לעוף בחזרה

קולורדו

איידהו

אורגון
(מושלגות קרוב – שלושת האחיות, בהמשך – הר ג'פרסון וממש באופק – השפיץ המחודד של הר הוּד)

אורגון

שדה התעופה ביוג'ין, אורגון

סלאח עליכום

בדרך לשייט בירדן ולביקור בשמורת החולה אני מנסה לענין את בני פרי בנוף הגלילי, השונה כל כך ממה שמציע מסך המחשב ו/או הטלוויזיה. נראה קל כי בעצמי אני דלוקה על כיפות טורקיז ומסבירה לו שאיפה שבין הבנינים מתנוסס צריח וסהרון ירח גרים מוסלמים ובישראל גרים גם נוצרים, לכולם יש פה מקומות קדושים למשל הכנרת (הסִי-אוֹף-גָלִילֵיי) שתכף ניראה מצד ימין – הנוצרים מאמינים שישו עשה בה כל מיני ניסים ועזר לאנשים ואפילו הלך שם על המים. זה סתם אמא, נכון? אנחנו חושבים שזה סתם אבל המון אנשים חושבים שזה היה באמת ובאים מכל העולם לראות איפה זה קרה. אז בגלל זה אומרים ההולי סיטי? ההולי לנד, כן ובגלל זה יש גם הרבה מריבות כי כל אחד רוצה את הלנד הזאת לעצמו. אבל למי יש את הקונטרול (מי שולט) באיזרעל? ליהודים. אז למה אנחנו לא הורסים להם את הבתים?

עוד מלפני שיצאנו היה בי חשק אבל יש מצב שבעקבות תפקודי הכושל כפיגורה מחנכת, הוא המשיך להתגבש רעיונית, כך שבדרך חזרה עצרנו במסעדת אבו-סלאח (המצוינת!) בצומת יסוד המעלה, לנגב תשובות מ'חומוס מתקופת האבן' (שֶם מנת הדגל מסדרת מנות החומוס) וְלַעוּף עם 'מוחמר' – עופיון צלוי על לאפה מֶסוּמֶקֶת.

יַאק!…….. (איכס!)……מה אמא, ככה הרגו את הציפור לפני שבישלו אותה? ברררר………… הזדעזע. זו לא הייתה מלאכה נטולת נוצות, להסביר לפרי (שנולד בישראל וחי בה עד גיל שנה ומאז שמונה שנים בארה"ב), את קסמם של מטעמי הגליל בשעה שסכינו המשוננת של נביא שהוא רק בן דוד, תקועה מולנו עמוק בחזהו של עוף גוזל.

לא בדיוק, זה רק סגנון הגשה, השקעתי טרחנות גורמה או בעצם בוטיק כפי שנהוג להגדיר כיום אך כצפוי מצפוני הכתים. הרי רק לפני כמחצית השעה נפרדנו מאגמון החולה והנה אני מורחת הסבר על מתן לגיטימציה להרג של בת מינן בכוונה תחילה, כאילו שמישהו שמספיק לו צ'יפס רצה לשמוע ואני לחלוטין לא צמחונית או נקייה מצלקות העבר הלאומיות שדבקו בבני דורי.

כך או כך, כשאתה לא גר פה אתה לא אמור לשלוף את דעותיך ורגשותיך סביב נושאים שנויים במחלוקת. את זה יודע כל ישראלי שלא חי בארץ כמה שנים ובא לבקר. עם זאת, אולי זה משמח, את מי שזה משמח, שלא נתפסתי לשאננות והחלקתי בטבעיות לאקטואליה-מול-מקום כששאלתי, אישה פתיה את בעלה במהלך נסיעה – מה קורה עכשיו בסוריה. זאת אומרת שהנוף הגלילי אומנם הפעים, אך המילה אסקפיזם לא תאמה  – כי בתום לב, גיליתי שאין ביכולתי להסיר מבט מהאנטנות הצבאיות או להשתיק תדרים ששולחת הגדר הצפונית ובמיוחד הצפונית-מזרחית.

