ניצה חורש-יער

את ניצה חורש-יער (עִיבְרֶתָה, התגרשה ואז השאירה), בעלת חנות ספרים נשכחת בראש פינה (אף פעם לא לובשת חזייה, הַפְגָנָתִּי והולך לפניה, כך שמעתי גם מחברים אחרים) הכרתי דרך פייסבוק. רחוק לגמרי מהחלפת מתכונים, הרבה יותר לתוך עומק השילדה. קבענו להיפגש כשביקרתי בארץ בדצמבר וגם הבטחתי לה שאצייר אותה על כרטיס ברכה, שבעצם יהיה לה לנצח דיוקן עצמי, אמנות מקור לה-לה-לה, ממש כפי שהיא ראתה ברשת שאני עושה לחתולים, פרחים, עצים ונשים אחרות שחושבות שיש בפיהן בשורה. וזה קרה.

ניצה חורש-יער / ראש פינה, דצמבר 2011

והיה פורה מאוד, ממש כפי שתמיד רוצים ולא מצליחים ומעבר לכימיה מצוינת שלא התפוצצה, היא באה עם הרעיון של להפוך כרטיסים מצוירים לסימניות ושאוסיף גם טקסטים ואני ישר נתפסתי לאחוז בקרני כובעה ולבצע, כי ברור שסימניה תהיה בקרוב פריט לאספנים. ולהוסיף לעולם הדימויים הציבורי משהו ארכאי מראש? מדהים! בכלל עשייה מתוך עתיד ברוורס מעוררת אותי. לא הייתי צריכה שניצה תגיד לי את זה בפרצוף, אבל ברור שהיא אמרה וזה היה שווה כל דקה על השעון של מי שלא מודד לנו.

אשה עם צוואר ארוך / כרטיס ברכה מצויר / אקריליק וצבעי עפרון

 

 סימניית אשה עם צוואר ארוך / שני הצדדים והגדלה

 אביב מצרי / כרטיס ברכה מצויר / עפרונות אקוורל

סימניית אביב מצרי / שני הצדדים והגדלה

כשביקרתי שוב ביולי, הבאתי איתי את הסימניות ומכִּירות כבר מעולה,
דפקנו ביחד בריחה מתוכננת לסופ"ש על התבור.

היא סיפרה בפתיחות על שנאה, ידידות, חיזור, אהבה ונישואים ואני שחררתי בתמורה עֶדֶר סודות גלויים.
אֶת יותר מדי אושר – לא לקחנו, כבר בְּשתיקה הסכמנו שהוא פחות עושה.

ביקורה של איתנה

היה די ברור שבואה של איתנה, שרק נאצות שמעתי עליה משחר ילדותי (שעזבה את הארץ בשנות השישים עם מתנדב אמריקאי שיכור בטיסת אמוק ואחר כך זרקה אותו כמו כלב והוא מת מזה, או מהשתייה מי יודע… ובכל זאת נשארה בגולה!) – יתרסק חזיתית ישר על ההתחלה. שהיא בטח תלין על משפחתה בארץ (הצד של אבי), שהחרימה אותה ותנסה למצוא בכוח מקבילות נסיבתיות בינה וביני. כי היא גרה קרוב רחוק, בפרבר עשירים בדנוור, פחות משלוש שעות טיסה מכאן. ובאמת על המשפט הראשון שהיא מנחיתה, כבר זרקה בעברית פלמחית – גם אני חשבתי בזמנו שזה לא לתמיד.

מה פתאום אצלנו בבית? היא יכולה רק בחדר משלה, אז שכרה במלון התפוח החמישי. חדש לגמרי. טוב, מה שבארץ פרשו כשיכרות בעצם היה סמים אבל טובים, כאלו שהרחיבו נחיריים והביאו מכה במיליונים, אבל מי סופר? אני פוסט פמיניסטית ולא בענין שלי לחשב כמה אגורות עשתה אישה על בן זוגה המת. מצד שני, אני אוהבת את משפחתי ולא מעט סנטימנטים חרושים בי על דגל המורשת. והיה קל? היה קשה מאוד בנהלל ואיך היו יולדים ביחד עם הפרות ברפת, שבעצם היו פרה אחת שכולה עור ועצמות שהייתה כמו חברה ובקושי נתנה חלב ובסוף גם מתה לפני הזמן. אז אותי היא לא תמרח איתנה, הצלפתי לעצמי כטרום קבלת נוסעים – לה יש אולי את החוצפה, אבל לי יש את הכלים.

