשיקגו..

    אהבתי

    • תודה רבה יעקוב. אכן מה שמרגש ומפעיל כל אחד מאיתנו הוא חידה עלומה ששווה בדיקה כל פעם מחדש – ואחרי שיצא לאוויר העולם? הכל פתוח ולגיטימי – ההתרגשות ואי ההתרגשות גם. (ורק בהערת סוגריים – הקולאז' הזה עדיין לא הוזמן להשתתף באף תערוכה בשיקגו, בינתיים הוא רק גויס למען כתיבת הפוסט הזה ויאמר לזכותו שעשה זאת בחפץ לב).

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s