בנמל קיסריה

על הבוקר צלל עם הקבוצה של הדחויים ובערב כבר תוזמנה החתונה. בנמל קיסריה. ליד האמפי יש סטודיו לשיגור כלות ושם הם שיפצו לה את הצורה וכשראה אותה, לא האמין. בעצמו היה די מכוער אבל לה לא היה אכפת, כי העיקר זה מה שבלב אלא עכשיו כשעמד לשאת אישה יפה שלא הכיר, נסתם לו השנורקל – ובלוני חמצן מתחת לחופה כדת משה וישראל? לא בא בחשבון, יביא מזל רע וילדים ערלים. וגם החבר'ה הדחויים מהמועדון, שהיו קבוצה הומוגנית של בחורים עם עבר סכריני ופאות לחיים עקומות שרצו אבל לא צלחו לעזור לו עם המים שנתקעו וגם עם העומס שהעתיקות הארורות מוטטו עליו בבת אחת התרגשות, פרפורים וספק.

 

אפשר לחשוב… חייכה אליו בפה מלא חול כשהצלם ליווה אותם מאבני רומא דרך המסעדות אל החוף הסמוך מדי לארובות – אנחנו אותם האנשים האוהבים שהיינו אתמול ושלשום. מקודשת, מקודשת, מקודשת, ברק נמרח על פניו והוא החליף צבעים עד שדמה בברור למדוזה. אורות רבין הבהבו מולה את פרצופו מחדש ולפתע פסקה להיות כל כך בטוחה שלא ישרוף.

לגנוב מפטקין ולשחד בוודקה

יצא ממש טוב שבערך חודשיים לפני שהגעתי לביקור הנוכחי בארץ, הציעו לשולמית דוידוביץ' ולי, ליצור עבודה תחת ההברקה של 'קרובות משפחה וירטואליות יוצרות ביחד' (במקרה שלנו דודה ואחיינית) כחלק מפרויקט לקידום אמנות נשים בפריפריה – הכולל גם את השוהות בגולה ובעצם את כל מי שמתגוררת במרחק עשרים קמ' ומעלה מתל אביב.  במייל שקיבלנו גם נאמר, שאם היצירה תזכה להצלחה יחסית, זאת אומרת תצוף בשלום מעל עניני אקטואליה, יתכן שהאוצרת הנודעת ביהדותה הפוסט-מודרניסטית, ג'סיקה פישביין מהמטרופוליטן בניו יורק תגלה רצון, עניין ותקציבים. אז השבוע, לאחר דישה על סף מייבשת און-ליין סביב כאן-שם-ועכשיו, פשטנו ביחד ובחי על התערוכה הנפלאה 'מסת הרפאים' – של יצהר פטקין במוזיאון תל אביב, כדי לגנוב רעיונות ונקלענו למה שניתן להגדיר בעדינות – חפירת מקצוע אובססיבית. יתכן ויש שיפרשו שמפאת קינאת פין פרובינציאלית, אבל לדעתי לא רק בגלל זה.

 

בכל אופן – מעבר לעבודת מצלמה נמרצת שניסתה לצוד את הטכניקה, היו גם תלישת חוטים  בחשאי ונסיון פאתטי לנכס בעיניים את טביעת האצבע האמנותית של פטקין. נו באמת…. ושולמית עשתה פוזות למצלמה כדי להסוות וגם צילמנו כאילו אחת את השניה מֶצָלְמוֹת (טריק זול), כי השומרות הקשוחות של המוזיאון, שנהיות רק יותר ויותר מפחידות עם השנים, לא אהבו בלשון המעטה ואחרי כל פלאש הייתי צריכה לשחד אותן באמפולות וודקה שחורה, אפילו שפורמלית – מותר לצלם בתערוכה.