גררתי לחנות הממתקים כדי לפטם ולחבל בסתימות אם ישנן טבעיות ואז לחוטים ולכדורי הצמר של ג'ואן פאוליני. זה לא שלא נתתי לאורחת שלי לבחור, נתתי – ציפור או דובון או עלי שלכת, אבל אין שום מצב שהיא חוזרת לדנוור בלי גובלן. לא יודעת? לא נורא, אני אלמד אותך בית ספר.

מודה שרקחתי מזימה עלובה שתחזיר כבוד משפחה אבוד ותגן אלוהים יודע על מה… בשעה שאיתנה דווקא שיתפה פעולה ואיך שהתיישבה על המחט הראשונה, החלה לשיר בקול סחלבים את 'דום טוותה העלמה בפלך' ודמעות אשה שהתייסרה על פושטת-יד ששדדה לוליין, המיסו את ליבי בליבה.

הזמנה מסין

בעמוד החדש ו'המקצועי' שפתחתי בפייסבוק לפני כשבועיים (Tamar Hammer's Art / תמר המר – אומנות זעירה, מוזמנים לאהוב או ללייקק, אם משתחל בקלות), כתבתי שאני עושה משלוחים לכל העולם. ברור שמכיוון שלא מעורבים בתעשייה הזעירה שלי גרעינים שמפריחים לאוויר מדיני פטריות, אף ישראלי לא ממש האמין לזה, אבל הסינים – מסתבר שכן. אולי בגלל שאיום הגלובליזציה המתגלגלת לא עושה עליהם יותר מדי רושם ובכל מקרה, למרות שאני תמיד מתנגדת, הפעם דווקא שמחתי מאוד להיות זו שמדביקה וצובעת בפינות בשביל סיני או סינית. לא, אין לי מושג אם מדובר בגברת או אדון – כי כטבעה של גלובליזציה, היא הרי גם סוג מגוחך של שיווין – חוסר הידיעה ומרחק הנגיעה לא אפשרו זיהוי מגדרי. אבל הגיון תרבותי פשוט, זהה שעם שם משפחה כזה, לבטח לא מדובר בישראלים שעשו רילוקיישין לבייג'ינג ובכלל העיקר שתהיה שנה טובה, לכולם וכמות לא מבוטלת – מאה וחמישים סטים של מגנטים לראש השנה, ביקשו מי שהם לא יהיו ויקבלו.

ולא שאני בת אדם עם אנרגיה אטומית ואני גם לא גרה באזור מדברי, דחוק מכך, אבל נכנסתי לפעולה ממוקדת מתוך גרגיר פעיל של רימון אורגני, כי אישית לא סומכת על אף בוגר יחידה קרבית שיעשה את העבודה בשבילי, בעיקר אגב, אם מדובר באליטה מובחרת ואם מישהו החליט לחגוג את האקזוטיקה של ראש השנה שלנו ליד חומה שמטפסת הרים כבר אלפי שנים מבלי ליפול, אני בהחלט אעשה כמיטב יכולתי להריץ בשבילו שורות למשלוח. וסביר שזה עוד כלום לעומת כמויות הדבש שיזרמו שם בחג אל תוך פיותיהם המשוננים של דרקונים ויטפטפו על משי אדום אמיתי בשעה שְחַלוֹת עגולות מאורז יסמין יזייפו צימוקים לאנג'ל.

ולמה אני מתעסקת במחשבות על זה? כי חומר רכילותי, או אולי בחיוביות ניתן לכנות – כסקרנות, הוא כמו מצג שווא קסום של עַבְדוּת המלווה לעיתים קרובות את תהליך היצירה ומצב כזה, של קוֹפִּי פֵייסְט ('הדבק' – 'העתק') לא ממוחשב, מחזיר טעמים של פעם – כמו הארומה הנשכחת של דבש מדבורים לא ממוחזרות. כבר כמעט אי אפשר להשיג כזה היום, אבל אם משיגים מרגישים ועוד איך את ההבדל – כי הדבש של הממוחזרות עושה ישר צרבת במוח ואנליטית נדבק כל כך חזק לשיניים. רגע, מי אמר 'אהוד ברק' ולא קיבל?

