לגנוב מפטקין ולשחד בוודקה

יצא ממש טוב שבערך חודשיים לפני שהגעתי לביקור הנוכחי בארץ, הציעו לשולמית דוידוביץ' ולי, ליצור עבודה תחת ההברקה של 'קרובות משפחה וירטואליות יוצרות ביחד' (במקרה שלנו דודה ואחיינית) כחלק מפרויקט לקידום אמנות נשים בפריפריה – הכולל גם את השוהות בגולה ובעצם את כל מי שמתגוררת במרחק עשרים קמ' ומעלה מתל אביב.  במייל שקיבלנו גם נאמר, שאם היצירה תזכה להצלחה יחסית, זאת אומרת תצוף בשלום מעל עניני אקטואליה, יתכן שהאוצרת הנודעת ביהדותה הפוסט-מודרניסטית, ג'סיקה פישביין מהמטרופוליטן בניו יורק תגלה רצון, עניין ותקציבים. אז השבוע, לאחר דישה על סף מייבשת און-ליין סביב כאן-שם-ועכשיו, פשטנו ביחד ובחי על התערוכה הנפלאה 'מסת הרפאים' – של יצהר פטקין במוזיאון תל אביב, כדי לגנוב רעיונות ונקלענו למה שניתן להגדיר בעדינות – חפירת מקצוע אובססיבית. יתכן ויש שיפרשו שמפאת קינאת פין פרובינציאלית, אבל לדעתי לא רק בגלל זה.

 

בכל אופן – מעבר לעבודת מצלמה נמרצת שניסתה לצוד את הטכניקה, היו גם תלישת חוטים  בחשאי ונסיון פאתטי לנכס בעיניים את טביעת האצבע האמנותית של פטקין. נו באמת…. ושולמית עשתה פוזות למצלמה כדי להסוות וגם צילמנו כאילו אחת את השניה מֶצָלְמוֹת (טריק זול), כי השומרות הקשוחות של המוזיאון, שנהיות רק יותר ויותר מפחידות עם השנים, לא אהבו בלשון המעטה ואחרי כל פלאש הייתי צריכה לשחד אותן באמפולות וודקה שחורה, אפילו שפורמלית – מותר לצלם בתערוכה.

אני את שולמית

שולמית אותי 

כל כך מצא חן השימוש שפטקין עושה ברשתות שאינן חברתיות . חדרי הוילונות השקופים בדימויים מרצדים ובטשטוש רך וכמובן ציורי הגברים החסונים שמציעים את עצמם כשטיח פרסי תלוי. כמה יופי ועושר רוחני! והרי גם פטקין כרך עצמו ביצירה משותפת, כפי שכתוב חזור ושנן בעלוני ההסבר: "…סדרות של ציורי מסכים שראשית היווצרותן בשיתוף פעולה עם המשורר הקשמירי הגולה אגא שאהיד עלי (2001-1949) ובהתייחסות לשיריו…". למרות הדימיון הנסיבתי –  עת פילחנו במדרגות הנעות את האגף החדש דרך הקפיטריה לפעפע אל התערוכה המדוברת 'צפיפות החומר: אמנות עכשווית מהודו' – שיחתנו נאלצה להדרדר כששמענו את 'זעקת הבלוטה', תעוד מצולם של מה מחזיקים גברים הודים בכיסים ומכאן לסוגית העומק הפוטנציאלי ביחסים בין המינים, צחוק גדול.

ג'יטיש קאלאט / זעקת הבלוטה 2009