אני את שולמית

שולמית אותי 

כל כך מצא חן השימוש שפטקין עושה ברשתות שאינן חברתיות . חדרי הוילונות השקופים בדימויים מרצדים ובטשטוש רך וכמובן ציורי הגברים החסונים שמציעים את עצמם כשטיח פרסי תלוי. כמה יופי ועושר רוחני! והרי גם פטקין כרך עצמו ביצירה משותפת, כפי שכתוב חזור ושנן בעלוני ההסבר: "…סדרות של ציורי מסכים שראשית היווצרותן בשיתוף פעולה עם המשורר הקשמירי הגולה אגא שאהיד עלי (2001-1949) ובהתייחסות לשיריו…". למרות הדימיון הנסיבתי –  עת פילחנו במדרגות הנעות את האגף החדש דרך הקפיטריה לפעפע אל התערוכה המדוברת 'צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו' – שיחתנו נאלצה להדרדר כששמענו את 'זעקת הבלוטה', תעוד מצולם של מה מחזיקים גברים הודים בכיסים ומכאן לסוגית העומק הפוטנציאלי ביחסים בין המינים, צחוק גדול.

ג'יטיש קאלאט / זעקת הבלוטה 2009

הדרך לסופר פארם

הדרך לסופר פארם הייתה רצופה כוונות טובות, לכן החליט לעשות את כל העליה למוחרקה לִפני – לראות  עוד וריאציה של בתולה קדושה ולצרוב בתוך צלעותיו את נוף העמק המכובשן שרואים שם מהמרפסת. זה לא היה קל למיכה, אבל הוא הכיר את נטיית עצמו להתחזק בהשראת אתרים נוצריים ובעיקר קסמה לו העובדה שבדרך למטה יעצור אצלם וירד על כמה לפות עם לבנה שהם מוכרים מתחת לכל עץ שלא נשרף, והיה חם מאוד על הכרמל השבוע.

ומרים מצידה יודעת להפתיע גברים, במיוחד כשהיא מנמיכה בגרסה הבתולית ונוקטת בגישה הטבעית, רק שמעולם לא פרסמו את זה כמו שצריך.

…כפי שכאמור קרה עם הסופר פארם שתפס עליה טרמפ ולייף סטייל עשו קמפיין לשמפו כוסמין ועלי בננה על חשבון השיער שלה ודווקא אחד מיוחד לנשים… כאלו חובבנים… כבר מעייף לשים את האצבע על פספוסים שקורים כשטייקונים מנסים לאחוז בתרבות שהיא מסורת בשתי קצותיה.

צוחקות מעל כלב שחור

הַדְרָרוֹת (תוכים ירוקים קטנים), שמישהו הביא לפני כמה שנים מאפריקה לארץ ושחרר השתלטו על כל הציפורים פה ועכשיו אין כמעט ציפורים, גרשו אותם, בקושי רואים פה ושם איזה צוצלת או עורב מרוט אבל הרוב פשוט נעלמו. הנה הדררות, את רואה? תמיד עפות כמה ביחד. ככה אבא שלי על המרפסת המיתולוגית שלו, מסווג מולי את מערך בעלי הכנף שהשתנה בין ענפי העצים המאודים, לקראת ערב. עצב דק מכרסם בין מילותיו, איפה כל היונים? לפני שהדררות הגיעו היו פה כל כך הרבה יונים.

*

לא יודעת… היה פה כל כך חם אתמול, שלו הייתי ציפור שורשית עם רגליים על הקרקע דור שלישי צפונה בארץ, אני חושבת שלא הייתי מוציאה כנף, אבל כמהגרת מעומקה של אסיה או אפריקה שהצליחה להוציא דרכון ישראלי ויודעת לעוף? ענין אחר – תנאי חום ולחות כאלו בטח לא היו מזיזים לי, להפך – הם בטח היו מצחיקים אותי. וזה באמת מה ששמענו כשהירוקות חצו בקבוצה – צחוק צווחני שקרע את השמים ואם לא היינו מֶקוּרים, ייתכן שהייתי יכולה להעיד שהן גם השתינו מצחוק, אבל במקום זה ישבתי מול אבי והתבוננתי איך הוא מוזג לעצמו וויסקי כלב שחור (Black Dog) בליבה של מציאות לוהטת. ידו האחת חובקת את כוס המשקה האינטנסיבי וידו השניה – קצוצת האצבע, מאומנת על מקל זבובים, פלסטיק גמור ועטור חיסולים.