עדיין לא מסוגלת לפתוח את זה

כפי שהזכרתי לפני כמה פוסטים (בפוסט 'אנתרופולוגיה בחוף אכדיה', ליתר דיוק), הייתי בעבר נשואה לצִ'יף אינדיאני שהיה מבשל אותי לפני. גם הבטחתי, על פי בקשתם של מספר קוראים נאמנים, לכתוב על כך כשאשוב לביתי שבמאוחדות שכבשו את הציידים התמימים, רצחו וכלאו אותם בשמורות עד שחמדו לבשל לְבַנוֹת. אבל האמת היא, שאפילו שיש ברשותי חומר וצילומים, אני עדיין לא מסוגלת נפשית לפתוח את זה.

עם ובלי קשר, שיאו של הקיץ צוהל ופירות יער מציפים את האזור ואת הזיכרון – על איך שהיינו מקנחים את עצמינו, צִ'יפִי ואני, בסופי השבוע של יולי-אוגוסט בפאי פטלים שחורים עד כלות וכמעט ללא קץ. כלומר, עד שברחתי מאוהלה של שמורה, בשמלת קוצים כשלראשי רק זר זרדים ובהמשך הונחיתי, בתמיכתו של הבית לנשים לעוסות לטשטש אך גם לשמר את הסביר. זה חשוב, הדגישו בפני. סיבה בדוקה לכך שהעברתי בסלסלה קלועה את העגולה המתוקה, אל תוך יחסי הזוגיות העכשווים שלי והקפדתי לדחוק באדיקות מוטיבציות בבעלי משה (שמעולם לא משך בנוצה או בכיפה) כך שהחל לרכוש מִינֵי דובדבנים ופטלים לעייפה והפך בהדרגה לאשף פאיים לא קטן.

עברו כמה שנים טובות מאז שרפתי זמן בשמורה ההיא ובמקביל לכך שסופי השבוע הקייצים של נשואי השניים קיבלו צורה והפכו למושחתים על גבול הטעם הטוב, קראתי גם כמה תאוריות פמיניסטיות המקפלות בחיקן פירות יער ובכולן ללא יוצאת מן הכלל, לא פספסו המחברות המלומדות והתיזו את האדום הסמיך של הפרי אל תוך פרשנות צמיגית שבבסיסה גלעיני נשיות. כלומר צלילה ללא שנורקל במחזור החודשי ומשם בַּנוֹזְלִי, שחית חזה אל תוך סכסוך ילוּדת החיים בעולם הממשקים הפוסט מודרני. תיאורים ויזואליים למדי על סף הגרוטסקיים, שלשמחתי נטולת הרסן לא פגמו בטעמו המשכר של הפאי המיתולוגי ו/או ביחסים בין המינים.

 

 

* הבצק מ-במטבח עם קאת' / המילוי מ-פאי דובדבנים של רוני ונציה (הומרו דובדבנים בפטלים) 

 

אמנות בכפייה

כן, אני בעד אמנות בכפייה ולו הדבר היה תלוי בי, הייתי מושיבה את כל הַתָחָתִים השמנים של העולם, סליחה אבל זה רק ביטוי לא תקין פוליטית, שיחזיקו מכחול איזה חצי שעה ביום ו/או ימרחו שמיים בצבעי מים לפני שהם מתחילים. אבל מכיוון שבדיחה טובה, אף אחד לא שואל אותי ואי לכך שהשלום מתחיל מהבית, שם נואשתי מלחכות ליצירה כמובנת מאליה – אז אני מכריחה. אז שאני לא אתפלא מהסלט שהכנתי לעצמי ובאמת בשעת המעשה סיממתי את חושי פעם נוספת בהברשה איטלקית של עגבניות. אחרת גדול עלי –  שוב הנחיתי לציור חופשי על עץ ושוב קיבלתי שכפול של הלוגו של לגו. לא נורא, ניחמתי את עצמי קונספטואלית רטרואקטיבית – אולי מדובר בכישרון פוסט-פוסט פופ ארט עתידני שיתפרסם בבשלותו ויהווה בפירוש את מודל חלומה של כל אם שהיא אומנית זעירה.

שאני אביא לך גלידה??? לך תיקח בעצמך! בינתיים להזכירך, שנינו תלויים על אותו קיר.

