כמו חיבוק מגבר

בתערוכה בשם החמלה הנשית (מאוגוסט – במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו), בה ישתתפו כחמישים אמניות חתרניות דרך ייצוגים יָלְדִיים, יוצג קולאז' שעשיתי לפני כשנתיים וחצי בחוג לתעשיות זעירות (רקמת תחרוֹת). בגילוי לב זמני – אני מודה שמבחינתי שם גובש האני הבוגר שלי כאגו אמנותי. פשוט התלבשתי טוב על הממדים ובהערת סוגריים – זו גם הסיבה שבגללה קראתי לבלוג שלי 'אומנית זעירה'. דברים קרו בצמידות.

על כל פנים אני מאוד אוהבת להיות מגויסת כנתח רעיוני לפרשנות מגדרית. אולי מפני שאני מתחברת בתשוקה לבישול מסורתי ובמיוחד למרוק פנלים וכשאישה אחרת עושה בשבילי מלאכה קונספטואלית-לוחמת, זה דבר שנוטע בי תחושת ביטחון כמעט כמו חיבוק מגבר. כזאת היא ג'ודי לקמן האוצרת שצדה צילום של הקולאז' שלי – 'על גָבָּן', בפייסבוק. היא כתבה לי בהתרגשות מנוסחת היטב שהוא בול שייך לסוג העבודות שהיא מחפשת וחושבת שכדאי להציג בסמוך לו, כמה הגדלות של פרטים מתוכו – כי לדעתה לצפות לקליטת כל המסרים החבויים מגודלו המקורי (32X42 סמ'), לא בהכרח יביא לסיפוק מלא.

אז היום קבלתי ממנה את הטיוטה של הטקסט שהיא כתבה על גבן של החיות שלי, כולל מה שיופיע מתחת לפרטים המוגדלים ומרוב שאני נבוכה אך גם נסערת מהתרגשות על סף הורמונלית, החלטתי לשתף כאן שברי ספקולציות של אישה רחוקה בנוגע לזהותי המתחדשת פעם נוספת.

"….האם הגדולה הנושאת בעול, המניקה והמזינה, מאופיינת בגב חזק וזוג מחושים המאפשרים לה להסתנכרן עם הדופק של 'האחר' (המיוצג כאן על ידי חתול). רגע אינטימי נדיר ובו זמנית יום-יומי וכל כך מוכר…".

"…האוכף מהתחרה, האלמנט היחיד שאינו עשוי נייר, מייצג את הנשי חוצה הדורות –
מהוויקטוריאני ועד לפוסט-פוסט-פמיניסטי…."

"…שני הזכרים המופיעים בקולאז', כשיקוף מצוי של החיים עצמם, לחלוטין מרוכזים בעצמם. מנותקים לגמרי מהאקט ההרמוני בין הגזעים המתחולל בענק מעליהם ולצידם – האחד מפליג ללא משים מתחת לעטיניה של האם הגדולה, חותר בעצלתיים בתוך נהרות החלב שהיא מנדבת על פי שעון ביולוגי לטבע  –

והשני שקוע בדייג אגב קריאת ספר או עיתון (כמה סימבולי…)…"

"…ולסיום, אולי באופן הישיר ביותר שאפשר לצפות ממחאה הכלואה בַּיָלְדִי, הקומפוזיציה שמובילה את העין דרך קצה הזנב העבות, מנגחת במשפט הרב משמעי המודפס במהופך, שחור על גבי צהוב:
"רק תסתכל החוצה מהחלון שלך (Just look out your window)…"