בין חילופי דברים על ציפורים שהן געגועים לפעם, מעך בזריזות של נערה כעשרים מעופפים שאף אחד לא אוהב – פגרי הזבובים הטריים השרו עליו נחת ורוח נעימה של לפנות ערב החלה לבדר במשורה צוֹצָלוֹת, שני עורבים על הרעפים של השכנים ולהקה של אנפות ששרה את 'בת שישים' הנשכח של הגבעטרון.

נו, אתה רואה, אבא? הציפורים כאן, הן פשוט מותשות מהחום ולא יוצאות לפני שקצת מתקרר. מה את מדברת? זה לא מה שהיה פה לפני שנתיים שלוש. הכל בגלל הדררות או יותר נכון, חרק בכעס – בגלל אנשים שחושבים שהם מעל החוק ועושים מה שמתחשק להם.

אנתרופולוגיה בחוף אכדיה

את חברתי יוֹאָה שורק, דר' לאנתרופולוגיה (בעיקר אוסטרליה), לא פגשתי שנים ואתמול סוף סוף יצא. כמה התרגשתי לראות אותה ומאחר שרק לאחרונה הוסמכתי לתייג שמשות במערב (חותמת אקדמית), יש בי עדיין המון התלהבות ואני נמשכת למחקר משלים בכל הזדמנות ומעדיפה להיפגש בארץ לעת ערב, על חוף הים – הרי תמיד תהיה שם אחת שטרם ראיתי.

אז ישבנו במסעדת 'הברבונייה הנושכת' בחוף אכדיה בהרצליה, להתעלם מקשקשקים ולגרגר בירה כמו מים. מנה ראשונה – סלט פירות ים תיאלנדי ויואה מפליאה בדיבורים עסיסיים על היבטים כלכליים הנגזרים מזהותם של שבטי האבוריג'יניים באוסטרליה ועל המילגה השמנה שקיבלה על מנת לסרוג השוואתית מול שמורות אינדיאנים בארה"ב. היא יודעת שהייתי נשואה לְצ'יף ושזו נקודה רגישה ואכן זה מיד פתח אצלי, אבל בדיוק כשעמדתי לספר לה איך היה מבשל אותי על מדורת זרדים בכל פעם לפני (אולי לחדש לה משהו שלא חקרה), גֶבֶר הדוק טריקו בהדפס גלשן מהשולחן ליד התפרץ לשיחה. לא, הוא לא למד באוניברסיטה – הוא מהאוניברסיטה של החיים, התפאר, אבל הוא שמע את השיחה ולא מבין למה נשים כל כך נחמדות כמונו מדברות על שָם ו-לא על כאן. בכפיה טבעית הציג את עצמו כדנדין והצטרף. יואה שלחה לעברו חיוך מאבחן של אנתרופולוגים ואני צמצמתי מבט מסויג. זה היה תרחיש שלא צפיתי – מצד שני חצי הכוס המלאה צרחה בקולי קולות: מעולה שעוד מתחילים איתנו!

  

דנדין מחמיא לעיני הים של יואה ושואל אותה אם היא נשואה

 

בתשובה לשאלותיו ('מה את עושה' וכאלה), יואה מפרטת את שלל תאריה ומוציאה מדנדין את האלמנט השבטי שבו 

כמה מונחים מולטי-דיסיפלינריים ודנדין מתחיל לאבד את זה

 דנדין מתקפד למצב אקטיב אגרסיב וזורק שמהנסיון הלא קטן שלו, נשים חכמות מדי מאכזבות במיטה

לא נשארה ברירה, דנדין לגמרי עלה על העצבים ומה אנחנו חייבות לו בכלל, גם בדיוק הגיע הדֶניס-רוטב-קארי-הודי שלי ופקעה נפשי כך שהאצתי בסטודנט מהאוניברסיטה של החיים לשוב לשולחנו. 
שיהיה לכן ערב מושלם, בנות (כבר ליכסן מבט למלצרית). עוד איך היה לנו דנדין, חָה-דג על הזמן!