מול העובדות הארציות

נכון שתמיד רציתי לגור במושב ושזה היה בבחינת וִי משמעותי ברשימה ריקה מחלום שהתגשם, אבל מותק, זו לא אני – זה אתה. אתה מסריח! הגיע הזמן שתפסיק להתפלש בנוצות פגרי ההודים ביחד עם הכלב. במושגים של מחמד, ברונו עדיין נער ויכול להרשות לעצמו כמעט הכל, אבל אתה כבר לא וזה לא סקסי שגבר בגילך מריח מתחמיץ נבלות, חוץ מזה האקרובטיקה של הגלגולים במאוזן דוחסת לך את הלבנות הקטנות באוזניים, כמו בדלי שֹיבה מהשטן שעוד יעשו לך כאב גב תחתון ששום אמבטיית רוזמרין רפואי לא תעזור ואני – שכח מזה, לא אהיה פה לתקוע את הפקק ולסנן את השאריות של אתה יודע של מה.

לא היה לי קל, גם לא מי יודע מה נעים להעמיד את בעלי מול העובדות הארציות ועוד לאחר שטיפול זוגי של יותר משנה וחצי מעד סביבנו סחור סחור והתקבע על הבעיה המרכזית שאובחנה אצלנו, לרצות כל אחד את עצמו במיידי ומי אמר בכלל שזו בעיה? דר' יונית שנתיים לא היו לה? אז אחרי שאמרתי לו, הרמתי אליה טלפון זריז וביטלתי את כל הפגישות שקבענו מראש וגם אמרתי לה שתפסיק עם החתולים, אם היא לא שמה לב – יש מחאה ברחובות.

דר' יונית, יש מחאה ברחובות.

פשוט איבדתי שליטה ושרפתי בכוונה תחילה את כל התיבה והנוחות היחסית איתה, כך שלא נוכל לחזור אליה יותר ללבות עניינים וליישר עיקולים. אחר כך חזרתי לבעלי ששכב מול האולימפיאדה בתנוחת עובָּר. לקחתי את כף ידו החמה ומרחתי לתוכה את לחיי כמתנצלת. סליחה אהובי, הייתי חייבת את זה לעצמי.

לזכר גדוד האמן האלמוני

בשישי האחרון לפני שחזרתי פגשתי את גוֹבִּי סמארטפון בתל-אביב, בביסטרו החדש שלו. הבאתי איתי מאמריקה את השלט שביקש שאצייר לו בצ'אט שאנחנו מנהלים כבר כמה חודשים, מתוך גחמה סנטימנטלית לזכר גדוד האמן האלמוני וגם כדי לבחון מה והאם השתנה. הוא ישמח לקו אר-נובו אימפרסיוניסטי עם צהוב וסגול ומה בעצם אכפת לו לתלות איזה קרש קטן עם ציפור על חוט תיל בפינה, בתמורה לנבירה מעוררת במעורבות ישנה ואם יצא מכוער ימקם קרוב לשירותים, זו חלקה חשוכה.

הוא פתח את הגורמטיה המלובנת שלו עם כיסאות הקש הפריזאים, בסמטת יונה וולך היוצאת מרחוב הזאב האתנולוגי עם זוית רחבה לים וישבנו שם 'ולא יכולתי לעשות עם זה כלום / ולא יכולתי לעשות מזה משהו / אתה שומע יכולתי לגמגם / מה רציתי להגיד …' ואנשים הסתכלו. ואותי הוא למעשה הכי אהב, כך התוודה תוך דקות ספורות, בגירסה הספרותית – הכתובה, כפי שהופעתי במהדורה השנייה של 'עלומים מאוחרים' בחורף אלפיים ועשר. בהירה, רעננה ואותנטית, הרבה פחות תקועה על פרטים. כאילו מה זה כבר משנה, מתוקה? בשביל מה? הבלגתי ועשיתי פוּ חלש על הציפורנית, הכל משנה גוֹבִּי – סְ'תכל, אפילו בפיזור חיובי על עצמך – ותראה אותנו.

'זה היה אצלי בידיים / ולא יכולתי לעשות עם זה כלום…' התנחמתי בכך שהטווסית שמכרתי לו, היא בת דודה ראשונה של יונה ופעמונה. יודעת לנקום עלבונות מגדריים מחד ונטולת כל כשרון להחליק מנגד. מה שהכנסתי לה לתוך הראש לפני שעזבתי (תודה, המרלו היה ממש מצוין), היא תבצע על הכנף הטובה ביותר. 'מֵה עשית עם זה שואלים / לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי / ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש'. במילים נרדפות: אין מה לקנא בו, או בסועדים שהזמינו אצלו מאז אותו ערב אומלל ארנבת בשמנת עם חרדל מגורגר.