בעכו העתיקה

איך שבאתי לבקר ישר גונבו לאוזניי שמועות על סקס וירטואלי בעכו. עניין שנשמע כמעט סוריאליסטי כשעומדים על חופה של העיר העתיקה ולוכדים בעין בלתי מזוינת את המים הטריטוריאליים ועוד יותר כשמנסים לחלץ זהות סביב מסגד אל-ג'זאר, בו על הכניסה שלפו מטפחת גדולה וביקשו ממני עשרה שקלים ולכסות.    

 

יותר צנועה אך עדיין לוהטת ממעמקי חום יולי, חשבתי את עצמי בפורט סעיד מסניפה עם קשית מי ורדים. תיירת מזדמנת בגלימת וונדר-וומן (Wonder Woman) התוהה לאן נעלמו הגמלים שהבטיח המדריך המקדים למטייל החוזר. ברור, הדחקתי – כי לומר את האמת, כיהודיה ישראלית אין לי אומץ (להתמודד) ומעולם לא היה לי.

אבל הבטחתי לג'וזפין לעשות את המקסימום כדי לשוב לאומות המאוחדות שלה, כמבוגר אופטימי עם מסר פרטי ושונה מזה השחוק בפי כותרות החדשות. ג'וזפין היא האלטר אגו שלי, כך שבמידה לא מבוטלת יחסינו מבוססים על ניגוד ועל היותה בלונדינית רחבת גב שעובדת למחייתה בהשבחת גזעי כלבים סקנדינביים, מלאכה שהחליקה לתוכה בעקבות העובדה שכבר בגיל שלושים קפצה בנג'י למעלה ממספר שנותיה. היא גם דלוקה על הגבולי מהסוג הלא כשר ואדם שבְּמליצה לא מזויפת אני חבה לו את חיי. זו אחת מהסיבות שבכל פעם שאני שבה מכאן לשם, אני מקפידה להביא לה לפחות קילו של חלווה אורגנית משומשום מלא. ויש מצב שהפעם, דווקא בעכו, סוף סוף הבנתי למה תמיד ממיס אותה מאושר – להחזיק את הראש בשתי ידיים ולהרגיש את המתוק של האחר.

תלתליו של יגאל אור-נר

עוד בביתי הירוק שבצפון מערב קראתי על כך ברשת של הגנים הלאומיים, זאת אומרת שלא החלטה חפוזה הביאה אותי לנסוע לסיור ערב צבעוני בבית שאן העתיקה. תשע בערב והעולם שותק כשאחד יגאל אור-נר, מסביר שרוב העיר קבורה מתחת. עיניו מתמצאות בכל נתח ונקודה ירוקה בידיים שלו זורחת ומשתוללת על השרידים כמו שפירית על פני המים או גחלילית על פני תהום. הוא ללא עוררין גבר שחופר גם באור יום.

על התֶּל זרחו דימויים קדומים ובין שדרות העמודים בקעו רחשים מלאכותיים של שוק אמצע היום והתערבבו דחוס באוויר של מדינת ירדן ובכלא הסמוך לגלבוע עד שבתום הסיבוב, כשניסה לחתום דבר ועוד דבר באמפיתיאטרון – לא נותרה בו ברירה ואפילו שלרוב נמנע עם קבוצות וידע שאין נביא בעירו – כותרות העמודים הקורינתיות האיצו בו בפעם המי יודע כמה והוא פיזר את תלתלי שערותיו העייפים אל תוך החושך המהביל, קילל בשקט את העובדה שרב הנסתר על הגלוי, כולל ההקשרים הפוליטיים ושלף מתוך אלמנט התאורה שלגון פסיפס פלישתי שעשה לכולנו בית ספר: איך לעזאזל השתמר ארטיק קדום בן יותר מאלפיים שנה כולל הטעם? הטיח בכעס, מזיע טורבו ורידי רקותיו מתנפחים עד שנתן את המכה: חוצפתה של ההיסטוריה ולא רק לכאורה! הרי ציפוי ממצא בשוקולד הוא תמציתה של הארכיאולוגיה החדשה ולך תקפיא את הרגע.